אולי זה מוקדם ואולי מתבקש, אבל שלומי שבן הוא לא פחות מאשר המאסטרו החדש. אמש במשכן לאומנויות הבמה הצליח שבן לרגש בווירטואוזיות הייחודית שלו, ללא בושה ועם המון אומץ להגיד, גם את מה שהרוב פוחדים לומר. בשליטה על-טבעית על הפסנתר, האצבעות של שבן כמו רוקדות ומייצרות פסקול חדשני, מלא בחיים ונוגע ללב.
״כותב את המילים מבטן של ספינה טרופה״
ההופעה של שבן נפתחה כאשר הוא משתקף דרך מסך, עם פנס בודד ומקצב מאוד ברור ומדויק, כמעט ולא היה צורך במילים שהגיעו מיד אחר-כך כדי להבין כי שבן הגיע טעון. שבן בחר לפתוח את ההופעה עם השיר שפותח את האלבום "אל תתעלמי ממני". בעודו זועק את נשמתו ומתחנן שאהובת ליבו לא תתעלם, הוידיאו ארט מאחוריו בו הגלים מתנפצים אחד אחרי השני בקצב אחיד, דיבר את שעל ליבו, כמו מתוך בטן של ספינה ואני רק חשבתי – איך אפשר להתעלם מהקסם הזה שנקרא שלומי שבן.
שבן גרסת 2023, בוגר ובשל מתמיד, בליווי נגנים מוכשרים, כל אחד בתחומו שבן מארח מגוון רחב של אמנים מן השורה, מירי מסיקה, שולי רנד, רביד פלוטניק, נטע אלקיים והרשימה עוד ארוכה. ועדיין שבן לא נאבד בין הצלילים, הקולות העמוקים ובין הסגנונות השונים. להפך, שבן רק פורח ומתעצם. כבר כמה שנים שהוא מחזיק בתואר יוצר חשוב בפסקול הישראלי. אולי זאת השליטה הטבעית ויוצאת הדופן על הפסנתר שהפך לסממן לא מבוטל מהאישיות שלו. אולי זה כתיבת המילים המאיר-אריאלית שלו, אולי הפרפורמנס הקומי, אבל מה שבטוח, המסקנה ברורה - שמונה שנים עברו מאז שיצא "תרגיל בהתעוררות" ושלומי שבן לא מתעייף, רק משתבח. הגאון המוזיקלי מגיע חשוף יותר, בטוח יותר ולא מתבייש. שבן פותח את מכסה הפסנתר, משחק עם מיתריו, משנה תנוחות, משתמש בכל הזוויות ומפיק צלילים כמו וירטואוז אמיתי.
ה"בית פתוח" אבל הדלתות סגורות
לאורך המופע הופיע וידיאו ארט בקונסטרוקציה של בית, בעוד שהאיור התלת מימדי שהתנוסס לעיני כל היה ביטוי לבית לפתוח אך בפועל רק הדלתות והחלונות היו סגורים. האמנם המופע היה רווי בהשקעה ולא היה צל של ספק כי הייתה חשיבה על הפרטים הקטנים, החל בעבודת הוידיאו, התאורה, תזמורת כלי המיתר, וחלקים מהקליפ של "המאהב של אשתך" של שבן שנוצר מבעוד מועד, וכלה באופן שבו הכניסו את הפסנתר לבמה מלווה בארון קבורה ועליו דגל ישראל – במציאות של היום טקס אשכבה למדינה זה לא רעיון כל כך תלוש, מה שכן צריך אומץ לאמן בסדר גודל הזה, לאמירה פוליטית כ"כ נוקבת, שאפו.
אבל אם נחזור למופע המחשבה שהדהימה אותי במיוחד הייתה דווקא קשורה לתזמורת "סולני תל אביב" בניצוחו של ברק טל שניגנו עם קשתות מצופות בלדים אשר יצרו את התחושה כי המוזיקה היא שמייצרת את האור בחלל. המופע המשיך ועדיין העסיקה אותי השאלה "למה דלתות הבית לא פתוחות? ואז הגיעה התשובה. בשיר "המאהב של אשתך" חושף שבן את ליבו הפצוע, מזמנים אחרים ככל הנראה, מילותיו כמו סכינים פצעו את החלל שהדבר היחיד שהצליח להסיט את המתח באוויר היו ידיה של הנגנית הכישרונית מאיה בלזיצמן שניגנה על הצ'לו בעדינות עמוקה ומלכדת.
אחד הרגעים המבריקים והבלתי-נשכחים, היה הביצוע לשיר הכי מזוהה עם תחילת דרכו של שבן "אריק" בביצוע של טאפאש, הראפר הדרוזי "שעומד לכבוש את העולם", תיאר אותו שבן, בערבית! בשלב הזה הקהל שמט את הלסת לגמרי. כמה עוצמה. ראוי לציין גם מעיין ליניק הנפלאה והמוכשרת וכמובן את ההפקה של אשפי המוזיקה- אסף תלמודי ותמיר מוסקט "לעבוד איתך זה כמו לנסוע ברולס-רויס עם נהג ערס".
המופע "בית פתוח" של שלומי שבן הוא לא עוד מופע אלא סיפור חיים של ממש, שמספר את המציאות של כולנו. שבן פותח את הדלת ולנו ניתנה הזדמנות לחדור לעמקי הנפש של הגאון המוזיקלי, תוך התבוננות פנימית על המציאות החברתית המאתגרת בישראל. שלומי שר לאהובתו שהיא שמש על אי האדמות ועם כל הכבוד ליובל שרף המדהימה, העדינה והיפיפייה שבן הוא שמש בתוך מציאות שחורה. ערב מופלא מלא בניגונים שמחים ומילים עצובות. נגיעות עדינות על פסנתר ומכות חזקות על הלב. שבן מצליח לייצר הרמוניה אחידה במשכן ומי שחשב שהוא מגיע לאופרה שלא יתפלא כאשר הוא פוגש ברוקסטאר ישראלי במלוא הדרתו.
"אנא אנא אנא תחזור אתה אלינו ואל תרד מהבמה"
כמעט שחשבתי שנמאס הופיע שולי רנד שזימר את השורה ״אנחנו לא מתגעגעים״ מתוך "עברנו לצפון", וברקע ציור בצבעי שמן של של בית בהרים ואני רק ייחלתי שהשיר לא יגמר כדי שלא אצטרך להתגעגע, באמת. ואם אצטרך להתאמץ ולחשוב על מה שלא אהבתי במופע, אולי זה הסוף, שהיה כל כך גאוני עד שלא רציתי שיופיע אחריו דבר, אבל שלומי כמו שלומי לא יכול לאכזב, והסיום המתוק עם השיר "נורי (ולוקא)" קיבל משמעות נוספת של סגירת מעגל עם הקהל שזוכר את כל המילים והמזמורים גם אחרי שמונה שנים.