סי היימן משיקה אלבום עשירי ומדברת על הכל | האזינו בהשמעת בכורה

רק לאחר פטירתו של אביה, המלחין נחום היימן, חזרה בתו סי לנגן על פסנתר אחרי הפסקה ארוכה. “אני חושבת שלא מצאתי לנגינה מקום", היא מסבירה. “לא ליד אבא שלי וגם לא בתוך עצמי. היו שנים ארוכות, לפני מותו של אבא, שבהן לא שמעו אותי, לא דיברו עליי, לא קיבלו ממני חומרים חדשים. אלו היו שנים של בניית משפחה מתוך קרעים, של פתיחת משרד הפקות שעסק יותר באירועים ופחות בי, כאומנית וכיוצרת. שמתי את סי היוצרת בצד. כיום קשה לי לחשוב שזה מה שעשיתי. השארתי מאחור יוצרת וזמרת עם עשרות להיטים". 

היא החליטה לקחת שיעורי פסנתר, לדבריה כי “הרגשתי שאני צריכה ללמוד ללכת אחרי שכבר ידעתי לרוץ". במקביל החלה לכתוב שירים חדשים. התוצאה: אלבום חדש בשם “האלבום העשירי", שנוגע בנושאים אישיים אולי יותר מאי־פעם, על הכאבים, המשברים, השמחות, ההצלחות, הרגעים הקשים והרגעים היפים. “כשהתחלתי לעבוד על האלבום הזה לפני ארבע שנים, קראתי לו ‘מחשבת מסלול מחדש'", היא אומרת. “הרגשתי שאני בתקופה של שינוי מסלול, גם בחיים שלי - המקצועיים והאישיים". 

האזינו לאלבום המלא:

השיר הראשון היה “ככה פשוט", על פרידתה מאביה המנוח, שהלך לעולמו באוגוסט 2016. לפני שנה הלכה לעולמה אמה דליה היימן, והיא כתבה והלחינה לזכרה את “אם תלכי עכשיו", שמופיע גם הוא באלבום. 

היה ברור לך שתאגדי את כל הסינגלים לאלבום?
“כן, לגמרי, לשם הלכתי. אבל אני שמחה שהתנסיתי גם בסינגלים ובעולם הדיגיטלי. הקו באלבום הוא אישי, קו שבו נתתי לעצמי זמן ותוך כדי תנועה נוצרו שירים שאפשרתי להם לקרות. האלבום נוגע בהכל: ביחסים שלי עם אבא, במעבר לעולם הדיגיטלי, הדינמיקה עם הקהל ואיך שומרים על קהל שמגיע להופעות וגם על קהל שבעיקר פוגש אותי דרך הרשתות החברתיות. האלבום מקלף את הקליפות לאט־לאט וחושף אותי בצורה האישית ביותר שלי".

איך את מסבירה את זה?
“התחלנו בזמן הקורונה, אז אנשים כל היום צפו בקליפים, כי היה להם זמן. גם קידמנו את השירים ברשתות. המעבר שלי לעולם הדיגיטלי וההשקעה באפיק הזה הניבו תוצאות, ואני מודה ושמחה על כך. בדרך כלל אני משקיעה שעה ביום בקידום ברשתות. לקראת צאת אלבום זה יכול להגיע לשעתיים־שלוש ביום. תגיד לי, יש ברירה? מה אני אמורה לעשות, להגיד לרכבת ‘ביי, לא הספקתי להצטרף לקרון?'. למה שאהיה שונה? משה לוי סיפר שהפעם הראשונה שהוא ראה אותי בשנות ה־80 הייתה כשתליתי פוסטרים של ההופעות שלי על קירות עם דבק שעשוי מקמח. נראיתי לו כנערת רוק. אז נשארתי אותה נערת רוק שתולה את הפוסטרים שלה, רק שהיום אני תולה אותם בדיגיטל. אני משקיעה בזה זמן רב, גם בתוכן, כי חשוב לי לשתף ברשתות את המסע שלי, האישי, הפנימי והחיצוני. אני לא מתביישת, אלא רוצה להראות גם את מה שקורה מאחורי הקלעים. אף פעם לא התנצלתי או התביישתי על היותי, ואני אוהבת לשתף את הקהל".  

אני לא מוותרת 

אחד השירים באלבום, “העיניים של עינב", נכתב לזכרה של עינב רוגל ז"ל, שנרצחה ב־1991 על ידי בן זוגה. “המשפחה של עינב פנתה אליי, שלחה לי את המכתב האחרון שלה וביקשה שאכתוב על כך שיר", מספרת היימן. “זה ריגש אותי, אבל לא הצלחתי. שותפי לעשייה אלעד שודלר תפס את המושכות ונולד השיר המרגש הזה. לצערי, המצב לא השתנה בתחום האלימות נגד נשים, ומה שקורה פה הוא נורא ואיום. זה ממחיש את המרחק בין לשתוק לבין להגיד. אם אישה אחת או שכנה שלה תצעק את צעקתה בזכות השיר - עשיתי את שלי".

ואם נרחיב את היריעה לנושא הטרדות מיניות. תעשיית המוזיקה, בייחוד המצ'ואיסטית של השנים ההן, רוויה בסיפורים כאלה. את מרגישה שהנושא זוכה לטיפול יותר משמעותי כיום? 
“השיח משתנה באופן שבו הוא מובא לתקשורת ובאופן שבו הוא צף ברשתות החברתיות, אבל יש פה את הפער שבין העומק הנדרש אל מול השטחיות. חשוב להציף ולהראות סולידריות ברשתות. אם אני מרגישה שזה מחולל שינוי גדול? זה תלוי במקרה, מי מפרסם ובאיזו פלטפורמה. כשזה מגיע לחדשות, אז נוצר שינוי, לטוב ולרע".

את עצמך חווית הטרדות?
“כשה'מי טו' התחיל לתפוס תאוצה, התקשרה אליי עיתונאית ושאלה אם הוטרדתי. אמרתי לה שאני אשמח לדבר על הנושא, אבל שאני הולכת לאכזב אותה - לא הוטרדתי. אני מהדור שחברות שלי למקצוע היו הולכות לאודישן ומוטרדות. אצלי זה לא המקרה. העיתונאית הייתה בשוק. היה בי, כנראה, משהו ששידר אישה חזקה ועוצמתית, שעומדת על שלה. אולי בגלל זה לא העזו להתעסק איתי".

הפגישה מתקיימת בביתה בשכונת הדר יוסף בתל אביב, שבה נוכחת גם יד ימינה בשנים האחרונות, מנהלת ההפקה שלה נמי כרמי. בחצר ביתה היא קיימה הופעות, בעיקר בזמן הקורונה. בפנים הבית, נראית דירה שתפורה למידותיה: פוסטרים של מיק ג'אגר וג'ימי הנדריקס לצד פוסטר ענק של אביה נחצ'ה, וגם פסנתר, קלידים וגיטרה. תקליטה הראשון עם “להקה מקומית" מונח בגאון בסלון, ותחתיות דמויות תקליט ויניל מונחות על הדלפק, שלצדו התיישבנו לקיים את הראיון. 

“אתה תופס אותי בתקופה שמאפיין אותה גם המון עצב", היא אומרת כשאני מעיר שהיא נתפסת תמיד כאדם אופטימי. “זו תקופה מאוד אישית וחשופה עבורי. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מגייסת את האופטימיות שלי ואת שמחת החיים, כנראה שלא היית רואה אותי פה היום. עברתי במשך השנים משברים מאוד גדולים ובכל זאת יש בי כנראה ייעוד. ואולי זו לא אופטימיות, כמו שאתה מגדיר אותה, אולי זה רעב. נשארתי רעבה ליום הבא. כנראה משום שלא פונקתי. אולי כי ה'וואו' של הקריירה שלי היה בשנים ההן ומאז אני עושה דרך, הולכת צעד אחר צעד, גם כשלפעמים נדמה לי שלא שומעים את הצעדים האלה. ואז מגיע רגע אחד, ששלמה ארצי או אביב גפן מזמינים אותי להתארח אצלם בהופעה באמפי שוני או בלייב פארק, ואז אני מבינה שכן, רואים ושומעים אותי. זה כאילו שמישהו שמע אותי ואמר: 'מגיע לה. מגיע לה עוד קהל. מגיע לה לזרוח כמו השמש'. לפעמים אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי: 'למה לא משמיעים אותי?', ואז אני יוצאת לרחוב ומקבלת פידבקים כל כך מרגשים מאנשים שמספרים שהם מוצאים בי השראה, ואני מתמלאת בכוח ובאנרגיות. אנשים רואים בי מנטורית. אני לא מהמתבכיינות. אני רואה את עצמי כאישה עוצמתית עם דרייב קדימה ועם רצון לראות אופק. אני בחיים לא מוותרת ובחיים לא מסכמת כלום".

כשאני שואל אותה במה סי של האלבום העשירי שונה מזו של האלבום הראשון, היא משיבה: “בגיל 27 קראו לי נערת רוק ופרצתי החוצה. הרצון שלי היה לכתוב לעולם ולעורר אותו. לא היו אז יותר מדי זמרות רוק וכתבתי שירים כדי לנער, לעורר, להרגיז ולהתריס, כי זה מה שהיה אז. הכל היה מרדני. בקפיצה של 35 שנה קדימה, השוני הוא שאת האלבום הנוכחי כתבתי על עצמי לעצמי, והעולם יכול למצוא את עצמו בתוכו". 

המרדנות עוד קיימת בך?
“מעצם פקיחת עיניי בבוקר ועד סגירתן בלילה. היום אני חושבת שאני יותר נועזת וחדשנית".

כזמרת חברתית שלא עסקה בפוליטיקה בשיריה, איפה זה פוגש אותך כיום? 
“בשנים ההן שרתי את השיר ‘גיבור גדול', שהפך לסמל עבור חיילים, ואת ‘מתל אביב לביירות', שעסק בכאוס ובכאב שהותירה מלחמת לבנון הראשונה, וגם את ‘עולם תעשייתי', שעסק בנושאים חברתיים. לאורך כל חיי שילבתי בין שירי מחאה לשירים אישיים, אבל הפוליטיקה בשנים האחרונות מחרידה, עד כי אין לי מה להגיד. מבחינה חברתית כולנו עסוקים בתוך היומיום של הישרדות ומוצפים בידיעות חדשותיות קשות, וכבר אין לנו כוח למחות. קח למשל את עוטף עזה, מקום שבו אני מקפידה להופיע. הם עולים לכותרות כשיש הפגזות וכולם מדברים עליהם ואחרי דקה שוכחים מהם, עד הפעם הבאה. זה לא אומר שקל וטוב להם. הם רוצים שקט, אבל אין להם כוח למחות. אם מכלילים זאת על כל מה שקורה במדינה, אז כמה פעמים אפשר לעשות בחירות בפרק זמן כזה קצר? כמה כוח יש לנו? הממד הזה של מחאה בשירים קצת עייף, אז רוצים לחשוף אזורים אחרים כמו הלב, החיים, נושאים חברתיים, העצמה נשית ועוד".

היימן מזכירה את תקופת הקורונה, שבה לדבריה הייתה סולידריות ועזרה הדדית בין הקולגות. “הדלתות היו יותר פתוחות", היא אומרת. “הרגשתי שהקשיבו יותר לאומנים, ואומנים הקשיבו גם אחד לשני".

ועכשיו?
“עכשיו הג'ונגל חזר. כל אחד דואג לעצמו. יש תחושה שעוד רגע יכול להגיע אסון, אז כולם מנסים להספיק כמה שיותר. העולם חזר להיות דורסני, עולם שלא מקשיב. כואב לי להגיד את זה, אבל אני חושבת שגם אומנים כבר לא מפרגנים אחד לשני. טוב, אולי בגלל שנוצר בור כלכלי שצריך לכסות אותו, אז כולם במרוץ. הייתי רוצה לראות יותר הקשבה ופרגון בין אומנים".

באלבום החדש שמרת על הקו האומנותי שלך, של בלוז ורוק. חשבת אולי בדומה לחלק מהקולגות בני דורך, לעשות פופ מתקתק טרנדי? 
“כבר כשהקלטתי את האלבום השני שלי, עשיתי דברים שלא עשו: הקלטתי קאברים ל'כמו צמח בר' של אבא שלי ול'שחק אותה - גלגל אותה' של שלום חנוך. באלבום השלישי שלי אירחתי את מרגלית צנעני בשיר ‘פתח לי'. אף אחד לא האמין אז שיש אפשרות לשלב בין ז'אנרים. לאחרונה חשבתי שהייתי רוצה שיקראו לי להשתתף בשיר פופ או בשיר ים תיכוני. אני לא מצליחה לכתוב שירים כאלה, אבל אם הייתה באה אומנית מהז'אנרים האלה ומציעה לארח אותי, הייתי לוקחת את זה בזרועות פתוחות".

את כותבת ומלחינה, אבל לעצמך. קיבלת פניות לכתוב גם לאחרים?
“לצערי לא, למרות שהייתי רוצה. אני לא מזוהה בחוץ על ידי התקשורת והאומנים כיוצרת שיכולה לכתוב לאחרים. אני נתפסת כציפור אחרת, כמי שעושה את הכל לבדי. בפועל זה התחיל כברירת מחדל, כלומר לא היה מי שייצג אותי, אז פתחתי משרד הפקות משלי ובו הפקתי את אלבומיי וכתבתי והלחנתי את שיריי בעצמי. נכון, זה צעד שלא עשו לפני כן, אבל היום אני מבינה שזו הייתה בחירה מתוך צורך לשרוד וזה הפך לסטיגמה לגביי. אולי לא פונים אליי כי אני עושה הכל בעצמי, ג'דאית, אבל אולי גם לא יודעים על הכמיהה שלי לכתוב לאחרים".

האזינו לפודקאסט על תהליך עשיית האלבום:

ג'ונגל, לטוב ולרע 

היימן (61), נולדה לתוך המוזיקה. היא התפרסמה לראשונה ב־1985, כשהשתתפה בסרטו המוזיקלי עתיר הכוכבים של אבי נשר “שוברים". היא החלה לטפח את קריירת הסולו שלה, שהגיעה לשיא ראשון ב־1987 עם צאת אלבומה הראשון עם “להקה מקומית" ששילב, לראשונה בפסקול המקומי, טקסטים חברתיים, פוליטיים ונשיים והציג אותה לא רק כאומנית מבצעת אלא כסינגר־סונגרייטרית. האלבום, שהניב להיטי ענק שמלווים אותה עד היום כמו “גיבור גדול" ו"לא עובדת בשביל אף אחד", ביסס את מעמדה ככוכבת רוק. את ההצלחה המשיך אלבומה השני, עם הלהיטים “עולם תעשייתי", “כמו צמח בר", “משוטטת" ו"יורים ובוכים", שעורר הד תקשורתי ונפסל לשידור בשל תוכנו הפוליטי. בשנת 1990, לאחר צאת אלבומה השלישי, שמתוכו בלטו הלהיטים “גרפיטי תל אביב 89'", “זמן אחר" ו"עובדים בכביש" - זכתה בתואר “זמרת השנה".

חיה את החלום 

בימים אלה, לצד האלבום החדש וההופעות הקבועות, סיימה היימן להצטלם לסרטו התיעודי של אסף לביא הראל, שמוקדש לה ולפועלה: “אסף והצוות שלו ליוו אותי במשך עשור בכל הרגעים המשמעותיים בחיי. הסרט נמצא בעריכה סופית, בתקווה שייצא לאוויר בשנה זו".

במקביל, בימים אלה היא משיקה ליין חולצות, תיקים וכוסות שעליהם מתנוססים ציטוטים מהשירים שלה, בשיתוף פעולה עם “עיבריש": “אני הפרזנטורית", היא אומרת.

מה היעד הבא שאת רוצה לכבוש?
“אני מתה לשחק במחזמר, להיות שופטת בתוכנית מוזיקה, לשחק בתיאטרון ולקבל תפקידים בסדרות ובסרטים. הצטרפתי לאחרונה לסוכנות שחקנים, ואני מקווה להגשים את החלומות".

אי אפשר שלא לדבר על אביך, נחצ'ה, שבשנותיו האחרונות לא זכה להערכה ראויה. 
“השנים האחרונות שלו היו קשות. הרבה פעמים קראו לי להיות הדוברת של העושק התרבותי שהוא זכה לו. אבא לא צעק את המחלות שלו החוצה, הוא רצה לצעוק את שיריו. הוא נפל על התפר שבו הרדיו הפסיק להיות רדיו והפך לתאגיד. אם הוא היה רואה איך מתייחסים לסרטי הסלילים שהוא הקליט כל חייו וכיצד הם הולכים לאבדון - זה היה הורג אותו. לפעמים אני חושבת שלמזלו הוא לא זכה לראות את זה. אבא קיבל פרס ישראל, אבל על מה? על פועלו לשימור הזמר העברי והמרת תקליטים לפורמט דיגיטלי. הוא לא קיבל פרס ישראל על שיריו ויצירותיו, אלא על פועלם של אחרים, לא על פועלו שלו. הוא עשה הרבה מאוד טעויות כלכליות ולא שמר על התמלוגים שלו, ובסוף נשאר חסר כל. אבא הפך בסוף ימיו סמל של האומנים הוותיקים שלא מקבלים את המקום שלו הם ראויים".

המופע ״רוק׳נרול כחול״, השקת "האלבום העשירי" וחגיגת 35 שנה לאלבום הראשון, ייערך בחמישי, 17.11, ושישי, 18.11 ב-22:00 בתיאטרון תמונע תל אביב. מופע להקה חשמלי חגיגי, בו היימן תארח את אסי לוי. לרכישת כרטיסים