יוקו אונו: בחזרה לתחנות בחייה של האומנית שלנצח תיזכר כאשתו של ג'ון לנון

יוקו אונו, אלמנתו של סולן הביטלס ג'ון לנון, כבר בת 90. לפני שנה העבירה לבנם המשותף שון את העסקים שקשורים לביטלס. "היא עדיין חדה כתמיד", אמר חבר המשפחה לתקשורת שהתעניינה אז במצבה. לאחרונה צייצה אונו בחשבון הטוויטר שלה שאף על פי שהיא מתניידת רוב הזמן בכיסא גלגלים, היא מקפידה ללכת מדי יום כדי למנוע דיכאון. "זה משפר לי את מצב הרוח", אמרה. 

אונו תמיד הייתה אישיות יוצאת דופן. אומנית, יוצרת, זמרת, במאית, פעילה חברתית ולנצח אשתו של לנון. "יוקו היא אישה מעניינת, שחיפשה כל השנים איפה היא יכולה לעצבן ואיפה היא יכולה להשפיע", אומרת צוף פלוטקין, חוקרת ביטלס ומנהלת קבוצת הפייסבוק "הביטלס - הקבוצה הישראלית". "היא ידעה להרגיז, לגרום להרמת גבה וגם לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, שהיה לה חשוב להעביר. מכיוון שהיא לא נראתה אמריקאית טיפוסית, זה הפך אותה לאייקון".

אונו נולדה ב־18 בפברואר 1933 בטוקיו, בירת יפן. הוריה באו ממשפחות יפניות מיוחסות: אביה הוא בן למשפחת אצילים אריסטוקרטית, עבד כבנקאי והיה פסנתרן קלאסי בעברו. אמה, בת למשפחת בנקאים נחשבת, הייתה עקרת בית שטיפלה בה ובאחיה הצעיר קייסוקה. הוריה בחרו בשם "יוקו", שפירושו ביפנית "ילדת האוקיינוס". 

מכורח עבודתו, אביה עבר לסן פרנסיסקו כשבועיים לפני לידתה ורק כעבור שנתיים ראה אותה לראשונה. המשפחה עברה לניו יורק סיטי ושבה ליפן. אונו למדה בבית ספר בטוקיו וכבר מגיל צעיר גילתה את המשיכה לאומנות וליצירה.

"הדבר הראשון שבו התעסקתי היה המוזיקה", סיפרה אונו בראיון. "אמא שלי שלחה אותי ל'ג'יהו־גאקוהן', שזה ביפנית ‘למידת גן החופש'. בגיל 4 למדתי לנגן על פסנתר ולהלחין. הוריי אהבו אומנות אז דאגו שאלמד גם לשיר. הדבר הכי חשוב שלמדתי בבית הספר היה להקשיב לרעשים בסביבה שלנו ולתרגם אותם לצלילים. זה מה שהשפיע עליי מאוחר יותר כאומנית. בילדותי זה מה שעשיתי, החל מדנדון השעון ועד רעש הרכבים בעיר".

במהלך מלחמת העולם השנייה אביה נשלח למחנה ריכוז בסייגון. יוקו בת ה־12, אחיה ואמה נשארו בטוקיו עד שהאם העבירה את ילדיה לאזור כפרי, ושכרה אישה שתטפל בהם. תקופה קשה זו עיצבה, כדבריה, את האקטיביסטית שבה ואת פעילותה ההומניטרית: "אף שגדלתי בבית אמיד, הרחק מפצצות האטום, אמא שלי חששה שההפגזות הבאות תהיינה באזור שלנו, אז היא החליטה שאחי ואני נעבור אל מחוץ לעיר. שם, במהלך המלחמה, חווינו רעב קשה", אמרה. 

"יום אחד אחי ואני הבטנו לתקרה, שם היה חור שדרכו אפשר היה לראות את השמיים. הסתכלנו למעלה ודמיינו איזו ארוחת ערב היינו רוצים לאכול. אחי נהיה שמח יותר ומבוהל פחות. אז הבנתי את כוחה של אומנות. המשרתת לא תפקדה והייתי צריכה להתבגר ולדאוג שלאחי ולי יהיה מה לאכול. אנשי הכפר התייחסו אלינו בזלזול, חשבו שאנחנו מורמים מעם כי באנו מהעיר. הם עשו לנו חיים קשים, התעמרו בנו. מאותו רגע נדרתי לעצמי שכשאתבגר אדאג שלא יהיה אדם רעב בעולם".

בשנת 1951 סיימה אונו את לימודיה בתיכון, והייתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה, אך פרשה אחרי שני סמסטרים: "הרגשתי שם כמו חיה שמפטמים אותה במידע", אמרה. "התקופה הקצרה שלי באוניברסיטה גרמה לי לאלרגיה נצחית נגד ארגון או מוסד אקדמי. אני לא מאמינה שצריך להגדיר אומנות או לקבוע קו אחיד שלה".

היא הצטרפה למשפחתה, שאחרי מלחמת העולם היגרה לניו יורק, ונרשמה למכללה הפרטית והיוקרתית לאומנויות ולמדעי החברה והרוח "שרה לורנס קולג'". במכללה למדה שירה, ספרות אנגלית והלחנה מוזיקלית "כתבתי כמה שנים בשיטת 12 הטונים (שיטה שאין בה סולם מוזיקלי - ד"פ)", אמרה. "המורה שלי אמר לי ‘יש אנשים שיוצרים כמוך, וזה נקרא אוונגרדי'. הבנתי שהמקום שלי הוא לא במכללה הזו".

בשנת 1956 עזבה את המכללה והחלה לעבוד בעבודות זמניות ונישאה למלחין היפני האוונגרדי טושי איצ'יאנגי. "הוא היה אורתודוקס, שמרני, ולמרות שהיינו חברים טובים, היינו שונים", סיפרה. אונו התחברה עם מורהו של טושי, האומן והמוזיקאי האוונגרדי ג'ון קייג', שהשפיע עליה ונסך בה את הביטחון להפוך לאומנית שהיא שאפה להיות. "מה שג'ון קייג' נתן לי היה הביטחון שהכיוון שאליו אני הולכת הוא לא מטורף", סיפרה. "זו הייתה פקיחת עיניים עבורי". 

פמיניזם, עירום ועץ משאלות

בראשית הסיקסטיז התחברה אונו לקבוצת אומנים אוונגרדיים שהשתייכו לתנועת פלוקסוס. היא שכרה לאונו לופט במנהטן, שם עבדה על יצירות האומנות שלה. ב־1961 קיימה את הקונצרט הראשון שלה בקרנגי הול, ששילב מוזיקה ואומנות ניסיונית, לא מעט בסיועו של קייג'. הביקורות על הקונצרט האומנותי האוונגרדי היו אמביוולנטיות: היו מבקרים שכינו אותה "גאון" ו"תופעה חדשה", והיו שקטלו אותה ולא הבינו את "חוצפתה" לשבור מוסכמות אומנותיות וטענו ש"זה לא הולם לאישה".

לאחר גירושיה, כעבור שנה, שקעה בדיכאון ואושפזה במרכז לבריאות הנפש. בנובמבר 62', זמן קצר לאחר שחרורה, נישאה למוזיקאי הג'אז ומפיק הסרטים האמריקאי אנתוני קוקס. הם התגרשו במרץ 63', נישאו בשנית ביוני והתגרשו שוב אחרי שש שנים. בתם המשותפת, קיוקו קאן קוקס, נולדה בשנת 1963. מערכת היחסים בין השתיים הייתה מורכבת, שכן לאחר שאונו הכירה את לנון, היא עזבה את בתה. הקשר ביניהן חודש רק בשנות ה־90.  

בשנת 1964 עלתה אונו לראשונה לתודעה כאומנית פרובוקטיבית, כשיצרה את אחת מעבודותיה האייקוניות "Cut Piece", עבודת מיצג פמיניסטית שבה הונח על הבמה זוג מספריים והקהל הוזמן לעלות על הבמה ולגזור חתיכות מהבגד שלה, עד שלא נשאר בגד. ב־2003, בהיותה בת 70, הציגה שוב את המיצג בתיאטרון בפריז, למען השלום. 

בשנים הבאות יצרה אונו קולנוע אקספרימנטלי, בין השאר את העבודה "Fly", שבה מתועד מקרוב זבוב המטייל על גופה העירום. היא הציגה לראשונה את המיצב "עץ המשאלות", שבו הקהל הוזמן לכתוב משאלות על פתקים ולתלות אותם על עץ. 

"הדברים שאותם היא עשתה בשנות ה־60 השמרניות נחשבים היום כסטנדרט. אז היא הייתה פורצת דרך בכל מה שקשור באומנות קונספטואלית", אומרת האומנית דנה רייזין, מחברת התזה "משאלה וזיכרון בפרספקטיבה רב־תרבותית ביצירותיה של יוקו אונו". "היא השתמשה בחומרים, בצורות ובמילים כדי לגרום לאנשים לשנות את דרכי החשיבה שלהם. האומנות שלה הייתה לשנות את המציאות ואת התפיסה של הצופים. בזמן אמת חשבו שהיא עושה שטויות כאומנית. היא השתייכה לקבוצות רדיקליות שקראו תיגר על עולם האומנות, ולכן כל החפצים שהיא השתמשה בהם היו יומיומיים. למשל, היא עשתה אומנות מכפיות. מי חשב על זה בסיקסטיז? היא אמרה תמיד שאומנות לא חייבת להיות גבוהה. יוקו הקדימה את זמנה. היה חשוב לה להראות איך היצירה שלה משפיעה על כל אדם באופן אישי. היא לא חיפשה שיהללו וישבחו אותה אלא להעביר מסר. כשהיא הציגה את היצירה 'Cut Piece', הייתה מהפכנית ואלימה, היא נתפסה כמשהו פמיניסטי שגרם לגברים לתהות איך לגשת אליה. האומנות שלה גורמת לאנשים לבחון את המוסריות של עצמם ולהפוך את העולם לטוב יותר. בכלל, אם לא הייתה יוקו אונו, לא היה ג'ון לנון שאנחנו מכירים". 

עם כל הכבוד אומנית אוונגרדית מוערכת, לפרסומה העיקרי והנצחי זכתה כשהכירה את הביטל ג'ון לנון, שהיה צעיר ממנה בשבע שנים. המפגש בין השניים התרחש כשלנון, אז מנהיג הלהקה המפורסמת בעולם, ביקר ב־7 בנובמבר 1966 בתערוכה שלה בגלריית "אינדיקה" בלונדון, שבה הציגה את המיצג "Unfinished Paintings", שבתוכה נכללה היצירה "Hammer A Nail", שבה הקהל הוזמן לדפוק מסמר ללוח עץ צבוע לבן. לנון רצה לתקוע מסמר לפני שהלוח נצבע, אך אונו עצרה בעדו. בעל הגלריה התפלא על כך שהיא מעיזה לעצור את כוכב הרוק, והיא העמידה פנים שאינה מכירה את הביטלס. בסופו של דבר לנון אמר לה שהוא יתקע מסמר דמיוני תמורת כסף דמיוני - והיא התרצתה. "מאוד נמשכתי אליו", אמרה. "זה היה מצב מאוד מוזר".

עוד בטרם פגשה את לנון, אונו פגשה את חברו ללהקה פול מקרטני בביתו בלונדון. היא רצתה להשיג כתב יד של שיריהם של לנון ומקרטני לספר שג'ון קייג', חברה ושותפה ליצירה, עבד עליו. מקרטני סירב והציע שתשאל את לנון. מאוחר יותר לנון נתן לאונו את המילים המקוריות של השיר "The Word" של הביטלס. בהמשך פרש חסות על התערוכה הבאה שלה בלונדון בספטמבר 67' - "Half A Wind Show".

"מצדו של ג'ון זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל מבחינת יוקו, בהתחלה לפחות זו הייתה דרך להתפרסם ולקדם את האמונות שלה", אומרת פלוטקין. "אבל מהר מאוד גם היא התאהבה בו, מעבר לאינטרס הפרסום. אחרי שפול זרק אותה מכל המדרגות, היא החליטה להתלבש על ג'ון. ג'ון תמך בה ומימן תערוכות שלה. הוא ראה בה דמות אם, וההשפעה שלה עליו הייתה גדולה. היא סיפקה לו דברים שלא היו לו במערכת היחסים הרומנטית עם סינתיה וגם במערכת היחסים החברית עם פול. הייתה לו ילדות קשה, והיא הייתה הדמות החזקה שהוא היה זקוק לה. יוקו לא ניסתה לרצות אותו. היא גם העירה בו את המשיכה שהייתה לו לאומנות אוונגרדית". 

מערכת היחסים החלה בעוד לנון נשוי לסינתיה. השניים התגרשו ב־1968. בנם ג'וליאן ניתק איתו את הקשר. הוא האשים את אונו בפגיעה במערכת היחסים שלו עם אביו. לדבריו, כשהוא ניסה להשיגו בטלפון, אונו סירבה לתת לו לדבר עם אביו. לימים אונו וג'וליאן נקלעו לסכסוכים משפטיים בשל חוסר נכונותה להתחלק עמו בירושה של אביו. "ג'וליאן ואני ניסינו להתחבר", אמרה אונו. "ככל שהתקרבנו, אמו ושאר משפחתו כעסו עליו. הוא תמיד היה נאמן לאמו. זה הדבר הראשון שהיה במחשבתו, לדאוג לה. לא באמת היה לנו סיכוי אמיתי להתחבר. אני שמחה לפחות שהוא ואחיו למחצה, שון, קרובים מאוד זה לזה".

אונו היוותה השראה ללנון בלא מעט משיריו, הן בימי הביטלס והן אחרי כן. בשיר "Julia" שהוקדש לאמו, הוא כתב את המשפט "Ocean Child Calls Me" בהשראת פירוש שמה היפני של יוקו; השיר "Happiness Is A Warm Gun" כלל רפרנסים מיניים על יחסיו עם אונו; שירים נוספים שעסקו באונו הם "Oh Yoko", "Dear Yoko" ,"Love" ,"Oh My Love" ו"Woman". השניים שיתפו פעולה מוזיקלית באלבומים רבים, הראשון היה באלבום הניסיוני "Unfinished Music No.1: Two Virgins", שעל עטיפתו נראו השניים עירומים כביום היוולדם. ב־1969 יצא אלבום הבכורה הרשמי שלהם "Live Peace in Toronto 1969". 

תנו צ'אנס לשלום

ב־20 במרץ 1969 השניים נישאו בגיברלטר, בטקס פרטי שארך פחות מ־10 דקות. "זה היה רומנטי, וגיברלטר הייתה כמו חלום שטוף שמש", אמר לנון. "הצטלמנו ליד אחד משני ‘עמודי הרקולס' (הצוק בכניסה למצר גיברלטר - ד"פ), במובן סימבולי המקום סימל את הקשר שלנו כאבן יסוד".

לאחר חמישה ימים של ירח דבש בפריז, השניים הגיעו למלון באמסטרדם והחלו את מחאת השלום שלהם באירוע המתוקשר שכונה "Bed-In For Peace". השניים שכבו על מיטת ירח הדבש, והזמינו את כל כלי התקשורת לראיין אותם שם, כשמעל ראשיהם הודבקו פוסטרים עם המילים "Hair Peace" ו"Bed Peace". 

"מצד אחד הם עשו הכל כדי שישימו לב אליהם ומצד שני הם היו מאוד בעצמם", אומרת פלוטקין. "הם ידעו שכל התקשורת תסתקרן לצלם אותם אחרי החתונה, אז חשבו לנצל את הפרסום להפיץ מסר למען השלום ונגד מלחמת וייטנאם שהתחוללה באותו זמן. הם הפיצו מסר שקורא לא להסתכל על המוצא של האדם, זה היה פורץ דרך. היו מחאות לפניהם, כמובן, אבל כשמדובר בג'ון לנון, הכוכב הכי גדול בעולם, זה היה עוצמתי וחדשני".

"יוקו דחפה את ג'ון להיות יותר קיצוני במחאה נגד מלחמת וייטנאם ובמסרים לשלום, היא עודדה אותו להיות רדיקלי", אומר העיתונאי ואיש הרדיו בני דודקביץ'. "כל התדמית שלו כאקטיביסט פותחה בזכות יוקו".

"דיברנו עם התקשורת. פגשנו אנשים ממדינות קומוניסטיות, אנשים מהמערב, מכל מדינה בעולם. נתנו להם שמונה שעות ביום לשאול כל שאלה שהם רצו על עמדתנו", אמר לנון. "אנשים אמרו: ‘טוב, מה זה עוזר לשלום?', אנחנו חשבנו, בצד השני יש מלחמה כל יום, לא רק בחדשות אלא גם בכל סרט של ג'ון וויין ובכל סרט ארור שאתה רואה: מלחמה, מלחמה, מלחמה, להרוג, להרוג, להרוג. אמרנו ‘בואו נשים קצת שלום, שלום, שלום בכותרות לשם שינוי'. מכרנו את המוצר שלנו שקראנו לו ‘שלום', וכדי למכור מוצר אתה זקוק לגימיק, והגימיק שחשבנו עליו היה ‘מיטה'".

 אחד מהעיתונאים שראיינו את הזוג היה הישראלי עקיבא נוף. "חיכיתי במסדרון עד שאחרון הכתבים והצלמים ייצאו", סיפר נוף. "דפקתי על הדלת וצעקתי שאני מקול ישראל ושאני רוצה לדבר עם לנון. השומר בדלת סגר את הדלת, אבל לנון אמר לו ‘תן לקול ישראל להיכנס'. הם ישבו מולי במיטה והרגשתי לא בנוח, כי הייתי עם חליפה והם עם פיג'מה. שאלתי אם יש פיג'מה גם בשבילי, הם הביאו לי ונכנסתי למיטה וישבתי בין שניהם. הראיון שהיה אמור להיות עשר דקות נמשך כחצי שעה ובסוף גם לימדתי אותו לשיר את שירי ‘השבועה לירושלים'". 

אחרי אמסטרדם עברו השניים לווינה, שם ערכו מסיבת עיתונאים כשהם יושבים בתוך שק בד לבן שעליו נכתב "Bagism". כשחזרו מירח הדבש המתוקשר, כתב לנון את "הבלדה על ג'ון ויוקו", מלהיטי הביטלס הידועים שגם זכה לגרסת כיסוי עברית של אריק איינשטיין.

פירקה או לא פירקה?

בספטמבר 1969 עזב לנון את הביטלס. ההודעה הרשמית לתקשורת יצאה רק ב־1970 מטעמו של פול מקרטני. במשך שנים רבות נטען כי אונו אשמה בפירוק הלהקה, והיא הפכה לשנואה על המעריצים. "היא בוודאות לא הביאה להתמוססות הלהקה", אמר מקרטני שנים אחר כך. "יוקו הגיעה עם הצד האוונגרדי שלה, הראייה שלה את הדברים, היא הראתה לג'ון דרך אחרת לחיות, שמאוד משכה אותו. אז זה היה הזמן של ג'ון לעזוב. הוא היה עוזב כך או אחרת. אני חושב שג'ון לא היה כותב שיר כמו ‘Imagine' בלעדי יוקו, ואני לא חושב שאפשר להאשים אותה במשהו".

"הואשמתי במשהו שלא עשיתי, וזה לפרק את הביטלס", אמרה אונו. "זה כאילו שהואשמת ברצח ואתה בכלא שממנו אתה לא תצא לעולם".

"היא לא פירקה את הביטלס, זה לנון שרצה לפרק את הביטלס", אומר דודקביץ'. "פול לא אהב את יוקו ולא רצה שהיא תתלווה לכל צעד של הביטלס. ג'ון היה מאוהב ביוקו ונמאס לו מהלהקה. הוא גרם לכך שפול יהיה הראשון להודיע על פירוק הלהקה, אבל הוא זה שהחליט על כך". 

את הדינמיקה בין אונו לחברי הביטלס אפשר לראות היטב בסרט הדוקו המופלא "Get Back" (2021), שהפיק וביים פיטר ג'קסון ותיאר את העבודה על הקלטת האלבום "Let It Be". בסרט רואים את אונו ואת לינדה איסטמן, זוגתו של פול, יושבות ומסתכלות על הלהקה מקיימת את החזרות. בין לבין אונו שרה (או צורחת) למיקרופון כדי ליצור אווירה פסיכדלית, אוחזת בידו של ג'ון ומתלחששת איתו כשהוא פונה אליה. 

"היחסים בין יוקו לביטלס היו פחות גרועים ממה שנהוג לחשוב", מסבירה פלוטקין. "לביטלס הייתה בעיה גדולה יותר עם ג'ון מאשר עם יוקו, ומערכת היחסים ביניהם החלה להתפורר עם הזמן, כי כל אחד רצה להתפתח גם לבד. בעיקר לג'ורג' האריסון היו בעיות איתה, אבל זה לא היה אישי, הוא כעס על ג'ון ופול והוציא את זה עליה. היא הייתה השעיר לעזאזל, הגיעה למקום בזמן הלא נכון של הלהקה והיה קל להאשים אותה. גם העובדה שהיא הייתה מאוד דעתנית והלכה עם ג'ון לכל מקום לא תרמה לעובדה. ג'ון נהיה אובססיבי לגביה, וביקש ממנה לבוא איתו אפילו לשירותים. הוא לא רצה לזוז ממנה. בסרט 'Get Back' פול אומר: ‘אין מה לעשות, לא ניתן לג'ון לפרק את הביטלס בכך שהוא יצטרך לבחור בינינו לבין יוקו. נצטרך לקבל אותה. בסוף עוד יגידו שהביטלס התפרקו כי יוקו ישבה על מגבר'. אחרי המוות של ג'ון היא שמרה על קשר עם פול ורינגו, הם שיתפו פעולה והתראיינו ביחד והביעו הערכה הדדית. אין שנאה ביניהם".

גברת לנון

ב־1969 הקימו לנון ואונו את "Plastic Ono Band", שם רעיוני ששימש את הלהקה שליוותה את קריירת הסולו של השניים בין 1969 ל־1975. לאורך השנים התחלף הרכב הנגנים אך בין השאר ניגנו בו הגיטריסט אריק קלפטון, המפיק פיל ספקטור בפסנתר, החיפושיות ג'ורג' האריסון (בגיטרה) ורינגו סטאר (בתופים), נגן אורגן ההאמונד בילי פרסטון, המתופף קית מון ועוד. פעילות ההרכב חודשה על ידי אונו ובנה שון בשנים 2009־2015 ובמתכונת זו אף יצאו שני אלבומים חדשים.

הסינגל הראשון של הלהקה, "Give Peace A Chance", הוקלט על ידי הלהקה בחדר מלון במונטריאול ונחשב לאחד מהמנוני השלום הגדולים (הוא אף זכה לקאבר עברי של אריק איינשטיין, אורי זהר ושאר הבוהמיינים המקומיים בשם "תנו צ'אנס לשלום"). ההופעה המשמעותית הראשונה של הלהקה הייתה בפסטיבל רוק'נרול ושלום בטורונטו, עוד לפני שהביטלס התפרקו. אונו לקחה חלק פעיל גם כזמרת, לצד לנון. היא ליוותה את לנון גם בהקלטת אלבום המופת "Imagine", שיצא בשנת 1971 ונחשב לאחד האלבומים המצליחים, המשפיעים ופורצי הדרך בהיסטוריה. באותה שנה שלנון הוציא את אלבומו השאפתי, אונו הוציאה את אלבומה "Fly", שבו ניגנו בין השאר לנון, רינגו סטאר ואריק קלפטון ומתוכו בלטו השירים "Midsummer New York", "Don't Worry, Kyoko" (שהוקדש לבתה) ו"Mrs. Lennon".

בשנת 1973 הקליטה אונו את אלבומה הכפול "Approximately Infinite Universe", שהיא הגדירה כאלבום רוק פמיניסטי פסיכדלי. מיק ג'אגר מהרולינג סטונס השתתף בו בנגינת גיטרה, לצד לנון ושאר חברים. אונו הקליטה בסך הכל 13 אלבומי סולו ו־8 אלבומים משותפים עם לנון. 

"זמרת היא אף פעם לא הייתה", אומר דודקביץ'. "אבל זה חלק מהאומנות שלה ומהעשייה והאישיות שלה. היא אומן אוונגרדי, וזה היה חלק מהעטיפה הזו. את האלבומים היא הקליטה בזכות ובעידוד לנון בלבד".

למרות האהבה, ג'ון ויוקו חוו לא מעט משברים ביחסים ביניהם. תחילה הם התגוררו בלונדון, אך בהמשך עברו למנהטן כדי להימלט מגזענות ומרכילות שאונו חוותה. מערכת היחסים נעשתה מתוחה כשלנון עמד בפני גירוש בשל אישומי סמים באנגליה ובגלל הפרידה של אונו מבתה. בשנת 1973 הם נפרדו, וכשאונו המשיכה לטפח את הקריירה שלה, לנון חילק זמנו בין לוס אנג'לס לניו יורק ובברכתה של אונו ניהל מערכת יחסים רומנטית עם העוזרת האישית שלו, מיי פאנג. 

כעבור שנתיים הם חזרו להיות יחד, וביום הולדתו ה־35 של לנון, נולד בנם המשותף, שון, שלימים הפך, בדומה לג'וליאן אחיו למחצה, למוזיקאי בזכות עצמו. "לאט־לאט התחיל להתחוור לי שג'ון לא היה הבעיה בכלל", סיפרה אונו על הפרידה בראיון למגזין "פלייבוי". "ג'ון היה אדם טוב. החברה היא שהפכה ליותר מדי. רציתי לבטוח בג'ון שוב, ואני אסירת תודה על האינטליגנציה שלו, שהיה מספיק חכם כדי לדעת שהפרידה הזו הייתה הדרך היחידה שבה יכולנו להציל את הנישואים שלנו, לא כי לא אהבנו זה את זה, אלא משום שזה היה יותר מדי אינטנסיבי מבחינתי. יצאנו מזה חזקים מתמיד".

"הפרידה תרמה לשניהם", טוענת פלוטקין. "היא חיברה אותו מחדש למוזיקה ולפול מקרטני. לפני הפירוק של הביטלס עבר ביניהם פנתר שחור ענק, והפגישה הראשונה ביניהם מאז הנתק קרתה לאחר פרידתו מיוקו". 

עם לידת בנם המשותף, לנון לקח פסק זמן ממוזיקה ונשאר בבית לטפל בו בעוד אונו המשיכה לטפח את הקריירה האומנותית שלה. בנובמבר 1980 יצא אלבומם המשותף "Double Fantasy", שסימן את חזרתו של לנון להקלטת מוזיקה במשרה מלאה לאחר הפסקה בת חמש שנים ועסק באהבתם המשותפת. חלק מהשירים נכתבו והושרו בפי אונו וחלקם בפי לנון.

ממשיכה לפעול למען השלום 

האידיליה הזוגית והמשפחתית המחודשת נקטעה ב־8 בדצמבר 1980, כשג'ון לנון בן ה־40 נרצח בידי מרק צ'פמן בפתח בניין הדקוטה, ביתו שבניו יורק, עם שובו מאולפן ההקלטות בלוויית אונו. 

בני הזוג יצאו מהלימוזינה שלהם ברחוב 72. אונו צעדה ראשונה ועברה בכניסה של הבניין. לנון צעד אחריה. כשהיה בגבו לצ'פמן הוא ירה בו חמישה כדורים. "רגע לפני שהכל קרה שאלתי את ג'ון: ‘כדאי שנצא לאכול ארוחת ערב לפני שנחזור הביתה?', וג'ון ענה: ‘לא, בואי נלך הביתה, אני רוצה לראות את שון לפני שהוא נרדם'", סיפרה אונו. "אלו היו מילותיו האחרונות". אפרו נמסר לאונו, שבחרה לא לערוך לו הלוויה.

"ג'ון היה אדם כן, ולפעמים הכנות והאמת שלו העליבו אנשים, אני חושבת שהוא שילם מחיר כבד על זה שהוא היה כל כך פתוח, זה היה מעין הימור שלו", אמרה אונו, שעדיין מתגוררת בבניין דקוטה בניו יורק. 

היא לקחה על עצמה לשמר ולהנציח את מורשתו של אהוב לבה במופעים, ריליסים של אלבומים והקלטות נדירות, יצירות אומנות והפקות. אף שלא התחתנה שוב, ניהלה אונו מערכת יחסים רומנטית בת 20 שנה עם האומן האמריקאי ממוצא הונגרי סאם הוואדטוי.

"ליוקו הייתה השפעה עצומה עליי", אמר הוואדטוי, הומוסקסואל מוצהר. "בשנת 78' נפגשנו לראשונה והתחלנו מערכת יחסים שכללה חברות עמוקה, שיתוף פעולה מקצועי וגם סקס. הייתי גם המאהב שלה. ג'ון (לנון) ידע על מערכת היחסים הזו, אבל הוא לא עשה מזה עניין. לאחר שג'ון נרצח, הייתי לצד יוקו ברגעים הקשים, עברתי לגור אצלה ועזרתי לה גם עם שון. היינו זוג לכל דבר. ב־2001 נפרדנו ברוח טובה, ומאז אנחנו לא בקשר". אונו הצהירה שמערכת היחסים בין השניים הייתה אפלטונית בלבד.

לאחר שנות ה־60 וה־70 הסוערות אונו הוסיפה להקדיש עצמה לפעילות ענפה למען השלום, האהבה והאחווה: היא מדברת רבות נגד גזענות וסקסיזם, תומכת בפמיניזם ובקהילת הלהט"ב; לאחר הטבח בתיכון "קולומביין" בקולורדו בשנת 99' מימנה הצבת שלטי חוצות בניו יורק ובלוס אנג'לס שנשאו את תמונת משקפי הדם של לנון כמחאה נגד רצח, וכן מימנה שלט חוצות בכיכר פיקדילי עם שורה מהשיר "Imagine". 

לימים גם העניקה פרסים כספיים לאומנים שחיים באזורי סכסוך ופועלים למען השלום. הפרס מוענק מדי שנתיים במקביל להדלקת האורות במגדל "Imagine Peace" (אנדרטה שהיא הקימה לזכרו של לנון באיסלנד). 

לצד הפעילות החברתית, הוסיפה ליצור ולהציג תערוכותיה ברחבי העולם, בין השאר בישראל: בנובמבר 1999 ביקרה בארץ הקודש לרגל שתי תערוכות שהובילה: האחת במוזיאון ישראל בירושלים והשנייה בגלריה לאומנות באום אל־פחם. ביקורה בארץ עורר מחלוקת: החרדים ביקשו להסיר את תערוכתה ממוזיאון ישראל, כיוון שכללה צילומי עירום, ובין מוזיאון ישראל לגלריה באום אל־פחם התקיים ויכוח בשאלה מי אחראי לבואה. 

לאורך השנים זכתה אונו להוקרה על פועלה: ב־2005 זכתה בפרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האומנות וב־2010 קיבלה פרס הצטיינות באומנות חזותית. 

"עד היום היא משלבת את הקמפיינים של ג'ון ושלה למען השלום יחד עם האומנות שלה, והיא לא מנסה למתג את עצמה בנפרד לג'ון", אומרת פלוטקין. "הרבה מהדברים שהיא עושה נועדו להזכיר אותו ואת יצירתו. יוקו היא דמות לא מוערכת שאוהבים לשנוא. היא לא חפה מאשמה, כי היא הייתה מאוד בעייתית ביחס שלה לג'וליאן לנון למשל, והיו לה ויכוחים עם פול במהלך השנים, אבל היא אישה מיוחדת, שבתקופה גזענית הצליחה להיות פמיניסטית ולעמוד על שלה ועל המסרים שלה, והיא עשתה טוב לעולם". 