השאלה הראשונה ששאלתי את עומר קליין הייתה “מה זה ג'אז בעיניך?". קושיה שיכולה לקחת להרבה מאוד כיוונים - בכל זאת, ג'אז - אבל זכתה אצלו מיד למשנה אידיאולוגית סדורה. “קראתי לא מזמן ספר שבו ארט טיילור, מתופף ג'אז חשוב מהפיפטיז, מראיין 30 מגדולי הג'אזיסטים", הוא מספר. “ובספר הוא שואל אותם בדיוק את אותה שאלה. מה מתארת מבחינתם המילה ג'אז. התשובה הייתה כמעט חד־משמעית - שזו מילה שהם מרגישים שנכפתה על המוזיקה הזו מבחוץ, והיא בעצם מקטינה אותה. רובם המכריע של מוזיקאי הג'אז המקוריים היו שחורים, והחברה הלבנה של אז גם רצתה את המוצר הכל כך אטרקטיבי הזה, וגם לא רצתה שההיסטוריה הרשמית תספר מי יצרו את המוזיקה. אני חושב שלזה הם מתכוונים במילים כפייה והקטנה. מה גם שהם מספרים שהמילה ג'אז הייתה במקור סוג של סלנג לסקס, במובן הלא מכובד".
זו דווקא מחמאה להשוות סגנון מוזיקלי לסקס, לא?
“לכאורה כן, אבל מבחינתם זה העיד על כך שהחברה הלבנה לא מעלה על דעתה שהם מסוגלים ליצור מוזיקה שהיא אומנם יצרית וגופנית, אבל באותה מידה גם עשירה ועמוקה. לכן, גם כשאני מלמד, אני מיד מעלה את העניין השחור. מותר לנו לעשות את המוזיקה הזו, אבל זו מוזיקה של אחרים".
מה זה “של אחרים"? הרי עברו עשרות שנים מאז. אתה כבר חלק מהמוזיקה הזו.
“ברור, כל המוזיקה היא של כולם. במוזיקה יש משהו יפה, שנקרא יכולת. אם אתה יכול ללמוד משהו ולנגן אותו מעולה, אז זה שלך. אבל אני חושב שכן חשוב לדעת היסטוריה ואת הקשר של מוזיקה לחברה".
בהקשר הזה, ג'אז במקור היה משהו מגניב ויותר עממי. ואז הוא הפך לסגנון יותר אליטיסטי ומעונב, וקצת הלך לאיבוד. אתה מסכים עם ההבחנה הזו?
“לגמרי. ג'אז במקור היה מוזיקה לריקודים. וזו המוזיקה שאני אוהב, משהו שעדיין אפשר לרקוד איתו. כשזה נהיה שכלתני מדי, זה לא עומד באתגר האולטימטיבי שג'אז מציע - ליצור מוזיקה שמדברת באופן שווה לשכל ולגוף".
הגדרה מצוינת, שאולי מסבירה מדוע המוזיקה של קליין מענגת גם מאזינים שנוהגים לטעון שהם “לא אוהבים ג'אז", כמו הח"מ. אבל לפני שנצלול לתוך נבכי היצירה, הגיע הזמן לתעודת זהות קצרה. קליין (40) נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז הישראלים הגדולים ביותר בשנים האחרונות. הוא גדל בנתניה, למד בתלמה ילין ומגיל צעיר החל ללמוד, לחיות ולפעול מוזיקלית בחו"ל. בתחילה בניו יורק, ומאז 2009 בגרמניה, שבה הוא עדיין מתגורר וזוכה להצלחה גדולה. הוא הוציא עד היום שמונה אלבומים, כולל עם חבריו הקבועים אמיר ברסלר המתופף וחגי כהן מילוא הבסיסט, שיחד מרכיבים את “עומר קליין טריו". ההרכב, שבשנה הבאה יחגוג עשור לקיומו, יופיע בפסטיבל הג'אז הקרוב באילת, ב־11.11, וזאת הסיבה הרשמית לשיחתנו. הפסטיבל עצמו ייערך ב־10.11־12.11, ויכלול 18 הופעות, בין היתר של שמות גדולים מחו"ל דוגמת ג'ייקוב קולייר האנגלי, זוכה חמישה פרסי גראמי.
בחזרה להגדרות של ג'אז, קליין נוהג לשלב בעבודה שלו מוטיבים מעולמות מוזיקליים מגוונים ולא תמיד שגרתיים. הוא העלה למשל מופע מחווה לחלוצי המוזיקה המזרחית בהשתתפות יהודה קיסר, הופיע יחד עם רונה קינן, ביצע כזמר מספר שירי ילדים שתורגמו מיידיש, ועוד ועוד. “לדבר על ג'אז בלי לדבר על היחסים שלו עם ז'אנרים אחרים זה כמעט חסר משמעות", הוא טוען. “אני לא מכיר אף מוזיקאי ג'אז שאין לו את הקרוסים האלה, זה כמעט מצחיק לקרוא לזה קרוס. זאת יותר גישה למוזיקה, שבה אתה יכול להביא לתוכה מה שאתה רוצה מהעולם שלך. בגלל זה זה גם מחזיק, כי זה משהו שיכול לגדול איתך. ועם הדורות הבאים".
בקרוב הוא יופיע, כאמור, בפסטיבל הג'אז באילת, שמאז שיוסי פיין הפך למנהל המוזיקלי שלו מתאפיין בערבוב מבורך של ז'אנרים, כולל אירוח אומנים שאינם נתפסים כלל כאומני ג'אז. בפסטיבל הנוכחי אלה יהיו, למשל, רביד פלוטניק, גידי גוב, נטע ברזילי ואחרים. הוורסטיליות הזו לא תמיד מתקבלת בהבנה בידי מעריצי ג'אז ותיקים. קליין, כשלעצמו, חושב שמדובר בתהליך רחב בהרבה מהפסטיבל הדרומי שלנו. “יוסי פשוט יישר קו עם מה שקורה בכל העולם", הוא מסביר. “ביום שניגנתי בנורת' סי ג'אז פסטיבל ברוטרדם, הופיעו גם ענקי ג'אז כמו הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה, אבל גם ד'אנג'לו ואפילו ליידי גאגא. ולכן, התוכנייה של פסטיבל אילת נראתה לי מאוד דומה למה שאני מכיר ממקומות אחרים. המצב של הג'אז היום בעולם הוא כזה שבו הפריות עם ז'אנרים אחרים נעשות ביתר שאת, וטבעי שפסטיבל ישקף את זה".
אם נשארים במושגי יסוד של ג'אז, עד כמה הממד של אלתור חשוב במוזיקה שלך?
“הכי חשוב. גם כשאני נכנס לאולפן הקלטות, אני מכין מראש קומפוזיציות שאני עובד עליהן קשה ומדקדק, אבל משאיר מקום לאלתור. ובאלתור הזה הייתי רוצה להפתיע את עצמי, ושהשותפים שלי יפתיעו את עצמם ואותי. כמה שאני מקבל תוצאה שפחות ציפיתי לה, אני יותר שמח. לדעתי, כל הנושא הזה קשור לחיים עצמם. איך אתה יכול לעבור את היום כדי שבסופו תגיד ‘וואללה, זה היה יום ששווה לעבור'. הרבה מזה קשור, בתפיסה שלי, ל'להיות ברגע'. לשחרר. לא תמיד הייתי כזה. ניסיתי הרבה יותר לשלוט בהתחלה, ועם הזמן גיליתי - לא מתוך רצון מודע להיות חופשי - שכשאני יותר משחרר, אני יותר אוהב את התוצאה. כשאתה יותר צעיר, אתה מייחס חשיבות גדולה לכל מילימטר בדרך, ובגרות מביאה איתה את הידיעה שיש כל מיני אפשרויות, ואתה יכול לתת לדברים להיות מה שהם. בייחוד אחרי שנים ארוכות של קונצרטים".
אתה באמת מופיע הרבה, ובהרבה מקומות. אפשר בכלל לאפיין קהלים, על פי המקום שלהם?
“אני רואה בעיקר את ההבחנה בין ערים גדולות לערים קטנות. לקהלים של פריז, אמסטרדם, ברלין ותל אביב יש לפעמים יותר מהמשותף ביניהם, מאשר לקהלים של ערים קטנות במדינות האלה. בערים גדולות הם מקבלים את האומנים הכי גדולים, ולכן הקהל מנוסה, מתוחכם ויש לו רף גבוה. אני אוהב את זה. איתם אני יכול ללכת למקומות יותר רחוקים ויותר מפתיעים, כי יש להם הרבה רפרנסים. לקהל של מקומות קטנים יש יתרון אחר - איזושהי אסירות תודה לכך שאתה איתם הערב, ושמזמן הם לא קיבלו משהו שנגע בהם בצורה כל כך עמוקה. משהו שיכול ממש להשפיע עליהם. אני מבין את זה, כמישהו שגדל בנתניה".
אבל חי כבר שנים רבות, כאמור, בחו"ל. בקומוניקט הרשמי של הפסטיבל נכתב כך: “קליין מנהל את הקריירה המצליחה שלו מביתו שבגרמניה, ולא שוכח לחזור הביתה". כשאני מקריא לו את השורה, הוא פורץ בצחוק גדול, ואז חושב לרגע ואומר: “זה בסך הכל די מדויק. מאוד טבעי לי להגיע לארץ. יש לי פה משפחה, חברים, קהל קבוע".
אתה יכול להגדיר איפה באמת הבית שלך?
“בית זה מושג מאוד חשוב ומאוד טעון. קודם כל, יש לי פה בגרמניה אישה וילדים. אשתי היא גרמנייה, שחקנית תיאטרון. אז מהרגע שהמשפחה שלי באה לעולם, בית זה פחות העניין של מאיפה באתי. אני עכשיו נותן לילדים שלי בית. קרה לי מה שקרה להרבה אנשים שעוזבים בגיל צעיר למטרות לימודים ועבודה, זה נעשה בלי יותר מדי תכנון. דווקא המעבר לגרמניה לא היה קשור לקריירה שלי. הייתי במערכת יחסים עם אישה אחרת, שקיבלה עבודה בגרמניה (אלמה מושונוב, הבת של וזמרת אופרה מצליחה - ש"ל). נפרדנו, ואז לכאורה הייתי יכול לחזור לניו יורק או לתל אביב, אבל נתפסה לי כבר קריירה פה. נהייתי אומן של סטיינוויי (חברת פסנתרים ידועה), החתימו אותי בוורנר, יש לי הרבה הופעות. ואז נהייתה לי משפחה, וטוב לי פה. אז אם אתה שואל אותי איפה הבית שלי, זו קודם כל הדירה שלי בפרנקפורט. האם אני מרגיש לגמרי בבית בגרמניה? להגיד כן זה יהיה קצת קיצוני. מצד שני, אני לא יודע אם יש מקום אחר שבו אני מרגיש יותר בבית. אני כבר לא בן 12 בנתניה".
עד כמה אתה מעורה במה שקורה בישראל ברמה השוטפת?
“זה מעניין אותי. אני קורא את אתרי האינטרנט מישראל. עם הזמן קצת הרגעתי, כי הרגשתי שזה מוזר לגור במקום אחד ולקרוא רק את העיתון של מקום אחר. ועדיין, התרבות הישראלית העדכנית מאוד חשובה לי. אני שותה מהבאר הזו כל הזמן. היא עדיין מפרה אותי".
עד כמה חשוב לך שהילדים שלך (בן 6, ותאומים בני 3) יהיו חשופים לתרבות ישראלית? לעברית?
“ברור שחשוב. אנחנו מדברים עברית, אני קורא להם ספרים בעברית. הם מתים על מתי כספי. הקורונה דפקה את התוכנית של לבוא איתם לעתים קרובות, אבל נגיע גם לזה".
אפרופו הקורונה, היא הותירה בך תובנות משמעותיות?
“מאוד. הבנתי משהו על הקשר ביני לבין הקהל שלא ידעתי קודם. עד כמה זה חשוב לשנינו. ברגעים הראשונים זה כמעט הוציא לי את החשק לנגן. חשבתי תמיד שאני עושה את זה כתענוג עילאי, שנפרד מהרצון להעניק אותו לאחרים. שגם אם לא אופיע, אשמח לנגן כל היום. אבל בתחילת הקורונה, כשכל המופעים שלי בוטלו, פתאום לא הצלחתי לנגן ולהתאמן. ואז הבנתי עד כמה ההענקה של המוזיקה לקהל היא קריטית בשבילי. והיו גם שאלות קיומיות כמו: מי אני, אם אני לא עושה את מה שאני מכיר. זה קצת כמו תחושה של פיטורים. בעיקר כשאתה כבר לא מאוד צעיר. לכן אני מתחיל היום כל קונצרט בלהגיד שהשנתיים האחרונות לימדו את כולנו עד כמה אנחנו צריכים את המפגש הזה, לא דרך מסכים, אז תודה לכולכם שבאתם לחלוק את זה איתנו הערב. ואני מתכוון לכל מילה".