ווילי דה קיד

באוגוסט האחרון התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על ווילי נלסון. היא הייתה ארוכה ומקיפה במיוחד, כ־10,000 מילה; היא סקרה את הקריירה שלו ולא החמיצה אף תפנית עלילה; אבל היא הייתה מוזרה, לא אופיינית ל"טיימס", היא נעטפה במין נבואה קודרת ומרומזת, והכותרת הייתה “ההדרן האחרון של ווילי נלסון"; מכיוון שבריאותו הרופפת נסקרה בה בהרחבה, חש הקורא שברגע של שיקול דעת מערכתי קלוקל ואולי על סמך מידע אינטימי, פרסם ה"טיימס" את הנקרולוג (חבצלת) של נלסון בן ה־90 לפני מותו.

נלסון יחגוג בעוד חודשיים את יום הולדתו ה־90 כפי שהוא נוהג לחגוג את ימי הולדתו: באירוע מוזיקלי רב־משתתפים מתמשך, שהוא הדבר הקרוב ביותר לוודסטוק אישי. קרה כבר שאומנים נפלו בדרך ולא הגיעו למסיבת יום ההולדת שלהם. אם זה מה שביקשו לרמוז ב"טיימס", זה היה בטעם רע. בעבר התגוררו נלסון ולהקתו באוטובוסים שלהם ונתנו 200 הופעות בשנה. בחודשיים הקרובים מתוכננות לנלסון שבע הופעות בלבד.

Honeysuckle Rose, האוטובוס שלו, כבר אינו חלל המגורים המועדף עליו. הוא מעדיף להעביר את זמנו בחוותו Luck בחברת אשתו אנני, לשחק דומינו ופוקר, לעשן גראס ולנמנם בצהריים. הורדת ההילוך של נלסון, ללא ספק אחד היוצרים המוזיקליים הפוריים, מי שסוגר על מאה אלבומים שהקליט ואייקון חוצה רקע והעדפות פוליטיות, אינה עילה מיידית להתחיל לחפור קבר.

קורה שאדם מעדיף לסכם בראיון נרחב את חייו מכיוון שהוא מודע למועד התפוגה שלו ורוצה למסור את גרסתו, אבל ה"טיימס" החזיק במקל בשני קצותיו: גם סיכם את נלסון וגלגל עיניים ידעניות כמי שמביט בצילום רנטגן במחלקה אונקולוגית; וגם סימן את המשך דרכו של נלסון. עבור מי מאיתנו שרוצים לדחות את היום, זה היה מעיק, מביך וצהבהב.

בוב דילן אמר פעם שזאת חוצפה גדולה לדרוש ממנו לכתוב שירים חדשים אחרי המאות שכתב. הציפייה שלנו מאומנים שחצו מזמן את גיל 60 להמשיך לתת לנו שירים שהם המנונים ובבואה למי שאנחנו, היא חוצפה. עלינו להתרגל לכך שלפעמים להישאר בחיים קשה יותר מאשר למות, ולעמוד עם כרטיס החבר מול המכונה שהנפיקה את נכסי התרבות שלנו, זה בזבוז זמן ואנרגיה. נותר לנו לחטט בספריית המוזיקה הביתית ולשמוע בצער על מות מי שנתנו טעם לחיינו; ג'ף בק ודיוויד קרוסבי למשל.

ישקר מי שיאמר שגילו של נלסון לא ניכר בקולו המזוהה והאהוב. הוא חולה בנפחת, אחת מריאותיו קרסה ושוקמה, והקול שהתנייד פעם למעלה ולמטה כמו דבשה על סכין, למד להיות מודע למגבלותיו. הצמות עדיין שם, גם הבנדנה ו"טריגר" הגיטרה. כאשר קשה לו הוא מדליק ג'וינט אחד יותר מדי. אחרי שנים רבות של עישון וזן של גראס הנושא את שמו וכשהוא יבש מאלכוהול אף ששיר הפתיחה שלו הוא עדיין “Whiskey River", מדבר נלסון ושר על מוות. מכיוון שהגיהינום כבר מלא, הוא אומר, אין לו עדיין לאן ללכת.

בלי לומר את הדברים במפורש ולשיטתו, הוא מנסה להתקרב לאלבומים האחרונים שבהם הנציח ריק רובין את ג'וני קאש הדועך אל מותו; כמה מהמסמכים המוזיקליים המרגשים והאיכותיים שהוקלטו אי־פעם. בקול חרוך ושבור ומתרסק מאלבום לאלבום, שר קאש קאברים גדולים.

הוא לא ארט גרפונקל, אבל הביצוע המקורי לא מתקרב לכווייה שהשאיר קאש ב"גשר על מים סוערים". היה צריך דיגניטי כמו של קאש כדי לבחור באקזיט כה אמיץ, מאתגר ושובר לב. כמו לראות את פול סיימון ניצב ליד נלסון בשיא קולו כאשר שר את "American Tune". סיימון הוא ספינקס אטום, אבל ניכר בו שבכה בלי דמעות.

בלהקתם שנקראה The Highwaymen היו חברים נלסון, קאש, וויילון ג'נינגס וקריס קריסטופרסון. קאש וג'נינגס מתו, וקריסטופרסון פרש ממוזיקה ב־2021, אחרי שנדמה היה שדעך לדמנציה שאובחנה בסוף כמחלת ליים הגורמת לנסיגה קוגניטיבית.

שניים מחבריו הטובים, מרל האגרד וריי פרייס, מתו גם הם, כמו חברו הטוב והמתופף שלו פול אינגליש והגיטריסט ג'ודי פיין. גם אחותו בובי, שניגנה איתו 40 שנה, איננה. כשבכירי חבריו מתים, נותר נלסון נצור כלוחם האחרון באלאמו; הוא מעדיף למות על רגליו מאשר להיכנע. נלסון הוא כמו פול מקרטני, אם חלילה גם רינגו היה מת.

הוא היה אמור לדעוך אל השכחה והצללים. דמות מיתולוגית מהעבר, איש מרלבורו בודד ועצוב, זמר קאנטרי בעידן שבו לא הייתה לקאנטרי תקומה; אבל הקאנטרי שבה וכבשה לה מקום. נלסון כתב כמה מהשירים העצובים והחודרים ביותר שחרגו מנישה צרה וזכו למאות ביצועים. הוא עצמו שר אותם בהגשה מצמררת. טרובדור ענק שזקוק באורח נואש לא לאבד את אחיזתו בחיים.

זמר בן 90 שר ומנגן אחרת מזמר בן 20; בניגוד לדילן בן ה־81 שלעולם אינך יודע איזה קול יבקע ממנו, לכל מיתר נמרט של נלסון ולכל מילה יש כתובת. זה ווילי נלסון האגדי שהיה פעם ווילי הנער, וההיסטוריה מתקשה להסיר אותו מדרכה. נלסון הוא קולה המקורי של אמריקה ונציג אותנטי של טקסס.

אמו, יפהפייה דרומית, נטשה את ילדיה וברחה לקליפורניה. אביו נשאר בבית שנים מעטות אחרי לכתה, ונטש גם הוא. עם בובי, אחותו הבכורה ממנו בשנתיים, גדל נלסון אצל הורי אביו שהשקיעו בשני הילדים הנטושים אהבה רבה. מדי שנה או שנתיים הייתה האם שבה לבקר את ילדיה, נשארת ימים ספורים, רוכשת את אמון ילדיה ואת אהבתם מחדש ועוזבת. האהבה בתשלומים ההיא, העידה עליו אחותו, קרעה את ווילי נלסון והטמיעה בו כמיהה גדולה לנשים, לצד חוסר יכולת לחיות איתן לאורך זמן. נלסון נשוי פעם רביעית, ונתיב נישואיו הקודמים מלא אגדות מסמרות שיער וצאצאים.

נלסון שר לפני שדיבר. הוא שר גוספל עם מקהלות כנסייה של שחורים, הוא שר בלוז על מרפסות עץ בעת השקיעה, הקים להקות ויצא למסעות הופעות ארוכים ברחבי הדרום. עם מרתה, אשתו הראשונה, ירד נלסון לנשוויל, המכה של כותבי שירי הקאנטרי. בנשוויל הפך נלסון להצלחה גדולה. כל הזמרים של אותם ימים קנו ממנו שירים, אבל סירבו להכיר בכישרונו כזמר. הוא נודע בשל יכולת השתייה האגדית שלו, בעיקר טקילה ובורבון, הוא עישן מריחואנה והתעסק עם כל אישה שנקלעה לדרכו.

אבל נלסון היה מתוסכל: שיריו היפים ביותר נמסרו לאחרים. לא ברור למה התכוון בדיוק באותו לילה, כאשר יצא מאולפן ההקלטה שבו צפה בזמר תורן מקליט שיר יפה משלו ונשכב באמצע הרחוב הראשי של נשוויל, ממתין למשאית גדולה שתעבור עליו. מרתה וחברים גררו אותו במגפיו אל המדרכה. מרתה הייתה אינדיאנית חמת מזג משבט הצ׳ירוקי, וחייהם יחד היו שחזור של הקרב האחרון של גנרל קסטר.

באוטוביוגרפיה שלו “ווילי" כתב נלסון כי הוא לא זוכר במדויק כל אירוע אלים וזכור לשמצה שהתרחש עם אחת מנשותיו. הוא זכר שמרתה זרקה עליו מזלג שנתקע בצלעותיו ונשאר מתנדנד. הוא זכר שבהזדמנות אחרת היא שפכה על ראשו צלחת תפוחי אדמה ברוטב. לילה אחד, כאשר הגיע הביתה שיכור, הוא התמוטט על המיטה ונרדם. מרתה תפרה לגופו את הסדין שעליו ישן. בבוקר, כאשר התעורר, היא שברה על ראשו מקל של מטאטא והסתלקה.

עם אשתו השנייה, שירלי, ניסה נלסון להתיישב בחווה בטנסי ולגדל חזירים. הוא נחשב מגדל החזירים הגרוע ביותר בטנסי, וכל החזירים מתו מרעב וממחלות. אחר כך נשרף ביתו עד עפר. עם אישה שלישית, קוני, השכיל נלסון להבין שעליו לחזור הביתה לטקסס.

במחצית שנות ה־70 דחק מגף הבוקרים את הנעל החצאית והסניקרס, ג׳ון טרבולטה שיחק ב״בוקר עירוני", ואפילו בניו יורק הסתובבו צעירים במגבעות סטטסון. אומה מפולגת ושסועה חיפשה מכנה משותף ומצאה אותו במורשת תרבותית ומוזיקלית שאותה דחתה מעל פניה בבוז שנים רבות. היא מצאה שם גם את ווילי נלסון.

כ־80 אלף איש הגיעו לפיקניק ה־4 ביולי הראשון שערך ב־1972. התקשורת הבחינה כי אוהדיו של נלסון באו מכל שכבות החיים האמריקאיות; היו שם היפים בשיער ארוך לצד אדומי צוואר בחולצות פלנל משובצות. נלסון, הטרובדור ארוך השיער והזקן ששר בלדות אהבה אטיות ומתוקות עד כאב, היה לפתע המאחד הגדול של אומה חצויה.

כדי לגרום ל"טריגר", גיטרה “מרטין" N־20 שלו עם מיתרי ניילון להישמע שונה, היה עליו לנגן אחרת. עליך למצוא את המקום המאוד מסוים בגיטרה שבו אתה רוצה לפרוט כדי להפיק צליל נמוך וצרוד. את העדפתו והשכלתו כנגן גיטרה לא חב נלסון לרוק'נרול וגם לא לקאנטרי ולבלוגראס. הוא חב את הכשרתו לאהבת חייו המוזיקלית ג'אנגו ריינהרט, שקידם את גיטרת הג'אז בשנות אור בשנות ה־30 בפריז. כאשר הסתגר נלסון בחדרו במשך שנים, הוא ניגן את "Nuages", נעימה אינסטרומנטלית מלנכולית מאת ריינהרט, שהייתה פופולרית בצרפת תחת הכיבוש הנאצי.

לקח זמן להבין שנלסון הוא גיבור גיטרה. הגיטרה שלו אינה חגורה נמוך מספיק. הסולו שלו נע על פני ספקטרום סגנונות רחב שמקשה להגדיר אותו. למרות המפרט השטוח בידו, הוא עושה שימוש באצבע האמצעית שבה הוא פורט את תשובת הגיטרה לנעימת השיר. הוא מנגן שאינו שר ושר שאינו מנגן. הוא כמעט לא מנגן אקורדים וגם כאשר אצבעותיו מסודרות באקורד על הצוואר, הוא מפרק אותו לסולו. נלסון הוא מעקם מיתרים סדרתי והוא מותח אותם עד כמה שהוא יכול, שזה יתרונם של מיתרי ניילון.

האלבום שביסס את מעמדו כמלך המוכתר של כנופיית פורעי החוק במוזיקת הקאנטרי, היה “הזר אדום השיער". זה היה נלסון במיטבו, הקול המרעיד לבבות מלווה בגיטרה אקוסטית. השיר “עיניים כחולות בוכות בגשם" היה ללהיט ענק, ואולפני יוניברסל קנו את זכויות ההסרטה של התקליט.

סידני פולק הציע לו תפקיד בסרט “הפרש החשמלי", ונלסון מצא את עצמו בטבורה של הוליווד, לצד רוברט רדפורד וג׳יין פונדה. הוא לא עשה בסרט הרבה, חוץ מלהיות עצמו. הוא אפילו אלתר את שורת המחץ: “אני הולך למצוא לי בקבוק טקילה ונערה צעירה שיכולה למצוץ את הצבע ממכונית".

בשנות ה־80 נשחק דימוי הילדים הרעים של גיבורי הקאנטרי, ואמריקה הפנתה גב למורשת המוזיקלית האותנטית שלה. כך ניטל החן משיר כמו זה שכתבו נלסון וג׳נינגס, “אמהות, אל תיתנו לילדיכן לגדול להיות בוקרים". אף אחד לא חפץ יותר ביקרם של בוקרים מזדקנים. נלסון רכש בית חוף במליבו, קליפורניה, ובסוף העשור הוא התיישב כדי להקים משפחה רביעית עם אנני ד׳אנג׳לו.

התיאוריות שלו על החיים, על גברים ונשים ותפקידים מסורתיים, לא היו פופולריות בעידן החדש. ראיון איתו משנות ה־80 הבהיר מדוע איבד מחנו. “ניקח לדוגמה את האינדיאנים", אמר נלסון, “כאשר היינו ילדים למדנו את אורחות חייהם והיינו משוכנעים כי לוחמים אינדיאנים משחקים אותה. הגבר האינדיאני יוצא בבוקר לצוד, הוא רוכב ביער ובנחלים כל היום, בעוד אשתו המסכנה נשארת במחנה, מבשלת ותופרת.

אבל אם הייתם פעם לבד על סוס בהרים, או צדתם צבי שמשקלו 200 קילו והפשטתם את עורו וסחבתם את הבן זונה חזרה למחנה - הייתם מגלים שאולי זה לא כל כך נורא להישאר בבית ולהשגיח שהמים בסיר ירתחו".

מצד שני, בדרכו הקורקטית והשקטה היה נלסון התגלמות כל הטוב והנאור בדרום שבו התקיימה הפרדה בין שחור ולבן. ב־1966, במועדון שבו נאסר על שחורים להופיע, ישב בקהל צ׳רלי פריור, זמר עם שחור. מול עיניו הנדהמות של בעל המועדון הזמין נלסון את פריור לשיר איתו. כדי להסיר ספק לגבי דעתו על אפליה גזעית, נשק נלסון לפריור המופתע על שפתיו.

הסיפורים על חיי האהבה שלו נשמעו מופלאים. אישה אחת תבעה אותו על הפרת חוזה בעל פה להתחתן איתה. הפרת החוזה הייתה פרט משני בסיפור; במרכזו עמדה טענתה שנלסון קיים איתה יחסים במשך תשע שעות רצופות, מרתון מיני שאותו סיים, לדבריה, בהיפוך אקרובטי לאחור. “אני לא טוען שזה לא קרה", אמר נלסון, “אבל הייתי מצפה לזכור משהו מכל זה, לפחות את ארבע־חמש השעות הראשונות".

כאשר רכב בחברת אקדוחני הקאנטרי הפוחזים והאנרגטיים, היה נלסון האקדוחן העצוב והנוגה מכולם. בקבוק טקילה בערב שיפר במקצת את מצב הרוח הקודר והמלנכולי שלו, אבל בעוד שלושת ידידיו, השולפים המהירים ביותר במערב המוזיקלי, גירדו את הצבע מהחיים, חתכו שיריו של נלסון כמו סכין של מנתח. נלסון היה ונשאר גאון של מוזיקה עצובה.

בעניין החוב ההיסטורי שלו למס ההכנסה בשנות ה־90 שרושש אותו, ווילי נלסון כעס אך לא היה ממורמר. איש אינו כופר בקביעה כי במישרין או בעקיפין, רימה נלסון את מס ההכנסה ב־6 מיליון דולר. עם הצמדה וקנסות צמח החוב לסכום מהמם של 15 מיליון דולר, שאותו היה עליו לשלם או ללכת לכלא. נלסון ניסה להימלט בתרגילי השהיה ועיכוב עד היום שבו פשטו הפקחים והחרימו את כל רכושו.

שיחק מזלו וכניסתו של ביל קלינטון לבית הלבן שיפרה במידת מה את גישתה של אמריקה למוזיקה דרומית. למוזיקת הקאנטרי היו לא מעט כוכבים חדשים שנלסון היה להם דמות אב סמכותית. חקלאים אמריקאים רבים זכרו לו את מעורבותו הגדולה בימי השפל של רייגן שבו הקים עם ניל יאנג ואחרים את הארגון Farm Aid וערך הופעות שהכנסותיהן נועדו לחקלאים. סדרה תיעודית בת ארבע וחצי שעות הופקה עליו לאחרונה וגם בה יש יומרה לסכם אותו.

בתקווה שסיכום פועלו ב"טיימס" היה טרם זמנו ונלסון לא ממהר לשום מקום, עדיין קשה לא להתרפק על ביצוע אחד: זה היה ביום ההולדת שלו ב־2003 ואיתו באולפן היו ליאון ראסל וריי צ'רלס לשיר את “A Song For You" הנפלא של ראסל. ראסל פתח בפסנתר וקול הטרמולו המוכר שלו הגדיר את האווירה. נלסון לקח בית וביצע אותו כאילו היה קצר מאחרים ולא נחוץ במיוחד אף על פי שקולו נסוג להגייה שקטה ומהורהרת שהצליחה להיות אינטימית.

כמו כוח טבע שהשתחרר פעם אחרונה על הפסנתר שלו (הוא היה חולה ומת זמן קצר לאחר מכן) פצח צ'רלס באחד הביצועים האלמותיים בקריירה שלו. הוא שר בכוונה גדולה בקולו האדיר; הוא חבט בקלידים ומחא כפיים במקביל בלי להחמיץ טאקט; הוא התנועע כמו מטרונום רגע לפני שתש כוחו. זה היה שיר בהגשה של פעם בחיים.

מצלמה שהתגנבה וקלטה את פניו של נלסון ראתה שעיניו היו אדומות ומלאות דמעות. הוא הבין את כוחו המרגש של הרגע. צ'רלס מת. ראסל מת עשור לאחר מכן, ורק נלסון נשאר. השבוע הוכרז כי הוא אחד המועמדים השנה להיכל התהילה של הרוק'נרול. היכל התהילה מאחר דרך קבע באורח טרגי, אבל זה לא חשוב; ווילי נלסון הוא מהקולות החד־פעמיים בימינו, ושירתו תבקע מקברו. 