במלאת עשור לפטירתו: חבריו ושותפיו של שמוליק קראוס‎‎ מספרים על חייו

בשיער ארוך, סיגריה ביד וחיוך שובב, שמוליק קראוס ניצב מול העיתונאי ירון לונדון לראיון על מוזיקה ועל החיים. “יש לך בעיה עם חוקים", אומר לונדון, וקראוס לוקח שאיפה מהסיגריה, צוחק ועונה: “היו לי בעיות עם חוקים, בעיות די מביכות הייתי אומר, אבל זהו זה, אני מקווה שזהו זה". “יש לך יסודות אלימים באופי שאתה לא יכול לרסן אותם?", מקשה לונדון. “ברגעים מסוימים אני חושב שאני לא יכול לרסן אותם", עונה קראוס. “אתה רוצה שאני אכנס ככה אישי מה מציק לי? זה מעמד פסיכיאטרי, פסיכולוגי".

ברקע מתנגן השיר “קראוז צינוק", שכתב קראוס בעת שישב בכלא רמלה. “זה היה באחת התקופות הלא טובות שלי", אומר קראוס. “צינוק, אתה יודע מה זה צינוק. כולם יודעים מה זה. הייתי אחד משוכני הצינוקים וכתבתי את מה שהרגשתי".  

הראיון שודר בתוכנית “טנדו" בשנת 1974, בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד עם כמעט 100% רייטינג. הזמנים היו אחרים. המרואיינים הגיעו לראיונות בלי סוכן ויחצן ובלי מחסומים. וכך קראוס ענה בפתיחות גם על שאלות על הרגעים הקשים בחיים הסוערים שלו.  קראוס היה מלחין ויוצר כישרוני, ששיריו הגדירו מחדש את הרוק הישראלי ותרמו לתרבות. הוא היה גם אדם שהסתבך עם החוק, התנהג באלימות כלפי הסובבים אותו, התאשפז במוסדות פסיכיאטריים וניהל אורח חיים פרוע. היו בו שני צדדים: הטוב והרע, החזק והחלש, הפרוע והרגוע, העצבני והחייכן. הדואליות הזו השליכה גם על יצירתו, שנעה בין שמחה לעצבות, בין הומור לדיכאון ובין כאב לריפוי.

“כשפגשתי אותו לראשונה, פגשתי אדם שהוא בדיוק כמו השירים שלו: שהוא 100% רגש, 100% כאב", אומר המוזיקאי עילי בוטנר. “בתוך האישיות המורכבת היה גם הרבה הומור, היו צדדים מצחיקים". 

היו זמנים משוגעים 

קראוס נולד ב־1 ביולי 1935 בשכונת נחלת אחים בירושלים. אביו, מוסא, ממוצא צ'כי, הצטרף בגיל 13 לארגון “ההגנה" ועבד כנהג שהביא מוצרי מזון, כלי עבודה וצורכי מחיה לקיבוץ בית הערבה בימיו הראשונים. לימים שמוליק, שנלווה לאביו לנסיעות, יצר את השיר “בית הערבה" בהשראת זיכרונות הילדות. אמו, רוזה, ממוצא טורקי, הייתה אחות של רחמו, בעל המסעדה הידועה בעיר הבירה. קראוס היה הבן הבכור, אח של צדוק, רבקה ויגאל. הוא נקרא על שם סבו, שמואל קראוס, פרופסור לשפות, מורה דרך ומתרגם. 

“ב־1936, בזמן הפרעות של כנופיות ערביות, אבא היה עובד בקו בית הערבה-ירושלים. באחת ההתקפות הוא קיבל כדור בכף הרגל", מספר צדוק קראוס. “ב־1945, בגלל הקור הירושלמי שהכביד על הפציעה, עברנו לחולון. אבא שלנו היה איש טוב, אבל בגלל הכאבים היו לו התקפי זעם".

איזה ילד שמוליק היה?
“היינו חברים טובים, כי הפרש הגילים בינינו היה קטן - שנה וארבעה חודשים. כילד, כשהוא היה שומע מוזיקה קלאסית שההורים השמיעו, הוא היה מזיל דמעות. המוזיקה ריגשה אותו. לא ידעו שיש לו כישרון מוזיקלי. מי ידע מה זה פסנתר או כינור? שמוליק היה ילד עם ביטחון עצמי מופרז, חתיך בטירוף, מודל לחיקוי עבורי. בגיל 15 הוא הצטרף לחבורת הנוער של קיבוץ שער הגולן והתחיל לנגן על גיטרה. בגיל 17 הוא הלחין את השיר הראשון שלו, שהפך מאוחר יותר ל'שיר דייג' בביצוע צמד העופרים. כשההורים הבינו את הכישרון שלו, הם קנו לו גיטרה".

פנס ראשון, פנס שני  

קראוס חזר לעבוד תקופה קצרה כימאי, אבל בראשית שנות ה־60 החליט להתמקד במוזיקה. כעבור שנה הקים בבאר שבע את פאב “בר־שבע", שבו אירח אומנים, הופיע בחיקויים ושר משיריו. “הוא זכה להצלחה רבה", מספר צדוק. מי שהצטרפה אליו להופעות באותה עת הייתה הזמרת מרגלית אנקורי. “הופענו ביחד ולחוד וזה הצליח כי ההופעות היו בגובה העיניים", אומרת אנקורי. “הקהל כולו בא במיוחד בשביל שמוליק. הוא עדיין לא היה מפורסם, אבל היה כריזמטי מאוד. תמיד רצה לעשות יותר ממה שהוא עשה. למשל הוא רצה להיות שחקן, אבל לא כל כך הלך לו. שמוליק היה כותב שירים, מקליט סקיצות ומשמיע לי. הוא רצה שאגיד לו מה לדעתי יהיה שלאגר. מבחינה מוזיקלית הוא היה פרפקציוניסט, בחר את הנגנים בקפידה וכשעבדו איתו זו הייתה משפחה. הוא היה חלק מהצוות ולא מורם מהנגנים שלו. לדעתי, הפרסום בלבל אותו". 

ב־1962 התקבל קראוס לתפקיד ראשי במחזה “השטח" בתיאטרון הבימה. באותה שנה נישא לעיתונאית שולה רון, אך הזוג התגרש כעבור שלושה חודשים. כעבור שנה שיחק בסרט “אלדורדו", וב־1964, לאחר ששיחק בסרט של אורי זהר “חור בלבנה", נסע קראוס לאירופה והתגורר בצרפת, שם הופיע ואף הקליט את תקליטון הבכורה שלו - “Chants D'Israel par Shmulik", שכלל ארבע גרסאות כיסוי לשירים עבריים ידועים (“ערב של שושנים", “שדמתי", “ויבן עוזיהו" ו"דונה דונה"). התקליטון לא עורר עניין בזמן אמת והפך במרוצת השנים לפריט אספנות נדיר. במהלך תקופתו בצרפת, נישא לפלורנס סמואל, צרפתייה שהכיר שם. הנישואים החזיקו מעמד חודשים ספורים.

בסוף 64' חזר לישראל ופגש בג'וזי כץ, שעלתה חמש שנים קודם לכן לישראל מארצות הברית. כץ הייתה רקדנית במחזמר “גברתי הנאווה". השניים הפכו במהרה לזוג והחלו להופיע כצמד, תחילה במועדון “סוף העולם" של רפי נלסון באילת ובהמשך במועדונים נוספים. קראוס עודד את כץ, שלא שרה לפני כן, להתייחס לעצמה גם כאל זמרת.

עוד בראשית דרכם כצמד, נחשפה כץ לצד האלים של קראוס. “בשנת 1965 התזמורת שלי הופיעה יחד עם שמוליק וג'וזי במשך שבוע במלון ‘דולפין' בנהריה", מספר המוזיקאי יוסי אברמוביץ'. “שמוליק היה מאוד לחוץ ורצה שהכל יישמע כמו שהוא רצה. הוא רצה שליטה מלאה. בכל ערב, לפני ההופעה הוא נהג להכות את ג'וזי המסכנה".

“הוא הודיע לי מההתחלה שרק זונות הולכות להתלונן על הבעל", סיפרה בעבר כץ בראיון לגיל ריבה. “ולא רק זה: ידעתי שאם יעצרו אותו, אקבל מכות אחרי שהוא ייצא. כמה פעמים ניסיתי לעזוב וללכת וזה לא עזר, הוא החזיר אותי בחזרה".

הזוג נישא באוקטובר 69' ונולדו לו שני בנים, שם (48) ובן (46), שעמם ניהל האב מערכת יחסים מורכבת. “כשהם התחתנו, שמוליק אמר לג'וזי שהוא לא בנוי להיות אבא", מספר צדוק. “הוא לא היה מוכן לזה, אבל ג'וזי נכנסה להריון ושמוליק הפך לאבא, למרות שלא הייתה לו סבלנות לגדל ילדים".

יושבים ושרים ב"כסית" 

במקביל למערכת היחסים ההרסנית, קראוס וכץ לקחו חלק במהפכת הרוק הישראלית. ב־1966 הקימו עם אריק איינשטיין את שלישיית החלונות הגבוהים, שהתבססה על לחנים שכתב קראוס. “כשהם ישבו ב'כסית', שמוליק הציע לאריק לשמוע שירים שהוא כתב", מספר צדוק. “כשאריק שמע את השירים, הוא נדלק במקום ונכנס עם ג'וזי ושמוליק להקמת השלישייה. הם היו עושים הרבה חזרות, בערך שמונה שעות בכל יום. הם היו יושבים עם באנגים, מעשנים ומנגנים".

“ערב אחד אריק ביקר אצלנו והשמענו לו כל מיני שירים שעבדנו עליהם באותו הזמן", סיפרה לי כץ בראיון ב־2017. “שמוליק כתב מנגינות שהיו חסרות להן מילים, אז השמענו לאריק כמה מהמנגינות. הוא מאוד אהב והתחיל בספונטניות לשיר איתנו. אחרי כמה ימים הוא הגיע עם טקסטים והמשכנו ככה לשיר, באופן הכי ספונטני וטהור, בלי לחשוב או לדבר על שלישייה. ממש נהנינו לשיר יחד ומהשילוב של ההרמוניות הקוליות. אחרי שבוע הגיע אריק עם אשתו אלונה. ‘טוב', היא אמרה, ‘אם אף אחד מכם לא יגיד את זה, אז אני אגיד: נולדה שלישייה חדשה'".

“החזרות נערכו בתחילה בביתם של שמוליק וג'וזי", סיפר המוזיקאי והגיטריסט יוסי לוי, בראיון שערכתי עמו זמן קצר לפני פטירתו. “עבדנו תחילה על השיר ‘אינך יכולה'. המעבד יחזקאל בראון הכין עיבוד והשיר נשמע אטי ושונה מההקלטה שכולם מכירים. התקבצנו באולפני רולי להקלטות. באמצע ההקלטה, שמוליק תפס קריזה ובעט במגבר וגנז את ההקלטה". 

“שמוליק ידע בדיוק איך הוא רוצה שהשירים יישמעו", אומר צדוק. “פעם אחת, כשהמתופף זהר לוי ניגן בקצב מהיר יותר ממה ששמוליק ביקש - שמוליק לקח תוף ודפק לו בראש". השלישייה הקליטה את האלבום באולפני קולינור וב"בית המורה", כשקראוס הלחין את השירים, מוזיקאי הג'אז זיגי סקרבניק עיבד, ואיינשטיין, הכוכב, ליקט את הטקסטים והביא אחריו את יחסי הציבור. 

בלדה לעוזב להקה

שירי האלבום השני, שיצא בשנת 70', בהשתתפות שלושה מוזיקאים בריטים תחת השם “סמוקי סירקלס", כללו גם לחנים של קראוס שלימים הצליחו בעברית בפי איינשטיין, בהם “בית הערבה", “ארץ ישראל", “אצו רצו גמדים" ו"כשאת בוכה את לא יפה". 

לדברי צדוק, מערכת היחסים בין איינשטיין לקראוס התערערה בראשית שנות ה־70 והם חדלו לדבר: “שמוליק היה לפעמים מוצא את עצמו מתעורר בכל פעם בבית של בחורה אחרת. יום אחד, אחרי שאריק ואלונה איינשטיין נפרדו, וכבר היו להם שתי בנות, אריק בא לבקר את הבנות ומצא את שמוליק במיטה עם אלונה. מאז הם הפסיקו לדבר". בעבר נשאל איינשטיין על כך ודחה גרסה זו.

בשנת 69', עם פטירת אביו של קראוס, חזרו כץ וקראוס לישראל והתערו שוב בתעשיית המוזיקה המקומית. הם יצרו עם איינשטיין ושלום חנוך את “מה איתי" והופיעו בתוכנית “לול". בשנת 70' הצטרפה כץ ללהקה קצרת המועד כיף התקווה הטובה, שכללה גם את זהר לוי, אלי מגן, חנן יובל ושלמה מזרחי. “זהר לוי ואני תכננו להקים להקה ורצינו את ג'וזי בהרכב", משחזר מגן.

“קבענו פגישה בבית שלהם וזה היה בשבילי מרגש, לפגוש את שמוליק בפעם הראשונה. עבדנו כשנה בכיף התקווה הטובה, ועשינו חזרות והקשר עם שמוליק העמיק גם כי הוא כתב מוזיקה וגם כי היה נוכח בשטח, גם אם לא היה חלק מההרכב. השיר הראשון שיצא לרדיו היה ‘בלדה לעוזב קיבוץ', ששמוליק הלחין למילותיו של יענקל'ה רוטבליט. בשלב מסוים חנן יובל רצה לעזוב ושמוליק תפס את מקומו, אבל אז הלהקה כבר די התפרקה".

בשנת 71' יצרו רוטבליט וקראוס, שהפכו מאז לחברי נפש ויצרו באופן קבוע יחד, את השיר “לוח וגיר", שהלחין והקליט קראוס עם חברי כיף התקווה הטובה והוצג כשיר של “שמוליק קראוס והגבוהים". באותה שנה קראוס הסתבך לראשונה באופן משמעותי עם החוק, כשעבר להתגורר בבית נטוש סמוך לנבי סמואל, בית שלטענתו ירש מסבתו. בזמן שאנשי אכיפת החוק הגיעו לפנות אותו, נמצא ברשותו חשיש ורובה. הוא נעצר ונכלא באשמת החזקת חשיש והחזקת נשק בלא רישיון. בהמשך אותה שנה הואשם בעבירות נוספות, בין השאר בנהיגה פרועה ובתקיפת נהג.

“בשנת 1925 סבתא שלי קנתה בנבי סמואל ארבעה וחצי דונם. לאחר ששני הוריי נפטרו, פתחתי מגירותיהם והלכתי לראות ‘מה ירשתי', והגעתי לנבי סמואל", סיפר קראוס לירון לונדון. “התיישבתי שם. הבאתי לי לוקס שתהיה לי תאורה, וגרתי שם מספר חודשים. הגעתי ליחסים יוצאים מן הכלל עם השכנים, וזה הפך למעין בית שלי. המשטרה באה וביקשה ממני לצאת ואז בא משמר הגבול, וגילו אצלי קלצ'ניקוב שהבאתי ב־67' מסיני כי הייתי צריך ביטחון מינימום. גילו נשק אצלי וחשיש ליד הנשק, עצרו אותי והרסו את כל הכפר".

בזכות הסדר עם הנהלת כלא רמלה, הותר לקראוס להחזיק גיטרה ובעת מאסרו כתב שירים חדשים. “השופט אמר לי: ‘למה אתה משתולל?'. אמרתי לו: ‘אני רוצה את הגיטרה שלי. תכתוב שאני יכול לקחת את הגיטרה שלי לאן שאני הולך'. אז הוא הכניס סעיף עם רשות מיוחדת לגיטרה", סיפר קראוס בראיון לרבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה". “הייתי שר שם על הסוהרים, והעצורים היו עושים לי קולות ליווי".
מי ששחררה את קראוס בערבות הייתה משוררת הילדים מרים ילן־שטקליס, שעמה היו לו יחסים מיוחדים. “את מרים הכרתי בתקופה שהייתי בצרות", סיפר ללונדון. “היה שוטר נחמד שהביא לי שירים רוסיים פרי עטו וסיפר לי שמרים ילן־שטקליס תרגמה אותם לעברית, אז סיפרתי לו שהלחנתי פעם את ‘הבובה זהבה' של מרים, ונקשרו יחסים. אותו שוטר היה מקורב אליה, אז אמרתי לו שיצלצל אליה וימסור ד"ש. כשמרים שמעה שאני בצרה, היא עזרה לי, ומאז אנחנו בידידות עמוקה". “במחיצתה הוא היה אדם שונה לגמרי", נזכר מגן. “הוא היה כמו ילד בן 10. היא מאוד אהבה אותו".

כשהדרך מתגלגלת 

מיד עם שחרורו מהכלא, קיבץ את המתופף אהרל'ה קמינסקי, הגיטריסט חיים רומנו, הקלידן יעקב נגר והבסיסט שמוליק ארוך להקלטת השירים שכתב במאסר, בג'אם סשן ארוך שהוקלט בטייק אחד בשנת 71' וראה אור בעותקים ספורים רק ב־77' באלבום “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". “בדרך כלל המפיקים מטעם חברות התקליטים לא רצו רוק כאסח כזה", אומר קמינסקי. “אבל במקרה הזה לא הייתה שום מגבלה, וכל הדבר היה ג'אם אחד גדול. אני לא יודע אם מוזיקלית זה תקליט גדול, אבל מבחינת נגינה זה היה חדשני לגמרי".

"שמוליק הגיע לאולפן עם הנגנים בהפתעה, בלי שהזמין מקום", מספר טכנאי הסאונד יהודה קולטון. “כשמנהל האולפן ראה את שמוליק, הוא נבהל והלך כי לא רצה להתווכח איתו. שמוליק היה מחוק מסמים. מסטול לגמרי. הוא התחיל לנגן בגיטרה אקוסטית, ובלי חזרות הנגנים נכנסו לקצב. הוא עשה בלגן באולפן, היה הרבה עשן. בסוף שמוליק לא רשם את השם שלי בתקליט כטכנאי הקלטה כי רבתי איתו. הוא היה אוהב לריב עם המוזיקאים, אני הייתי בחור חזק, בריון, לא פראייר. הוא כעס עליי שרבתי איתו". 

לא כל המוזיקאים חוו אלימות מצדו של קראוס. מספר המוזיקאי מישה סגל: “היינו שותים קצת וצוחקים הרבה. שמעתי על מאורעות האלימות שלו, אבל לא ראיתי את הצד הזה שלו אף פעם. קיבלתי ממנו הרבה עידוד, ביטחון וחום. אף פעם לא הרגשתי שיש להיזהר ממנו".  

בשנת 73' לוהק קראוס לתפקיד בסרט “אדם". התנאי שלו להשתתפות בסרט היה לכתוב ולבצע את שיר הנושא. לקראוס הייתה מנגינה, אבל לא היו מילים. פגישה מקרית עם נעמי שמר בחנות נעליים שינתה את התמונה. קראוס זמזם את המנגינה, ושמר כתבה את המילים על קופסת נעליים. משום שהבטיחה לו שנה קודם לכן לכתוב עבורו שיר ולא עשתה זאת, העניקה לו שמר את השיר במתנה, וויתרה על הקרדיט ככותבת המילים. כך נולד השיר “זה קורה". בסופו של דבר אלי מגן ביצע את השיר, שלא נכלל בסרט. איך השיר התגלגל לידי אריק לביא? קראוס סיפר פעם שפגש בלביא בקפה “כסית" והשמיע לו את השיר. לביא התלהב, וקראוס נתן לו את השיר בתמורה למצלמתו החדישה של לביא, שבה השוויץ בבית הקפה.

בשנת 73' ניסו קראוס וכץ להקים מחדש את החלונות הגבוהים עם אלי מגן כצלע השלישית. ההרכב הספיק להקליט שני שירים מקוריים (“אלישבע מה נחמדת" ו"אצלי הכל בסדר"), והתפרק עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

“שמוליק לא היה מוזיקאי במובן הקלאסי של המילה", אומר מגן. “הוא ידע לנגן כמה אקורדים בגיטרה וכתב שירים אבל בעיקר מאוד אהב מוזיקאים. היו לנו יחסים קרובים. הוא היה כמו אח גדול שלי. באותה תקופה היינו ביחד מהבוקר עד הלילה, יושבים ומנגנים ימים שלמים. חיינו ביחד כמו משפחה, סוג של כת. זה נמשך עד 1975, אז עזבתי לארצות הברית".

בשנת 75' העלו קראוס וכץ את מופע ואלבום שירי הילדים “לבד ביחד ולבד לבד", שהורכב מלחנים של קראוס לשירי ידידתו, מרים ילן־שטקליס. כעבור שנה השתתפו השניים בחגיגת הזמר וביצעו בבכורה את השיר החדש שהלחין קראוס למילים של דפנה עבר הדני ובעיבודו של אבנר קנר “שוב" (חזרת פתאום). “כששמוליק פנה אליי בהתחלה, אמרתי בלב: ‘אוי ואבוי, מקווה שאעבור את זה בשלום'", אומר קנר. “אבל הוא היה סופר־נחמד. ישבנו מלא זמן, הוא סיפר סיפורים על החיים שלו ועל הכלא וראיתי שהוא יכול להיות גם איש מצחיק". 

חברות שיקומית 

בשנת 78' לוהק קראוס לתפקיד הראשי בסרטו של יקי יושע “סוסעץ" וגם הלחין עבור הסרט את שיר הנושא, ששר אריק איינשטיין. ב־82', אחרי תקופה ארוכה שבה לא הקליט חומרים חדשים, קראוס הוציא את האלבום “גלגל מסתובב", שהחזיר אותו לקדמת הבמה וכלל להיטי ענק כמו שיר הנושא וכן “גיטרה" ו"איך עושים תקליט". מי שהפיק את האלבום והחל לשתף איתו פעולה בצורה מעמיקה היה המוזיקאי אילן וירצברג. “הקשר הראשוני בינינו נוצר אחרי שעיבדתי את ‘תני לי להחליט' עבור ג'וזי כץ בפסטיבל שירי הילדים", הוא נזכר.

“שמוליק נדלק עליי, על השיר ועל העיבוד שעשיתי, ורצה לעבוד איתי. הוא סמך עליי, היה רגוע איתי ואהב את מה שאני עושה. למעשה, הוא היה אחד האומנים שהכי קל היה לי לעבוד איתם, כי הוא היה בטוח בי ובו באולפן. הוא קרא לי ‘הפסיכיאטר שלי', זו הייתה סוג של חברות שיקומית. טיפלתי בו בתקופות מסוימות, ניהלנו שיחות נפש עמוקות וניסיתי להראות לו את הצד הרגוע של הדברים. גם כשהיה קשה לו והוא התעצבן, ניסיתי להראות לו את הצד האחר של הדברים ואיך דברים יכולים להיראות טוב יותר. ניגנו והופענו יחד במשך 20 שנה. על הבמה הוא היה ספונטני ואנרגטי, הייתה בו פראות, כריזמה וחשמל. הוא עזר לי להשתחרר על הבמה".

בשנת 83' השתתף קראוס בסרטו של ג'אד נאמן “מגש הכסף", שיחק בסרט “השגריר" וגילם קצין חוקר בסדרת הטלוויזיה “ניידת". באותה שנה העלה מופע משיריו בשם “בין השירים", שלכבודו הלחין שיר חדש שכתב רוטבליט וביצע עם וירצברג - “רואים רחוק רואים שקוף". בספטמבר 88' הקליט קראוס את אלבומו “אחרי עשרים שנה", שמלבד שיר הנושא הידוע כלל גם את הלהיט “אם".

בשנות ה־70 וה־80 קראוס בילה לעתים תכופות בבתי משפט, במעצרים ובמאסרים, לרוב באשמת תקיפות, אלימות, החזקות סם ואיומים. במקביל החל לחוות התפרצויות מאניה־דפרסיה, התקפים פסיכוטיים ואושפז מספר פעמים בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, שאותו נהג לכנות “ברבי". בראיונות סיפר בפתיחות על אשפוזיו ועל העובדה שאינו בריא נפשית, והיה מטופל בכדורים פסיכיאטריים ובשיטות כמו מכות חשמל. היו לו גם ניסיונות התאבדות לאורך הדרך.

“הוא היה אדם קשה, לא אחד שמסתדר עם כולם", מספר מגן. “היו תקופות שהוא השתולל והרביץ לאנשים. יום אחד הוא עלה על גג של אחת המוניות ברחוב בן יהודה, התחיל לרקוד והרס את הגג של המונית. אני זוכר שהיינו נוסעים באוטו שלו ופתאום הוא היה מתעצבן על מישהו, אז הוא עוצר ומרביץ. היה לו פיוז קצר והוא השתמש באלימות פיזית כלפי אנשים. פעם הוא הגיע לאקו"ם והתפרץ לאסיפה כי חשב שהם לא משלמים מספיק לכותבים ונותנים יותר כסף למלחינים קלאסיים מאשר למלחיני פופ. הוא עשה שם בלגן שלם ופוצץ להם את האסיפה. הייתי עד לכל הצדדים שלו וראיתי גם את הצד הטוב והמכיל והאוהב. הוא היה לארג' ואוהב, נותן ומחבק. והיו לו גם את הצדדים האלימים. מעולם הוא לא הרים עליי יד, להפך, הוא הגן עליי תמיד. שמוליק היה כמו אח גדול בשבילי, והיחסים בינינו אף פעם לא התקלקלו ולא השתנו".

“כל הבעיות הנפשיות שלו החלו מרגע שהוא הצליח עם המוזיקה", טוען אחיו צדוק. “כל פעם שהוא היה מצליח, הוא היה נקלע לצרות ונכנס להתקפים. הוא לא ידע להכיל או לעכל את ההצלחה הזו. הוא לא היה בנוי לפרסום אלא ליצירה ולעשייה, כך שהמוזיקה בנתה אותו וגם הרסה אותו במובן מסוים".

בדרך לשלוות הנפש 

מי שהייתה עוגן עבורו החל מאמצע שנות ה־80 ועד יומו האחרון הייתה האוצרת חנה קופלר, בת זוגו, שאף הוציאה ספר ביוגרפי על אודותיו ומנציחה את מורשתו של מי שבמשך 28 שנים היה אהבת חייה. “המפגש המשמעותי הראשון שלנו היה באמצע שנות ה־80, כשהוא אושפז באברבנאל", מספרת קופלר. “החבורה של יושבי 'כסית', שעמה נמניתי, נסעה לבקר אותו בבית החולים הפסיכיאטרי, ושם פגשתי אותו לראשונה. הוא ישב בשקט על הדשא, לא פצה את פיו, ואחרי תקופה הוא השתחרר, הגיע ל'כסית' ושם נפגשנו שוב. הוא היה די כבוי אז ולאט־לאט התעורר. האדם שהכרתי היה מאוד שקט, מופנם ומתבונן. אחר כך הוא חזר לעצמו. בהמשך ראיתי אותו גם בחוויות בין מאניה לדיפרסיה שהיו די מטלטלות. ראיתי אותו בכל מצב".

הוא חי חיים נורמליים והרגיש אהוב. זו הייתה נקודת המוצא שלי בסרט, לחשוף צד אחר שלו, לתת כבוד לאדם שהוציא מוזיקה ונעלם, אף אחד לא דאג לו, לא היה משרד שייצג אותו או מי שיכוון אותו, לא היה מי שירכך את היח"צ השלילי שהוצג כלפיו, עד היום. שמוליק שהכרתי היה איש ביישן וצנוע. הוא לא חשב ששינה את פני המוזיקה ולא חיפש מניירות, קשקושים ומחמאות. לא אהב להעיד על עצמו שהוא גדול. הייתה שם מעטפת של קשיחות, של בעיות נפשיות וסיטואציות לא נעימות, אבל בסופו של דבר, הוא היה אדם חמוד ומקסים. נתן לי להרגיש בן בית. ראיתי שהוא מצר על דברים ושקשה לו עם היחסים המורכבים עם הבנים שלו. הוא היה מודע למורכבות בחייו".

היוצרת והזמרת יעל קראוס, אחייניתו של שמוליק, המופיעה בימים אלה בהרכב מחווה לשירי החלונות הגבוהים עם שלומי שבן ואסף אמדורסקי, מתארת צד רך ונעים של דודה: “עברתי איתו שלבים שונים. כילדה הוא היה דוד שמקבל תמיד באהבה ובעיניים נוצצות וחיבוק, אבל לא היינו הרבה בקשר. היחסים שלו עם אבא שלי היו מורכבים, הבנתי זאת בדיעבד. עד גיל מבוגר לא הבנתי מה הייתה החוויה של שמוליק מול העולם. כשהוא הבין שאני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה, הוא שאל אם אני רוצה לבוא לנגן איתו. לצערי, לא היה לי אומץ.

לא הייתי במצב שבו אני מספיק בטוחה לנגן את השירים. הוא הדפיס לי חוברת עם אקורדים ואמר ‘אם את רוצה להיות מוזיקאית, הנה, תנגני'. ביום הולדתו ה־60 חגגנו לו על במה. מישהו ניגש אליי והציע לי לשיר עם שמוליק את ‘שוב'. רעדתי, אבל עשיתי את זה, וזו הפעם היחידה ששרתי איתו. הוא נתן לי לשיר את כל השיר ולא עצר אותי, אז הבנתי שהוא אהב מה שהוא שמע. כיום, בכל פעם שאני שומעת שירים שלו אני נפעמת. זה לא רק כתיבת השירים אלא גם הביצוע".

ב־7 בפברואר 2013 אושפז קראוס במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב במצב קשה בשל סיבוך של שפעת. בבית החולים לקה בדום לב וכעבור עשרה ימים נפטר, והוא בן 77. עשור חלף מאז קראוס הלך לעולמו והותיר אחריו שובל של קלאסיקות שעדיין מתנגנות. 