יהלי סובול בראיון מיוחד: “באיזשהו מקום יותר קל לי יותר בלהקה מאשר לבד”

כל החבר’ה”, “מכה אפורה”, “במרחק נגיעה מכאן”, “15 דקות”, “סוס”, “עיר קטנה” ו”איש קש” הם רק קומץ דוגמאות לכתיבה הייחודית, הבלתי שגרתית והכה נוגעת של יהלי סובול, שיחד עם פיטר רוט ושחר אבן צור, חבריו ללהקת מוניקה סקס, נחשבים לשומרי הגחלת של הרוק המקומי.

לאורך הקריירה, לצד השירים שכתב והלחין לעצמו ולאחרים, הוציא סובול גם שלושה ספרים (“בין דירות”, “דמי מפתח” ו”אצבעות של פסנתרן”), ובימים אלה הוא נמצא בעיצומה של הרפתקה חדשה: כתיבת תסריט למסך הגדול. “היה לי ניסיון בעבר בכתיבת תסריט למשהו שלא יצא לפועל בסוף, אבל הפעם אני מאמין שזה יקרה כי גם יש לנו תמיכה כבר”, הוא מספר. “אני עובד עם מישהו מנוסה מאוד ולומד ממנו תוך כדי התהליך. זה משהו שמסקרן אותי”.

מחר, יום הבחירות, הוא גם יום הולדתו ה־50 של סובול. "מה אגיד לך? אם זה גיל 50, אז אני בסדר עם זה”, הוא אומר. “כל זמן שאני יכול לצאת לרוץ עשרה קילומטרים או לחלופין לשחק פול בבר עד שלוש לפנות בוקר ולהרגיש בסדר ביום למחרת – מבחינתי הגיל לא כל כך משנה”.

איך אתה מתכנן לחגוג את יום הולדתך?
“דרינק קטן עם כמה חברים בבר. זו התוכנית שלי. אין לי איזו תוכנית גרנדיוזית. בגדול אני לא מאלה שאוהבים לחגוג ימי הולדת במיוחד”.

אף פעם לא כל כך רדפת אחר אור הזרקורים.
“מסכים איתך שזו לא נטייה בולטת אצלי. אף פעם לא הרגשתי שהמקום הזה של לבנות פרסונה כזו מעניין אותי יותר מדי. יש אנשים שעושים את זה בצורה מעניינת, ואני לא אומר שאני יותר טוב, אבל הנטייה שלי היא לא ללכת למקום הזה, ואולי חבל, אתה יודע, כי יש בזה משהו שיכול אולי להיות מעניין. אבל כל אחד והדברים שמושכים אותו”.

חלליות מכיוון אחר

סובול נולד בחיפה וגדל בתל אביב, בנם של הסופר, הבמאי והמחזאי יהושע סובול ומעצבת הבמה עדנה סובול. “בילדות יצא לי לפגוש אנשים מעניינים בבית, והיו ספרים מעניינים, ומהבחינה הזו אני מרגיש שהיה לי מזל לגדול בבית כזה”, הוא אומר. “זה בית שהיה בו איזון טוב בין שגרה וחוסר שגרה. מצד אחד לא הייתה בבית הזה יותר מדי שגרה, אבל מצד שני הוא היה בסדר ולא בית מבולגן”.

הבית הזה עיצב אותך כיוצר?
“בגדול אני חושב שכולנו סוג של צינורות, ואם נכנס לך אינפוט מעניין בילדות, אז יכול להיות שזה יתבטא בהמשך”.

הרומן שלו עם מוזיקה החל בגיל 10, כשהחל לנגן בגיטרה. “בכיתה ד’ וה’ התחלתי לקנות קסטות של דיוויד בואי, מייקל ג’קסון, פרינס, דייר סטרייטס והקיור, ואז התחלתי להימשך בצורה חזקה לדבר הזה שנקרא מוזיקה”, הוא מספר.

חייו קיבלו תפנית כשחברו מילדות שחר אבן צור אמר לו: “בוא נקים להקה”. “שחר הוא מנוע רב עוצמה”, הוא מספר. “מכיתה ב’ די מהר התחברנו, מה גם שגרנו אחד ליד השני, והוא היה הבן אדם שגרם לדברים לקרות ברמת העולם המעשי. אם הוא לא היה בא ואומר לי שהוא רוצה שנקים להקה, אני לא יודע לאן כל העסק היה מתגלגל”.

בהמשך הצטרפו לשניים הגיטריסט פיטר רוט והבסיסט יוסי חממי, ובשנת 92’ נולדה להקת מוניקה סקס (על שם מוניקה פרידמן, הבסיסטית של להקת הפאנק “קילר הלוהטת”, ששם הבמה שלה היה מוניקה סקס). “לחיות בלהקה זה היה החיים שלנו”, אומר סובול. “זה היה הכל: זה היה טוב, זה היה רע, וזה היה אינטנסיבי. בגדול אלו היו חיים נפלאים. כמובן שהיו גם רגעים קשים, ויש הרבה ריבים בתוך להקה ובכלל. כשאתה צעיר, אז האגו שלך עוד מתעצב, והוא מהיר ועצבני, אז היה גם את זה. זו הייתה תקופה מרגשת, הרבה דברים חדשים, התנסויות. תקופה שבה גילינו את העולם. רדפנו מבלי לדעת אחרי מה אנחנו רודפים: הצלחה, הצלחה אמנותית, ריגושים ועוד. זו הייתה תקופה מרגשת כמו ששנות ה־20 של בן אדם צריכות להיות”.

בשנת 94’ יצא אלבום הבכורה של הלהקה “פצעים ונשיקות”, שהגיע למעמד של אלבום זהב והפך אותה לאחת הלהקות הפופולריות ביותר במוזיקה הישראלית עם להיטי ענק, שאת רובם כתב והלחין סובול, דוגמת “פצעים ונשיקות”, “סאן חוזה" ו”על הרצפה”.

איך קיבלתם את ההצלחה הגדולה של הלהקה?
“מצד אחד, עד שהאלבום יצא, עבדנו יחד כשנתיים־שלוש. לפני שההצלחה הגיעה היו מאחורינו כמה עשרות הופעות. זה פשוט היה מין משחק חדש שאתה לומד לשחק בו. כמו לעבור סקאלה במשחק וידיאו. היית רגיל לסקאלה מסוימת, ואז פתאום החלליות מגיעות מכיוון אחר, והשמיים נהיים ורודים במקום כחולים, ופתאום נוחתת החללית של חברת התקליטים, ואתה צריך להתרגל לעבוד איתה וללמוד להסתדר בסקאלה הזאת”.

מתי הבנת בפעם הראשונה שהלהקה היא סיפור הצלחה?
“יש כל מיני רגעים מרגשים שאני זוכר. למשל, אני זוכר את הפעם הראשונה שהשמיעו שיר שלנו ברדיו, עוד לפני צאת האלבום הראשון. אני גם זוכר שתי הופעות מיוחדות: האחת במועדון ‘ולווטה’ בתל אביב. פתאום בלי התראה מוקדמת הגיעו 120 אנשים וזה הרגיש נהדר. השנייה הייתה הופעה במועדון ‘הלילה ה־12' ברמת השרון. לפני ההופעה המנהל שלנו אמר לנו בחדר האמנים המאולתר שהיה בתוך מחסן: ‘חברים, זה קורה!’”.

למרות ההצלחה, לאחר שלוש שנים ואפיזודה קצרה בניו יורק, הלהקה התפרקה, אך משנת 2000 חידשה את פעילותה (מ־2010 הצטרף לשורותיה הבסיסט והקלידן ספי אפרתי). מאז הספיקה להקליט חמישה אלבומים, מיני אלבום וסינגלים.

מה משאיר אתכם יחד כל כך הרבה שנים?
“חברות, אהבה למוזיקה, הערכה הדדית והעובדה שכולנו מבינים שיש פה שלם שקצת עולה על סך חלקיו, כי יש לכל אחד תכונות אחרות שהוא מביא לתוך הדבר הזה. מעבר לזה, אם הייתי נותן עצה ללהקה צעירה היום, היא שאנחנו פשוט פועלים לפי מודל קומוניסטי, כלומר אנחנו שוויוניים לחלוטין מהיום הראשון ועד היום ברמה הפרקטית. זה נותן כוח ללהקה כי כולם מרגישים שהם מקבלים מהלהקה אותו הדבר, וכולם מושקעים באותה מידה. הקומוניזם מנצח בחוויה האישית שלי”.

חבר מביא חבר

בשנת 1999, לאחר שנה שבמהלכה התגורר בלונדון, שחרר סובול את אלבום הסולו הראשון שלו “סוס”, שכלל מלבד שיר הנושא גם את הלהיטים “לא יכול בלי זה”, “גבוה” והדואט “הודעות” (עם השחקנית מלאני פרס). מפיק האלבום היה אורן לוטנברג (זקני צפת). מאז הקליט שני אלבומי סולו נוספים,

“אלדוראדו” (2008) בשיתוף ובהפקת רע מוכיח ו”ריצות ארוכות” (2017) בהפקת אסף אמדורסקי. “באיזשהו מקום יותר קל לי בתוך הלהקה מאשר לבד”, הוא אומר. “להקה זו מסגרת מאוד תומכת. יש משהו נוח בהרחקה הקטנה הזו שאנחנו לא אנחנו בשמות שלנו, אלא הלהקה עצמה. עם השנים למדתי יותר לאהוב את קריירת הסולו. עם זאת, גם כשאני מקליט אלבום לבד, זה תמיד בשיתוף פעולה עם מישהו דומיננטי: אורן לוטנברג, רע מוכיח ואסף אמדורסקי. גם כשאני עושה משהו לבד, אני אוהב שיש לי קונטרה רצינית מבחינה אמנותית”.

יש משהו חדש בקנה?
“בימים האלה אני מתחיל להרגיש את החשק להקליט אלבום חדש. זו מחזוריות כזו שקורית מעצמה. בכל ארבע שנים אני מרגיש צורך לעצור, להיכנס למוד כתיבה וליצור אלבום. אני מתחיל להרגיש את זה מדגדג, ואני מניח שבין הדגדוג ועד להשקת האלבום עוברת בדרך כלל שנה”.

לאורך הקריירה כתב סובול שירים למיטב אמני ישראל, מאסף אמדורסקי ויזהר אשדות ועד יהודית רביץ, אריק סיני ואריק איינשטיין. “זכיתי לכתוב לאריק איינשטיין בשיטת ‘חבר מביא חבר’”, הוא אומר. “פיטר (רוט) הפיק מוזיקלית את האלבום של אריק ‘רגעים’ (2006), והוא אמר לי: ‘אם אתה רוצה להציע שירים לאריק, זו ההזדמנות שלך’. קפצתי על זה. היה לי שיר שנקרא ‘עקבים גבוהים’, ששכב אצלי במגירה, והוא מתאר בצורה מדויקת את הרגע, בחתונה של חברים, שבו אני ואשתי (השחקנית עדי גילת – ד”פ) הכרנו. אני מאוד אוהב את השיר הזה, רק שהליין שלו הוא ממחוזות הג’אז הישן של שנות ה־40. הרגשתי שאני לא הזמר לשיר אותו, אלא צריך זמר שיוכל לסחוב את הסגנון הזה ולהביא אותו למקום הנכון.

חשבתי שאריק איינשטיין ישיר לאשתי על הרגע שבו נפגשנו, ואני לעולם לא אצטרך להוריד יותר את הזבל, אלא יהיה לי קרדיט בלתי נגמר לכל החיים. כמובן שבתחום הזה התקווה שלי נכזבה, אבל אני חושב שזה נתן לי קרדיט כלשהו. שיר נוסף שכתבתי לאריק לאלבום היה ‘פרידה קצרה’. אני לא מרגיש שהצלחתי להביא אותו למקום האידיאלי שלו, ויש לי קצת צביטה לגביו כי משהו שם לא התנסח לי עד הסוף. אני מרגיש שלא הצלחתי לעשות איתו צדק עד הסוף”.

מה מושך אותך בשיתופי פעולה?
“הדברים הכי טובים שאנשים עושים הם בשיתוף פעולה. אנשים מפרים זה את זה, יש תנועה של רעיונות, רגשות ומחשבות, וזה יותר מעניין מאשר להיות תקוע עם עצמך, למרות שגם את זה אני אוהב. כתבתי שלושה ספרים רק מתוך הרצון לייצר חוויה פרטית בעניין האמנותי, אבל בגדול, מוזיקה היא דבר שאנשים עושים ביחד ולא לבד”.

סובול וגילת נישאו ב־2004 והם הורים לשני ילדים, בן ובת. “הילדים מגלים משיכה לתחום האמנות”, הוא מספר. “הבן שלי מנגן בגיטרה ובתופים, והבת שלי מנגנת בתופים ושרה קצת. הבת שלי גם במגמת תיאטרון והבן שלי משחק כדורגל. לשניהם יש גם את המוזיקה”.
אתה מרגיש שאתה נמצא במקום הנכון לך מבחינת הקריירה?

“בגדול כן. אני די מבסוט עם המקום שאני נמצא בו. אני מרגיש בר מזל שזה המקצוע שאני עוסק בו. אני אוהב את המקצוע הזה ואת האפשרות לפגוש אנשים ולהופיע לאנשים. זה מרגש אותי לראות שהשירים שלי נוגעים באנשים. אני באמת לא מתלונן”.

מה הפנטזיה המקצועית?
“לעשות אלבום טוב שיחדש לי משהו. גם עם הלהקה וגם לבד. אני יודע שיש כאלה שגורסים שלהקות אחרי 10־15 שנה ממצות את עצמן, אבל אני לא מרגיש ככה ולא מאמין בזה. לכן השאיפה שלי היא לעשות אלבום טוב עם מוניקה סקס. זו מבחינתי פסגת השאיפות”. 

ההופעה הקרובה:
11.11, “גריי", מודיעין, מוניקה סקס