כמנצח, יואל לוי הקיף את כדור הארץ, אך לדבריו מכל התזמורות שעליהן ניצח, כולל הפילהרמוניות של לונדון ולוס-אנג'לס, הוא מרגיש הכי בבית בתזמורת הסימפונית של חיפה, העיר שבה גדל ובה יפתח ביום ראשון, ה-11 החודש, עונה שנייה כיועץ מוזיקלי. "יש לי הרבה נוסטלגיה לעיר הזאת ואני רוצה לתרום לה ולתזמורת מניסיוני ומכישרוני, כולל בית הספר, שהקמנו לצידה, כדי לטפח את הדור הבא של נגנים מצטיינים", אומר מאסטרו לוי. "הם עד גיל 18 ואני בוחן אותו באופן אישי ומקבל מהם את הטובים ביותר".
לוי מגשים במשרתו בעיר הכרמל חלום ישן, אך ביתו נשאר באטלנטה, בארצות הברית, שבה שימש בין 1988 לבין 2000 כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית שלה ובה הוא חי עם מרטין, רעייתו השנייה, עיתונאית, שהייתה שנים רבות עורכת בכירה ב"קוסמופוליטן".
בקונצרט הקרוב, בניצוחו של לוי, יהיה הכנר הנודע מקסים ונגרוב הסולן ביצירות "ציגן" מאת רוול וקונצ'רטו לכינור מאת פרוקופייב וכמו כן תבוצע הסימפוניה מס' 2 של סיבליוס. ברם, גולת הכותרת של הקונצרט תהיה הבכורה העולמית ל-"1982", סימפוניה מס' 2 מאת עודד זהבי, שהלחין אותה לרגל מלאת 40 שנה למלחמת לבנון הראשונה, שבה לחם כטנקיסט.
כשלוי נשאל אם הוא מתכוון לשים דגש על יצירות כחול-לבן ברפרטואר שהוא מתווה לתזמורתו החיפאית, הוא משיב בכנות: "דגש על גבול מסוים. עלינו להיות ריאליסטים ולהכיר בכך שהקהל מצפה קודם כל ליצירות מוכרות לו. אישית, לא אוכל להתפנות לכך יותר מדי. יש לי מחויבות לבוא לסימפונית חיפה ארבע פעמים בשנה, כולל פעמיים לשם העלאת אופרות, כשבכך יש מימוש לאהבה אחרת שלי. בעונה הקרובה נבצע בביצוע קונצרטנטי את 'חליל הקסם' מאת מוצרט ואת 'לה טרוויאטה' מאת ורדי. זאת, לאחר שבעונה שחלפה עשינו את 'כרמן' של ביזה".
הזכרת שלוש אופרות, שבהעלאתן יש משום הליכה על בטוח.
"בהחלט. זה מה שרוצה הקהל - ואנחנו איתו".
ובאשר לאופרה הישראלית החדשה?
"אין לי, ומעולם לא היה לי, שום קשר איתה".
נראה, שאין לך תלונות לגבי הפילהרמונית.
"לא, בוודאי שלא ואני אמור לחזור ולנצח בעונת 24' על התזמורת הזאת, שיש לי היסטוריה ממושכת איתה. כך לאחר שבצעירותי ניגנתי בה כלי-הקשה וביוזמתו של זובין מהטה התחלתי בה את קריירת הניצוח שלי באופרה 'אותלו' מאת ורדי, כשבמשך השנים ניצחתי שם על יצירות-ענק כמו 'רקוויאם מלחמה' מאת בריטן ו'רומאו ויוליה' מאת ברליוז - וגם הייתי שמונה שנים מנצח-אורח ראשי בה".
לוי, 72, היה בן חודש, כשעלה עם הוריו מרומניה. "בהתחלה גרנו בתנאים מאוד קשים בבית ערבי הרוס, בעיר התחתית, בחיפה", הוא משחזר. "לאבא שלי, נהג הסעות בעיסוקו, לא היה מושג במוזיקה קלאסית. הוא אהב חזנות ומוזיקת פולקלור רומנית-הונגרית. כשראה כיצד הגבתי למוזיקה, הוא הביא הביתה אקורדיון שקנה ברחוב מימאי. למדתי לנגן בו מצ'לן לשעבר".
לא נהיית אקורדיוניסט.
"עברתי לצ'לו וממנו - לכינור, לאחר שהשיגו לי כינור גרוטאה. אז הייתי הכנר הראשי בתזמורת הנוער של חיפה. המנצח שלנו, אליעזר החיתי, היה מטיל עלי לעזור לו בארגון התזמורת ואגב כך עקבתי אחר הניצוח שלו. לו הייתה יודעת על כך אילונה פהר, המורה שלי לכינור, שאליה הייתי נוסע עד חולון, הייתי חוטף ממנה כהוגן. אילונה דרשה התמסרות של יום ולילה לכלי".
התמסרת!
"אכן, התמסרתי בהמשך לעיסוק אחד - ודווקא לניצוח, כשלצד השירות הצבאי בעתודה האקדמאית, כנגן כלי-הקשה בתזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני ולצד לימודי כינור וכלי-הקשה באקדמיה למוזיקה, בירושלים, למדתי שם גם ניצוח אצל מנדי רודן. מגיל 27 אני עוסק רק בניצוח. זאת, כמי שמאמין שעדיף לעשות דבר אחד במאה אחוז מאשר לעשות כמה דברים ברמה בינונית".
מה הסיפור שלך עם זובין מהטה?
"בסוף לימודיי באקדמיה פגשתי את המנצח שלום רונלי-ריקליס, שידע על העניין שהיה לי בניצוח. 'בוא לפילהרמונית; זה יהיה בשבילך בית הספר הטוב ביותר לניצוח', אמר לי. זובין מהטה בחן אותי ובמשך שנה וחצי הייתי נגן כלי-הקשה בפילהרמונית. מהעמדה שלי ליד הכלי עקבתי אחר מנצחים גדולים, שבאו לנצח על הפילהרמונית, כמו קלאודיו אבדו, פול פאריי ולורין מאזל וסימנתי לעצמי סימנים לפי ההוראות שלהם".
זובין מהטה היה מי שזרק אותו למים. "בעוד חודשיים אני חוזר לישראל כדי לנצח על האופרה 'אותלו' מאת ורדי - ואז נראה", הוא אמר לו בלי להבטיח דבר. בעקבות ה"אז נראה" של מהטה, לוי, שעד אז לא רק שלא ניצח על שום אופרה, "אלא גם לא ניצחתי על תזמורת רצינית כלשהי", למד כעדותו את הפרטיטורה כמו מטורף.
מהטה לא שכח אותו. "כשחשבתי שכל המאמץ שלי היה לשווא, כשהגענו לחזרה האחרונה, זובין שאל אותי פתאום אם אני רוצה לנצח - ופינה לי את דוכן המנצחים", נזכר לוי. "לנגנים זאת הייתה הפתעה. כמי שהיה די חדש בתזמורת, הם בקושי הכירו אותי ופתאום הם שמעו את המאסטרו מכריז - 'מיסטר לוי ינצח עליכם עכשיו!' כולם הסתכלו עלי בתור מי זה בכלל - וצייתו. עמדתי במשימה! זה היה ערב שלא אשכח כל חיי. בו במקום הבנתי, שגמרתי סופית עם כלי ההקשה והעתיד שלי הוא בניצוח".
לוי השתלם בניצוח ברומא, בהולנד ובלונדון עד שמאזל קרא לו לשמש כעוזרו, ולאחר מכן כמנצח הבית בתזמורת קליבלנד. ב-88' הוא נענה להצעה לשמש כמנהל המוזיקלי וכמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית באטלנטה, ש"עד אז נודעה בזכות המקהלה המהוללת שלצידה, שעליה ניצח רוברט שואו".
אירוע בלתי נשכח באטלנטה?
"זה קרה כשניצחתי על התזמורת שלנו בטקסי הפתיחה והסיום של האולימפיאדה שם, ב-96'. הניצוח במעמד הזה היה שונה מכל מה שהייתי רגיל אליו, עם 100 אלף איש באצטדיון ומיליונים שצפו בטלוויזיה. האנרגיה שם הייתה פנטסטית וההתרגשות - עצומה".
בשנותיך באטלנטה פגשת את "מגדל הבוטנים"?
"את הנשיא קרטר? - אף פעם. אני לא זוכר אותו מגיע לקונצרטים של התזמורת בעירו. הראש שלו היה במקום אחר".
לאחר תריסר שנים ב"קוקפיט" של התזמורת באטלנטה, שב לוי לאירופה, שם ניהל מוזיקלית תזמורות בבלגיה ובצרפת עד שב-2014 ציפה לו אתגר מאתגר במיוחד, כשמונה כמנצח הראשי של תזמורת רשות השידור הקוריאנית.
"הייתה לי חוויה נהדרת בסיאול, שם הקלטנו בין השאר את הסימפוניות של מאהלר ואת 'שירי גורה', יצירתו הפנטסטית של שנברג, אחת היצירות המופלאות שאי-פעם ניצחתי עליהן", הוא מעיד.
גם עליה ניצחת בעל-פה, בלי הפרטיטורה מולך?
"כן, גם עליה. אני מעדיף שהיצירות שאני מנצח עליהן יהיו לי בראש כדי להיות פנוי לתקשר עם הנגנים וליצור מוזיקה בצורה שאני קורא לה טהורה. איך זוכרים כל כך הרבה? - זה מסודות המוח האנושי".
כמה יצירות מתויקות בזיכרון שלך?
"למעלה מאלף".
שאותן אתה שולף בעת הצורך?
"זה לא עובד באופן אוטומטי. בהתחלה כאילו יש צורך לנקות את האבק מהפרטיטורה ולהחזיר את היצירה לתודעה הפנימית".
כדי להיות בפורמה, לוי עושה הרבה התעמלות. שנים עסק באמנויות לחימה. לאחר שהשיג חגורה שחורה בקראטה, עבר לאייקידו עד שהנסיעות שיבשו לו את האימונים.
האם העיסוק בקראטה הולך עם ניצוח?
"הולך מצוין! בספורט הזה אתה לומד לשלוט בגוף שלך וזה תורם לבאלאנס ולגמישות, כמו כן לריכוז".
עם החגורה השחורה שלך, כנראה לא מומלץ לקנא בנגן שימרה את פיך.
"תודה לאל, עד כה לא הצטרכתי להשתמש בכישורי הקראטה שלי במוזיקה".
מנישואיו הראשונים לוי הוא אב לשלושה בנים, שלא רק שלא הלכו בדרכו המוזיקלית ולא רק שהעדיפו את הרוק'נ'רול על פני מוזיקה קלאסית, אלא שאייל, הבכור בין השלושה, אף הרחיק למחוזות הרוק הכבד. "אינני מתלונן", מעיר לוי. "העיקר מבחינתי זה שהם שומרים על זיקה כלשהי לארץ".