דוד פז, מייסד השבועון המיתולוגי “להיטון", מסביר את סוד ההצלחה

בשנות ה־70, הרבה לפני שחלמו על רשתות חברתיות או בכלל על אינטרנט, הדרך העיקרית לצרוך מידע על תעשיית המוזיקה הפופולרית הייתה דרך האזנה לרדיו ולתקליטים, בילוי בדיסקוטקים ומעל הכל - באמצעות שבועון אחד, שהיה האורים והתומים של כל מה שקורה במוזיקה ובבידור הקל – “להיטון".

בשנים ההן, ל"להיטון" הייתה השפעה כל כך גדולה שהוא היה יכול להמליך זמרים, זמרות ולהקות, ולהפוך אותם לכוכבי ענק בן לילה. מייק בראנט, ששי קשת, יגאל בשן, מוטי פליישר, אבי טולדנו, שלמה ארצי, עדנה לב, אילנית, שולה חן, מירי אלוני, רבקה זהר, בעז שרעבי, צביקה פיק, אושיק לוי, זהר ארגוב (הראיון הראשון שלו בכלי התקשורת והגיליון הנמכר ביותר בתולדות “להיטון") ו"כוורת" – כל אלה זכו לבמה המשמעותית הראשונה שלהם ב"להיטון", שפמפם את מעלליהם מדי שבוע והעניק להם מעמד של סופרסטארים.

השבועון, שפעל כ־20 שנה, הצליח להטביע את חותמו בענף התרבות הישראלית. בשמונה השנים האחרונות פועל הבלוג “להיטון.קום" בעריכת העיתונאי אהרון מורג וברוח השבועון הנוסטלגי, המשלב קטעי ארכיון מתוכו. גם קבוצת הפייסבוק “להיטון – עמוד אוהדים" מעלה שערים וכתבות מהשבועון המיתולוגי וצברה עד כה 20 אלף עוקבים שוחרי נוסטלגיה. בנימה אישית, במשך השנים הפך “להיטון" לפריט אספנות יקר, כשעלות גיליונות שהצלחתי לרכוש בשנים האחרונות בשווקים השונים נעה בין 80 ל־200 שקלים לגיליון אחד (הגיליונות המוקדמים הם היקרים ביותר).

בימים אלה יוזם מייסד ועורך “להיטון", העיתונאי דוד פז, פרויקט הדסטארט חדש, תחת הכותרת “מנציחים את להיטון". הפרויקט נועד לבצע דיגיטציה של 600 הגיליונות הראשונים, מהשנים 1969־1982, כלומר סריקה ועיבוד פוטושופ של כ־60 אלף עמודים שיונגשו לקהל הרחב בספרייה הלאומית בירושלים, ספריית כתבי העת בעברית של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה ואתר ברשת שיאפשר עיון ללא תשלום בכל הגיליונות.

“יש לי כרכים מ־12 השנים הראשונות של ‘להיטון’ ובמשך לא מעט שנים אני חושב על דרכים להנציח את השבועון הזה, שבמרוצת השנים הוצמדו לו סופרלטיבים כמו ‘מגזין הבידור המיתולוגי’ או ‘שבועון הבידור שייסד את תרבות הפופ והסלבס בישראל’", מתגאה פז. “בהתחלה חשבתי פשוט למכור את הכרכים כי זה שוק טוב, אבל מה שהציעו לי לא נראה מספיק מכובד, ואז התחלתי לקרוא על הדסטארט ומצאה חן בעיניי הפלטפורמה הזו, כי אתה תלוי בתורמים ולא בשום גורם אחר ולכן בחרתי בדרך הזו ואני מקווה להצליח בכך".

בין מיכאלי למנור

הכל התחיל בשנת 1967, במפגש בין פז לעיתונאי אורי אלוני ז"ל, שנפטר ב־2020, במשרדים של ההוצאה לאור “טמפו" שבה עבד פז. “הייתי בחור צעיר והתחלתי להימשך לנושא של כתיבה ועריכה. המוציא לאור, שמואל מור, קרא לי לחדר שלו והפגיש ביני לבין אלוני", נזכר פז. “שמואל אמר לי שאורי בא מאנגליה ונחשף לכל עיתוני הפופ הבריטיים של המוזיקה הקלה שהיו אז, ומנסה למצוא גורם שיהפוך את זה למשהו יותר ממוסד, רציני וקבוע".

עד אותה נקודה, למעט מגזינים כמו “מצעדי הפזמונים" (שהוציא רק שלושה גיליונות בשנת 1967) או טורי מוזיקה קטנים ב"עולם הזה", "הוליבוד", “לאישה" ו"עולם הקולנוע", לא היה מגזין שהוקדש כולו למוזיקה ישראלית. “זו הייתה תקופה שבה להקות הקצב החלו לתפוס תאוצה וכבשו את הדיסקוטקים ברמלה וברחוב המסגר בתל אביב, אבל לא היה שום מגזין שעסק בזה לעומק", מספר פז. “חשבנו על רעיון לפתוח את זה לדור הצעיר, ששמע מוזיקה בלי לדעת איך נראו האמנים, וזו הייתה נקודת ההנחה שממנה יצאנו".

בין אלוני לפז נוצרה כימיה ובשנת 1968 הוציאו השניים גיליון מוזיקה ראשון בשם “פופ". “זה היה ניסיון שהמו"ל ביקש מאיתנו להוציא לפועל וזה פשוט הלך מצוין", משחזר פז. “כל המגזין הוקדש למוזיקה קלה מאנגליה וגם לאמנים ישראלים כמו אריק איינשטיין שפרסמנו ראיון גדול איתו. הודפסו 5,000 עותקים שנחטפו מהחנויות עוד באותו יום. הבנו שיש פה פוטנציאל עצום, ורצינו לצאת לדרך באופן קבוע, אבל אז המו"ל החליט לבדוק פרויקט חדש ולהפיץ עיתון רכילותי בשם ‘אקספרס’. הוא השקיע את כל המשאבים שהיו לו בזה אבל זה נכשל ומצאנו את עצמנו תלויים באוויר".

מה עשיתם?
“אורי ואני החלטנו שאי אפשר לבזבז את הפוטנציאל הזה כי ראינו את התגובות בשוק למגזין ‘פופ’, והבנו שזה סוחף את הצעירים. התחלנו לחפש משקיע אחר ובאמצע 1969 אורי סידר לנו פגישה בקפה ‘נגה’ המיתולוגי עם אמרגן צעיר בשם אברהם אלון, ותוך פחות מחצי שעה הבנו שהולכים על זה. אברהם הוציא מפית נייר וכתב עליה בעט הסכם בינינו, כשהוא משקיע את הכסף. אלון היה אמרגן, ובבעלות משפחתו היה מועדון ‘קליפסו’ ברמלה. הוא ייצג כמה אמנים במשרד שלו ורצה לקדם אותם דרך העיתון".

פז התמנה לעורך השבועון ואלוני לקח על עצמו את הכתיבה, הראיונות וגיוס הכותבים. לאורך השנים כתבו בשבועון רבים וטובים, בהם אהוד מנור, מני פאר (בטורו “ממני אליכם"), דוד אבידן, עמוס אורן, יואל ריפל, דודו דותן, נעמי רון ועוד.

ב־26 בספטמבר 1969 יצא לאור הגיליון הראשון של “להיטון", כשעטיפתו עוצבה בצבעים פסיכדליים פרי עיצובו של אשר דיקשטיין. “שלוש העטיפות הראשונות עוצבו בצורה פסיכדלית", מאשר פז. “גיליתי את אשר בנווה צדק, והוא צייר לנו את השערים הראשונים. בגיליון הראשון היה ראיון ענק עם להקת הצ’רצ’ילים, כתבות על ‘אחרית הימים’, יגאל בשן ורבקה זהר ומאמר על הבי־ג’יז. הדפסנו 5,000 עותקים ותוך כמה שעות כבר קיבלנו תלונות מהמפיץ שלנו שכל העותקים נמכרו. בגיליון השני, שבו שמנו תמונת שער של ג’ון לנון ויוקו אונו, הדפסנו 10 אלף עותקים וגם הם עפו. הגיליון השלישי, שבו השער היה של אריס סאן – גם נחטף. הבנו שיש פה צמא אדיר לנושא".

מאיפה השם “להיטון"?
“יש שתי גרסאות לכך: האחת היא שרבקה מיכאלי הגתה אותו והשנייה היא שאהוד מנור הציע אותו. שניהם הציעו בלי לדעת זה על זה".

ומה היה סוד ההצלחה?
“אל תשכח שהיינו היחידים בשוק שעסקו בנושא הזה אז. לא הייתה אז טלוויזיה בכל בית, לא היה אינטרנט ולא היו רשתות חברתיות. היינו המקור העיקרי וכמעט היחידי לכל המידע הזה. אני זוכר שאורי עשה מנוי לכל עיתוני המוזיקה מחו"ל, וזה היה לנו כל כך דחוף שהיינו נוסעים לשדה התעופה כדי לאסוף ישר את החומרים ולהפיץ, בלי להתעכב".

היה לכם בשנים ההן את הכוח להמליך כוכבים וגם למוטט אותם.
“אורי ואני הגדרנו מלכתחילה שאנחנו באים רק לפרגן, לא מחפשים סנסציות או רכילויות, לא נכנסים לחדרי המיטות של אף כוכב או כוכבת, אלא נותנים רק את הדברים החיוביים. אמנים העריכו את זה והיו מתחננים לקבל שער אצלנו ומתחננים לכתבות. הם ידעו שיקבלו יחס אוהד ומפרגן. גם מדור הרכילויות שלנו היה מתון מאוד".

אילו אמנים הפכו לדעתך לכוכבים הודות לקידום אצלכם?
“כל מי שהתחיל אז: צביקה פיק, שלמה ארצי, ששי קשת, מוטי פליישר, אבי טולדנו שהיה מיוצג אצל אברהם אלון קיבל פרסום מסיבי, עדנה לב, בעז שרעבי וכמובן מייק בראנט. הפעם הראשונה שכתבנו עליו הייתה כשהוא הקים להקה בחיפה. אחר כך כשהוא נהיה כוכב גדול בצרפת ליווינו אותו קבוע וגם הבאנו אותו לראשונה לארץ להופעות".

נערת היופי

מלבד השבועון, “להיטון" התרחב גם לענפים נוספים: מלבד דירוג שנתי של להיטי התקופה וחלוקת פרסי אמני השנה, אלוני, פז ואלון יזמו את המופע “תקליט הזהב של להיטון" בהשתתפות מיטב אמני הפופ המקומיים, וכן הביאו להופעות מיוחדות את כוכבי סדרות הטלוויזיה “המלאך" (בראשם רוג’ר מור), איירונסייד" ו"סטארסקי והאץ’" וכן את מייק בראנט שנחשף לראשונה למעריצים דרך השבועון.

בשנים 1977־1979 יזם השבועון גם את תחרות “נערת היופי", תחרות יופי לצעירות (הזוכה של 1978 הייתה לא אחרת מאשר אילנה שושן) והביא כוכבים נערצים באותן שנים כמו ארנולד שוורצנגר, דיוויד סול, פול מייקל גלזר (כוכבי “סטארסקי והאץ’") ופיטר שטראוס. “אברהם אלון, בתור אמרגן ומפיק, ארגן את האירועים הנוצצים האלה", אומר פז.

השבועון גם חילק פרסים, ובכל מגזין היו מסתתרים חלקי תמונות של כוכב או כוכבת, ואם הייתם אוספים, שבוע אחר שבוע, את כל המגזינים – הייתם מרכיבים פוסטר ענק שיכולתם לתלות בחדר. זאת בנוסף למפגשים ושיחות עם אלילי הנוער, כמו גם דמויות מקרטון שלהם. בספטמבר 1976 התמזג “להיטון" עם השבועון “עולם הקולנוע" (שפעל כבר משנת 1951) ובמתכונת זו פעל עד סגירתו בדצמבר 1989.

“באוקטובר 73’, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, כל העיתונים חטפו מכה חזקה, וגם אנחנו, למרות שהמשכנו לצאת", מספר פז. “המפיץ של ‘עולם הקולנוע’, שהיה גם המפיץ שלנו הבין שלבד העיתונים לא ישרדו, אז החליט לאחד ביניהם. השבועון היה יותר עבה, בחלקו עסק במוזיקה ובחלקו בקולנוע, וזה הצליח מאוד. כל צד קיבל את החוזקות של הצד השני. מהגיליון הראשון המאוחד הדפסנו 40 אלף עותקים, שזה היה לא נורמלי במונחים של אז. השער הראשון חולק לשניים – חצי שער היה צילום של אילנית וחצי צילום של רוברט רדפורד. היה לנו גם כתב בשם אביק גלבוע שחי בהוליווד והיה איש הקשר שלנו שם. היו לו קשרים טובים שם והוא הביא לנו לארץ את הכוכבים הגדולים של אותה תקופה וראיין את כל הסטארים. אלה היו זמנים אחרים מאשר היום, אז כוכבי ענק כאלה לא הגיעו לישראל. זה היה טירוף".

פז ערך את “להיטון" עד 1982, אז עבר לערוך את הירחון “עולם האישה" ובהמשך ערך שבועונים נוספים בהם “פנאי פלוס" ו"ראש אחד". באשר ל"להיטון", בשנות ה־80 החל זוהרו של השבועון לדעוך, עד סגירתו בדצמבר 1989. “התחילה הידרדרות ב’להיטון’ כי מי שלקח אותו כמוציא לאור היה בעל בית דפוס שלא התעניין בתוכן אלא רצה להשתמש בו בעיקר כעיתון לפרסומות, והוא הוריד את העיתון לצורה מבישה", אומר פז. “במקביל שאר העיתונים החלו להוציא מדורי מוזיקה יותר גדולים בעצמם, ו’להיטון’ איבד את הייחודיות שלו".

איך אתה מסביר את זה ש־30 שנה אחרי “להיטון", הוא עדיין מדובר?
“אני לא יודע להסביר, זה מפליא אותי כל פעם מחדש. עד היום אני מקבל פניות מכל מיני ערוצי תקשורת וארכיונים שרוצים להשתמש בחומרים מ’להיטון’, כי הוא תיאר בצורה הכי אותנטית את עולם התרבות בשנים ההן ומי שרוצה ללמוד על התקופה הזו – חייב להכיר את ‘להיטון’. לכן גם נולד פרויקט ההדסטארט עכשיו".

היום מגזין כזה יכול להצליח?
“אני לא חושב, מהסיבה שאין בזה ייחודיות. היום בלחיצת כפתור אתה יכול להתעדכן על הכל. היו שדיברו איתי על כך בעבר אבל חשבתי שזה לא רווחי כי זמנים השתנו. זה התאים לתקופה ההיא".