"נוסעים ליער אילנות!", הכריזה בתי, מעין, בבוקר היום השני של ראש השנה. כשהגענו לשם, ציפתה לנו חוויה מרנינה, שאותה מחמיצים בדרך כלל הנוסעים ביעף בחלונות מוגפים בכביש החוף הישן, בין צומת דרור לצומת השרון (בית-ליד) ואינם מספיקים לשמוע את צליליו המענגים של קונצרט מאולתר, שכמטחווי קשת מהכביש מהדהדים מבין עצי היער. הנגנים, כמו הקהל המתאסף סביבם, ישובים בכיסאות מתקפלים ונהנים מהאווירה הקסומה.
"מי אתם?" - אני שואל את זהר שבתאי, נגן כלי-ההקשה של החבורה, אדריכל בן 73 מרמת השרון. "אנחנו 'נגני אילנות' ומנגנים כאן בגלל... הקורונה", הוא משיב. "עוד פעם הקורונה?", שאלתי. "כך זה יצא", הוא ענה, "היינו מנגנים בבתים בפורמטים יותר קטנים עד שפרצה המגפה וכדי להפחית סיכון, החלטנו להיפגש עם מסכות ביער. כאן יש מקום ליותר נגנים, משהו בין תריסר ל-15. אנחנו הרכב לא מקצועני. באים להתפרק, לשמוח ולשמח, כשקהל מצטרף אלינו, כולל מטיילים אקראיים".
אצל שבתאי וחבריו חוגגת הדמוקרטיה. אין להם מנצח ושום בעל בית. אחד מהג'מעה פוצח במנגינה, עמיתיו מנגנים איתו, הוא ממשיך לתת את הטון עד שכעבור שניים-שלושה קטעים ההובלה עוברת לזולתו לפי כיוון השעון. הרפרטואר מגוון. בעיקרון הוא מבוסס על שירי ארץ-ישראל היפה שלפני עידן הטודו-בום, אך לא רק. כך אני שומע בשהייתי במקום גם את המנגינה הברזילאית של "הנערה מאיפנמה", את סוויטת הג'ז מס' 2 של שוסטקוביץ' ומשהו יווני.
לצד עבודתו, שלבסוף קץ בה בגלל הבירוקרטיה המתקשרת אליה, שבתאי אוהב מוזיקה, שלדבריו תמיד הייתה אצלו בגדר תחביב. הוא שר במקהלות וגם ניגן בגיטרה, אבל לבסוף ננעל על כלי ההקשה. "ארבע פעמים נסעתי לחופשות ארוכות בקובה כדי להשתלם בהם שם", הוא מעיד.
בין החובבנים (המשובחים!) של "נגני אילנות" אני מבחין במקצוען עתיר קבלות. זהו ד"ר עדי סולקין, 82, אחד מנגני האקורדיון, הכלי המוביל בהרכב. סולקין, דמות מוכרת בתחום ריקודי העם - "עד היום אני רוקד הרבה"- ואיש-חינוך, שהוציא קלטות רבות של מוזיקה לטף.
"זה לא משנה לנו מי מקצוען, מי חובב, אנחנו באים למפגשי ההרכב בשביל הכיף של החברותא בנגינה, בהתכנסויות תחת שלושת העצים הקבועים שלנו באילנות-מזרח", אומר סולקין, תושב תל-אביב, שבעבר זימר במקהלת "רינת". "לא אכפת לי מה הרמה שלהם במוזיקה, העיקר שיהיו בני-אדם".
המבוגר ביניהם הוא שרגא בוקסבוים בן ה-83, תושב חדרה, המנגן בקלרנית חשמלי, הגם שההרכב הוא אקוסטי. בוקסבוים הינו גמלאי מעבודה רבת שנים בעיריית תל-אביב, שכדבריו מוצא את הכיף שלו בעשיית מוזיקה בחובבנות גרידא. "ניגנתי בעבר בכלים אחרים, כולל סקסופון, עד שהפסקתי לתקופה בגלל תאונת דרכים", הוא מספר. "אני מחובר להרכב נוסף, שמנגן בקבלות שבת במעון של ניצולי-שואה וגם מנגן בבית, כך שכגמלאי לא משעמם לי".
נגן האקורדיון אמנון דרורי, 75, מגדיר את עצמו כ"כמעט מקצוען". הוא למד בקונסרבטוריון "אנזגי" ולימים אצל הנגן הנודע אמיל אייבינדר. דרורי הוא מושבניק מרשפון, "שם עסקתי בחקלאות כמה שנים טובות". לדבריו, הנגינה של "נגני אילנות" מדברת לקהל מגוון: "למקום הזדמנה קבוצה של עשרות אופנוענים כבדים בבגדים שחורים, משהו שרואים בסרטים אמריקאיים. כשהם שמעו אותנו, הם התקרבו אלינו, מחאו כפיים, שרו ורקדו. הצירוף שלהם אלינו אאוט אוף דה בלו מראה איך שהמוזיקה יכולה לחבר בין בני-אדם".
בגיל 63 נגן המפוחיות, משה שדאי, המכונה צ'יקו, הוא הבנימין בחבורה וכתושב קדימה-צורן, המפגש באילנות הוא מבחינתו קל"ב. שדאי הינו גמלאי של "אגד", העוסק בהדרכת נהיגה. הוא מגיל 14 עם מפוחיות, "מאז שאבא שלי לימד אותי".
"אף פעם לא הייתי בכזה הרכב", הוא מעיד, "ואני נהנה מכל רגע בו, כשכל אחד מאיתנו מביא אליו את הרפרטואר שלו, להנאת הקהל המתאסף סביבנו בשבתות לפני הצהריים. רק שיביאו כיסאות ולא יעמדו לנו על הראש".
בקיצור, יש מקום לכולם ביער אילנות, שהוא גן בוטני המטופח על-ידי קק"ל. לא צריך להידחף. רק לבוא עם מצב-רוח טוב ולהיסחף בצלילים. ההנאה מובטחת.