שנת 2023 מתחילה מחר, וכולנו מקווים שהיא תהיה שנה מוצלחת לשוק המוזיקה העולמי ותניב שירים ואלבומים חדשים שנאהב לשמוע, אבל יהיה לה קשה מאוד להתעלות על כמה מהשנים שקדמו לה. לכבוד השנה החדשה, חזרנו אל כמה מהשנים המיוחדות בתולדות המוזיקה הפופולרית, שנים שהניבו בציר פורה במיוחד.
1966
שנת 1966 נחשבת לשנת השיא של הסיקסטיז בלונדון: רחוב קרנבי הומה בצעירים וצעירות עם בגדים צבעוניים, מגזין טיים חוגג את "סווינגינג לונדון" באחד משעריו הזכורים, ונבחרת אנגליה זוכה בגביע העולמי. זו גם הייתה השנה בה יצאו שלושה מהאלבומים המכוננים של העשור. בקליפורניה מוציאים הביץ' בויז את "פט סאונדס" - אולי אלבום הפופ המושלם בכל הזמנים, שהעלה את הלהקה מדרגה מיצרנית להיטים ושירי גלישה ללהקה חשובה ומשפיעה.
מעבר לים, בלונדון, מוציאים הביטלס את "ריבולבר", האלבום שסימן עליית מדרגה נוספת מבחינת עבודת האולפן ומתיחת הגבולות של הלהקה, עם שירים מהמהפכניים ביותר שהקליטו, דוגמת Tomorrow Never Knows. אם במשך הרבה שנים נחשב "סרג'נט פפר" לאלבום הגדול ביותר של ארבעת המופלאים, בעשורים האחרונים דעת הקהל והמומחים הולכת ונוטה יותר ויותר לכיוון "ריבולבר". את השלישייה הפותחת משלים בוב דילן עם "בלונד און בלונד", אלבום כפול שמציג את דילן בשיאו ככותב, עם שירים ארוכים וסוחפים ומבלי להיגרר לטרחנות.
השלישייה הזו בלבד מספיקה להפוך את 1966 לשנה גדולה, אבל היא ממש לא הייתה לבד: הרולינג סטונס הוציאו את Aftermath, אלבום ראשון שכולו חומר מקורי של ג'אגר-ריצ'ארדס. מנגד, זו הייתה שנת שיא ללהקות מוטאון כגון ה"פור טופס" וה"סופרימס". באנגליה הקינקס כבשו את המצעדים עם Sunny Afternoon, ובאמריקה פרסי סלדג' שבר לבבות עם When a Man Loves a Woman. המתח הזה בין שני צדי האוקיינוס האטלנטי הפרה את כולם וייצר קלאסיקה אחר קלאסיקה.
1971
ב-1970 התפרקו הביטלס, והיה חשש מסוים לאן המוזיקה הולכת מכאן. ב-1971 הגיעה התשובה המרגיעה: סוף של דרך אחת הוא התחלה של הרבה דרכים חדשות ומעניינות. אז מה היה לנו ב-1971? מארווין גיי הוציא את What's Going On, האלבום שמגזין ה"רולינג סטון" בחר בו לפני כשנתיים כגדול ביותר בהיסטוריה. ג'וני מיטשל הפליאה עם Blue הקלאסי. דיוויד בואי הוציא את "האנקי דורי", האלבום הגדול באמת הראשון שלו. הדלתות יצרו את אלבומם האחרון, לפני מותו של ג'ים מוריסון ביולי 1971.
לד זפלין הוציאו את אלבומם הרביעי, זה שכולל את "סטירוויי טו הבן". ז'אנרים שמשתרעים מגלאם-רוק (להקת טי-רקס) דרך רוק מתקדם (ג'תרו טאל, להקת יס) ועד פולק-רוק (ניק דרייק, קרוסבי סטילס נאש ויאנג) חוו פריחה. אל השטח הפנוי שהשאירו הביטלס נכנסים בגאון הסטונס, עם "אצבעות דביקות" - אחד האלבומים החזקים ביותר שלהם. המי מקליטים את Who's Next, אלבומם הטוב ביותר, והקינקס יוצאים עם Muswell Hillbillies, אלבום פרוע ומצחיק על בריטים, פאבים ואלכוהול.
ואם פתחנו בפירוק הביטלס, הרי שב-1971 הארבעה נמצאים כבר עמוק בתוך קריירת הסולו שלהם. מקרטני נותן בראש עם האלבום המצוין Ram, לנון מוציא את האלבום Imagine המוצלח יותר משיר הנושא המאוס שלו, ושניהם מתנגחים זה בזה עם שירי תיעוב הדדיים. האריסון אמנם הוציא את יצירת המופת שלו, All Things Must Pass, בסוף 1970, אבל ב-71 הוא מקיים את הקונצרט לבנגלדש, החיבור הראשון בין רוק וצדקה, ואפילו לרינגו יש כמה להיטים ברדיו.
1977
אלביס התפוצץ מממתקים
מכבי מנצחת ת'רוסים
ורוב האזרחים הצביעו מח"ל
בשבעים ושבע
חוץ מהאירועים האלה, משמעותיים ככל שיהיו, 1977 היא אחת השנים החשובות בתולדות המוזיקה, בעיקר בזכות היותה שנת לידתו של סגנון אחד ויחד: הפאנק.
באמצע שנות השבעים מי ששולט במוזיקה הפופולרית בבריטניה הם פול מקרטני ולהקת "כנפיים", אלטון ג'ון, קווין, ולהקות הרוק המתקדם כמו ג'נסיס. הרבה צעירים מרדנים בממלכה מרגישים שהרוק, ז'אנר שאמור לסמל תעוזה ורעב, הפך לז'אנר של פלוצים זקנים, יומרניים ונפוחים. האמרגן מלקולם מקלארן אוסף ארבעה צעירים כאלה, שלא ממש יודעים לכתוב שירים ובטח שלא לנגן, ועושה איתם את המהפכה הגדולה. אלו כמובן היו הסקס פיסטולס, אבל הם לא היו שם לבד: הקלאש, הג'אם, איאן דיורי ואחרים הולידו ז'אנר חדש של שירים קצרים, פשוטים ומלאי זעם.
מעברו השני של האטלנטי בלטו להקות כמו טלוויז'ן וטוקינג הדס שהוציאו אלבומי מופת. במקביל דיוויד בואי רשם את אחת משנות השיא שלו, עם שני אלבומים גדולים - "Heroes" ו-Low, קראפטוורק הגרמנים בלטו עם מוזיקה אלקטרונית פורצת דרך, ומי שלא התחבר לכל אלו ורצה פופ עגול ומנחם, קיבל את מבוקשו באלבום Rumours של פליטווד מאק, מהאלבומים הנמכרים בכל הזמנים.
1984
השנה שבספרו של ג'ורג' אורוול תוארה כאפוקליפטית, התגלתה במציאות כלא כל כך נוראה. זו הייתה שנה של המון אלבומים גדולים, מז'אנרים שונים ומגוונים: פרינס עם Purple Rain, ברוס ספרינגסטין עם Born in the U.S.A, הסמית'ס עם אלבומם הראשון, מדונה עם "כמו בתולה", U2 ו-R.E.M בשלבים מוקדמים בקריירה, הריפלייסמנטס עם Let It Be (אלבום שנקרא כמו הקלאסיקה של הביטלס מכיוון שהם החליטו לפתוח רדיו ולקרוא לאלבום על שם השיר הראשון שיושמע) ועוד רבים וטובים.
עוד ב-1984 אנחנו שומעים את ניצניו של ההיפ הופ, עם Run-D.M.C, ואת "הפלישה הבריטית השנייה", עם להקות גל חדש כמו Echo and the Bunnymen שכבשו את אמריקה.
1991
דווקא אחרי העשור הגדול של הפופ, מגיעה השנה הגדולה של הרוק. כמעט ואין חודש ב-1991 שלא יוצא בו אלבום רוק זכור: Out of Time של R.E.M, עם המגה-להיט Losing My Religion, פרל ג'אם עם Ten, גאנז אנד רוזס עם Use Your Illusion הכפול, U2 עם Achtung Baby, רד הוט צ'ילי פפרס עם Blood Sugar Sex Magik, מטאליקה עם האלבום השחור, ומעל כולם - Nevermind של נירוונה, אחד ממתי מעט האלבומים שניתן לומר עליהם בלב שלם שהשפיעו על דור שלם.
הדומיננטיות הגדולה של הרוק ב-1991 קצת דוחקת הצידה את כל יתר הז'אנרים, כאשר החריג הוא האלבום Blue Lines של מאסיב אטאק, אבל הבציר החד פעמי הזה הופך אותה לשנה איקונית.