במלחמת יום הכיפורים התייצב גדעון גוריון, מנהל הגבעטרון היום וחבר להקה צעיר אז, במילואים ברמת הגולן. הוא רצה לעודד את החבר’ה במוצב, ומיד התקשר לרינה פירסטנברג, “האמא של הגבעטרון", וביקש שיגיעו להרים את המורל. האוגדה ארגנה אוטובוס, החברים סיימו את העבודה בפלחה וברפת ויצאו לדרך. כי כשצה"ל קרא לגבעטרון, הגבעטרון תמיד התייצב.
כשהגיעו, החלה הפגזה מסיבית. החייל בש"ג ביקש שימתינו עד לסיומה. החבר’ה הכריזו: “אם אי אפשר לשיר לכל החיילים, נשיר רק לך, כאן ועכשיו". וכך, כל חברי ההרכב לבושים בבגדי הנוסטלגיה הארצישראלית, נתנו לחייל בש"ג את מופע היחיד המרגש בחייו. גם בחייהם. עד היום הם רואים בו אחד מרגעי השיא של הלהקה. “לא אשכח זאת לעולם. זה הזיכרון הכי מרגש עבורי", אומר גוריון. “העם הזה משופע במלחמות ותמיד היינו שם עבורו. במלחמות ובשמחות, בימי העצמאות, בחגיגות ובטקסים. בכל מקום שבו יכולנו לשמח ולשיר ולפזר את אהבת הארץ והשירה העברית".
בימים אלה חוגגים בגבעטרון 75 שנה להיווסדה של הלהקה בשלל מופעים ושיתופי פעולה עם גדולי האמנים בארץ, בהם שלוש הופעות חגיגיות, שתיים בהיכל התרבות בתל אביב ואחת באמפי גלבוע - לצד ירדנה ארזי, תמיר גרינברג, טוביה צפיר, עמיר בניון, רמי קלינשטיין, קובי אפללו, חנן יובל, אילנית, גלי עטרי, שימי תבורי ושרה'לה שרון. יריית הפתיחה לחגיגות הייתה מפגש בין־דורי של ותיקים וצעירים, ששרו יחד לראשונה מאז הקמת הלהקה בבית הזמר החדש שלה בגבע. איכשהו הם תמיד נשארו רלוונטיים, וכיום יש רשימות המתנה לקבלה ללהקה. בשנת 2007 הוענק להם פרס ישראל. ב־2008 ביצעו עם סאבלימינל את "בת 60" לרגל יום העצמאות וב־2015 כבשו את הבמות במופע המשותף עם ירדנה ארזי, שהיה סולד אאוט במשך יותר משלוש שנים רצופות. רק השנה הפתיעו את כולם בקאבר ללהיט "סתלבט בקיבוץ", שביצעו עם תמיר גרינברג.
“מה שהדביק את הלהקה כל השנים הוא האהבה למוזיקה", אומר אילן גלבוע, המנהל המוזיקלי של הלהקה כבר 33 שנה, מאז 1989. “צריך לזכור שהכל בהתנדבות. היכולת הזו להרגיש כמו במשפחה קיימת רק כאן. יש לי עוד שמונה חבורות זמר, וכמו הגבעטרון - אין. המרקם החברתי פה הוא מה שמיוחד. יש הרבה התכנסויות ומפגשים, וזה מוביל גם לחיבורים אמנותיים".
מבחינה אמנותית, אילו שינויים חלו לאורך השנים?
“התקדמנו מאוד, וההוכחה לכך הם החיבורים האינסופיים שעשינו. נפתחנו להמון ז’אנרים וסגנונות – רוקנרול, ים תיכוני. ירדנה ארזי, חנן יובל, חיבורים עם הדור הצעיר – תמיר גרינברג וסאבלימינל, וכיום אנו עובדים על המופע החדש והחגיגי עם מיטב האמנים. אלו יוצרים שלא שרנו איתם בעבר".
מה השתנה?
“גילו שאנחנו נחמדים, וכיף להיות איתנו. ההוכחה הגדולה ביותר היא שההופעות כיום מלאות, וזה גורם לאנשים לחבור אלינו אמנותית וחברתית. אנחנו כל הזמן מחפשים גירויים וחידושים. לא שוקטים על השמרים, ועושים עכשיו מופעי זאפה בשישי בצהריים. זה היסטרי. מגיע קהל של משפחות עם ילדים, סבים עם נכדים, וזה הכי משמח. יש לנו חמישה־שישה מופעים בחודש, כשלרוב חבורות הזמר יש שישה בשנה".
הזמנה לבית הלבן
איש בגבעטרון לא דמיין את התסריט הזה כשהחלו לשיר לראשונה בטקס חניכת מגרש הכדורסל החדש בקבוצת גבע בשנת 1948. לרגל האירוע הקימו בני מחזור ה' של הקיבוץ הרכב מוזיקלי בליווי האקורדיוניסט יובל גוריון (אביו של גדעון), רינה פירסטנברג, ניקה ברזק ואחרים. הם קראו לעצמם "הגבעטרון" ושרו שירים מהווי התנועה הקיבוצית, בעיקר בחגים ובאירועים.
“שרנו פזמונים שכתבו החברים באירועים בקיבוץ, בחגים ובחתונות", מספרת נירה רז (נירקה), בת 91, ששרה 43 שנה בלהקה. “אז גם המצאנו את ההמנון שלנו: ‘גבעטרון כן כך כונינו, אנו חבר פוחזים, בואו נראה לכם את כוחנו, בשירים העליזים’. חברה הכניסה אותי ללהקה, ולא בדקו בכלל אם אני יודעת לשיר. לא היו אודישנים, אבל כן בדקו התאמה חברתית. אף אחד לא שיער בדמיונו שזה יתפתח ללהקה. כשנחצ’ה (נחום היימן מקיבוץ בית אלפא – סב"ד) הגיע בשנות ה־50, קיבלנו מסגור. היינו קצת ברדקיסטים, והוא היה מתעצבן שאנחנו לא באים לחזרות בזמן ומקשקשים בינינו, אבל לאט־לאט זה התגבש ונוצרו משמעת ולהקה".
“אז היה נורא פשוט, הבחירה היתה משפחתית ולפי חמולות", מודה גוריון. “אבא שלי ניגן בלהקה, וכילד הייתי בחזרות. אז ביום השחרור פנו אליי להצטרף עם הגיטרה. בימים ההם ההשתייכות המשפחתית הכריעה, וזה באמת יצר מתחים".
“השירים הם ההישג הכי גדול", מוסיפה רז. “אם הייתי צריכה לבחור שיר, זה יהיה ‘זמר’ של רחל. זה השיר שלי. הנכדים שלי מתגאים מאוד בזה שהייתי בגבעטרון. זה חלק מגאוות המשפחה, אבל הם לא הצטרפו אלינו לצערי כי זה מצריך המון זמן פנוי".
את אוהבת את השירים והסגנונות החדשים ואת שיתופי הפעולה?
“בהחלט אוהבת. הכל זורם, שום דבר לא טוב בלהישאר תקוע בעבר. לא אגיד שאני מתרגשת מזה מאוד, אבל אני מבינה את זה ומתרגלת לזה. השירים הישנים עדיין הכי מרגשים אותי".
הפריצה של הלהקה התרחשה בשנות ה־50, כאמור כאשר נחום היימן מהקיבוץ השכן בית אלפא הפך למעבד המוזיקלי של הלהקה ושימש בתפקידו זה עד שנת 1969. בשנים הללו הם זכו להצלחה מסוימת, אבל עוד לא בהיכלי התרבות, אלא בעיקר באירועי התנועה הקיבוצית. “השיר ‘ניצנים נראו בארץ’ היה השיר שהוביל את הרפרטואר של התקופה הזו", מספר גוריון. “הוותיקים סיפרו שכאן הייתה ההופעה הראשונה של חוה אלברשטיין לפני הצבא. נחצ’ה הביא אותה. האהבה לשירה החזיקה הכל. ההורים הורישו לנו את זה. היו שרים פה בכל יום שישי, והכל היה סביב השירה, וספגנו את זה. אצלי, בכל מוצאי שבת אבא ניגן בבית באקורדיון. עד היום יש בקיבוץ המון ערבי שירה של הצעירים והדור הבא".
בשלב ההוא כל חברי הלהקה, כ־13 איש, היו בני גבע. בהמשך התחלפו מנהלים ומעבדים מוזיקליים, וההשפעות ניכרו בהתאם. חיים פסח אגמון מבית שאן הסמוכה הביא איתו את “ים השיבולים" ואת "עמק שלי", שתי היצירות הפופולריות והאהובות ביותר, שעד היום פותחות כל מופע של הגבעטרון. דב כרמל הביא נופך קלאסי, וצביקה כספי הכניס את תרגום השירה הרוסית בשנות ה־80 והוציא את “אל הדרך" ואת "מחרוזת קלינקה".
“בתחילת שנות ה־90 צביקה החליט לפרוש ורצה לסגור את הגבעטרון", מספר גוריון. “היה שבר גדול. מובן שקמה התנגדות רצינית מהחברים. יואל פרנס ז"ל (מנהל הלהקה דאז, שהחליף את רינה פירסטנברג ז"ל) נכנס לתמונה. הוא מצא את אילן גלבוע, שעבד אז עם שלמה ארצי. מאז הוא איתנו".
השינוי הגדול שחולל גלבוע היה לעצור מיד את הפלייבקים ולעבור להופעות חיות של שירה עם פסנתר וכלים אקוסטיים. כיום הם מופיעים על הבמה עם שישה נגנים. נוסף לכך, חוק ידוע בגבעטרון הוא שאין סולואים. לדברי גוריון, זה מביא לאגו ולסכסוכים. כאמור, את הלהקה הנהיגה ברוב שנות קיומה רינה פירסטנברג ז"ל, שלקחה על עצמה את הפן הניהולי. בהמשך החליף אותה יואל פרנס ז"ל, שהוביל לחיבורים עם אמנים כמו ירדנה ארזי, דודו פישר ואחרים. בשנה האחרונה ממלא את התפקיד גדעון גוריון, שיזם את חגיגות ה־75.
שיא הצלחתה של הלהקה היה בשנות ה־80 וה־90, אז יצאה להופעות בארץ וברחבי העולם (כולל מסע הופעות מחוף לחוף בארצות הברית), הוציאה אלבומים רבים וזכתה לחשיפה תקשורתית עצומה. עד כה הוציאה הלהקה 17 אלבומים, חלקם אף זכו בזהב ובפלטינה. המשבר בשנות ה־90 הביא לפרישה של רבים מחברי הלהקה, והוחלט לקלוט לראשונה זמרים מחוץ לגבע. כיום בין חברי הלהקה ישנם רק חמישה חברי גבע, והיתר מגיעים מעפולה, בית השיטה, תל יוסף ועוד.
"לצערי הייתה גם קנאה וצרות עין", אומר גוריון. "הצ'ופר שלנו היה מסעות לחו"ל ומסעדות והווי חברתי, וזה לא היה דבר רגיל בחיי הקיבוץ. לפני שנים הוזמנו לבית הלבן, והאסיפה החליטה לא לאשר. ובסוף אנחנו שייכים לגבע, שמחזיק אותנו - לטוב ולרע".
הלהקה לא מרוויחה?
“אפשרי להרוויח קצת. אבל אנחנו בעיקר מכסים את ההוצאות כדי שלא ייפלו על גבע, חלילה, בייחוד עכשיו, כשאנחנו מופרטים. אבל לאורך השנים, בעיקר בשנים האחרונות, לא יצאנו מופסדים. פרס ישראל היה סכום לא משמעותי של 70 אלף שקלים, והכל כמובן חוזר לקיבוץ. אין ללהקה חשבון משלה".
זה חיידק
לפני כשבועיים, לרגל חגיגות ה־75, יזמו החברים מפגש מרגש ויוצא דופן של כל חברי הלהקה לדורותיהם. הם נפגשו בבית החדש של הלהקה בגבע, שהוקם סוף־סוף לאחר כל השנים, ומשמש כמעין מוזיאון נוסטלגי ללהקה וכחדר חזרות. על הקירות תלויים תקליטי הזהב והפלטינה, התלבושות הססגוניות, תמונות על טנק ובמוצבי צה"ל, מילות ההמנון של הלהקה ועוד. למפגש הגיעו כ־100 איש, בני 40 עד 95, כדי לשיר יחד לראשונה.
“אני גדלתי על הגבעטרון", מספר יפתח אבירם (55) מקיבוץ תל יוסף, שנחשב לאחד מצעירי הלהקה וחבר בה יותר משבע שנים. “אני זוכר את עצמי כילד עם פטיפון ואוזניות. איזה ילד יושב עם שירים כאלה? אבל אני כנראה עוד מהדור ההוא. כיום גם בנותיי מתחברות לזה. הן שרות את השירים, מצטרפות בהופעות. לצד פופ ורוק ונועה קירל, הן מתחברות גם לזה. זה מפתיע אותי. אנחנו רואים כיום בקהל יותר ויותר צעירים ודור שני ושלישי, וזה מרגש מאוד".
“אני מכנה את ההצטרפות שלי ללהקה אירוע משנה חיים", מוסיף ישראל גרינברג (66) מהיישוב עצמון, שנוסע שעה ורבע לכל כיוון ולא מפסיד אף חזרה. “אני נהנה מכל רגע. כשעליתי לראשונה לאוטובוס הלהקה, אני זוכר ששאלתי את מי אני עומד לפגוש, וענו לי: אנשים טובים. כשראיתי את העיניים של כולם, הבנתי. לאחר אינסוף שעות יחד, נסיעות, בלאנס וחזרות, הפכנו למשפחה ולא רק ללהקה. אחרת לא יכולנו לשרוד. אנחנו באמת ובתמים אוהבים את מה שאנחנו עושים, וזה לגמרי עובר לקהל. המראה של עיניהם המחייכות שווה הכל".
הגיל הממוצע של חברי הגבעטרון נע סביב 65. הצעיר מכולם הוא בשנות ה־40 לחייו, והחברה הוותיקה בהרכב כיום היא בת 85. אבל הם לא נחים לרגע כבר 75 שנה. הם עדיין חורשים את הארץ, עם אותה נוסטלגיה של ארץ ישראל היפה והטובה, ומשמרים את הרלוונטיות.
יעל דרורי (58) מעפולה הצטרפה ללהקה בשנת 2006. “פנו אליי בעקבות מותה של חברה שהייתה ‘אלטית’, אבל זה לא היה פשוט כל כך משום שבאותו זמן הרוב היו המון מבוגרים והייתי צעירה יחסית", היא מספרת. “יואל ז"ל אמר לי: לא בטוח שאנחנו נתאים לך, או את לנו. צריך להבין שמודדים גם את הפן החברתי. זה קריטי, כי החברותא שלנו היא חזקה מאוד, לא פחות מהצד המוזיקלי".
היו מקרים שוויתרו על אנשים בשל אי־התאמה חברתית?
“בוודאי. היו מקרים של מישהי שהייתה מוזיקלית מאוד ושרה מדהים, אבל לא התאימה מבחינה חברתית ועזבה. והיו גם מקרים של אנשים שהועזבו כי לא התאימו חברתית. זה גם גובה מחיר משפחתי יקר. לא פעם בנותיי מביעות מורת רוח על כך שאני משאירה את המשפחה בחגים, בערבי שבת או בימי הולדת. הבת שלי התגייסה בלעדיי לצבא כי היינו במסע הופעות בארצות הברית. אבל הן יודעות שזה חלק מהחיים שלי, ואני לא יכולה בלי זה. זה חיידק. כשנכנסים לגבעטרון, זה משהו שמדביק אותך".
“זה עניין של מחויבות", מוסיף אבירם. “היה פה מישהו לא מזמן שהתקבל והשתלב מוזיקלית, ולאחר שראה מה זה דורש החליט שזה לא מתאים לו כי נדרשת מחויבות גדולה מאוד. עכשיו יש שלושה אירועים גדולים עם אמנים שונים, ולשיר איתם זה דורש המון חזרות, סביב שתיים בשבוע. כולנו עובדים כמובן במשרה מלאה. והכל על חשבון הזמן הפרטי ועל חשבון זמן משפחה".
מה כולל האודישן כיום?
“אתה שר בהתחלה ללא ליווי, ואחר כך אילן מלווה אותך בשיר אחר. מלבד זאת, יש התרשמות של אילן או של מנהל הלהקה של מי אתה ומה הפוטנציאל שלך להשתלב חברתית, כי ההשתלבות החברתית חשובה מאוד".
איך בודקים את זה בדיוק?
“אי אפשר לבדוק את זה, זה עניין של התרשמות".
לא בא לכם להיות קצת יותר עכשוויים או להשתלב בפלייליסט של גלגלצ?
דרורי: “אני חושבת שזה יאבד מהקסם. לכל דבר יש את הייחוד שלו. הגבעטרון הוא מותג, וכמותג, אתה לא יכול לעשות ממנו פתאום משהו שהוא לא. גם כשעושים עיבודים חדשים, אנחנו עדיין שומרים על המסגרת של ה’גבעטריוניות’. אולי נכניס כלים או מקצב שונה, אבל הגבעטרון צריך להישמע גבעטרון. הוא לא יכול להישמע אתניקס. גם ב’סתלבט בקיבוץ’ עם תמיר, השארנו את החלק שלנו בקטע יותר גבעטרוני כי זה אנחנו ולא נהיה מה שאנחנו לא. וזה היופי לדעתי. יש שיתופי פעולה עם צעירים ומוזיקה עכשווית, אבל אנחנו עדיין שומרים על הצביון. הגבעטרון הוא חלק מהדנ"א של המוזיקה הישראלית. של כל ישראלי שאוהב מוזיקה".
עמוד התווך
כשניקה (פנינה) ברזק בת ה־92 מגיעה למפגש בכיסא גלגלים, מלווה במטפלת, כולם מסביב רצים לחבק אותה ולומר שלום. “הגיעה המלכה", הם אומרים. ברזק נולדה בגבע, היתה ממקימי הגבעטרון ולקחה חלק פעיל בלהקה במשך 70 שנה, עד לפרישתה לפני שלוש שנים. היא לא רואה כל כך טוב וקשה לה להתנייד, אבל היא זוכרת הכל. “כל הופעה הייתה שיא מבחינתי", היא אומרת. “אני שרה רוב החיים, וכל אחד מהמנהלים המוזייקליים היה חשוב ולמדנו ממנו. בהתחלה רק עמדנו ושרנו, ואז הבנו שיש דבר כזה העמדה על במה וצריך להיות יותר מקצועיים. אחר כך הבנו שצריך במאי, ומצאנו מישהו. שמלות היו לנו בלי סוף. בכל פעם מצאנו תופרת מהאזור. החיים נחלקו בין עבודה במשק לבין לעלות על המשאית ולשיר כל הדרך אל ההופעה. שרנו כל הזמן. ספגנו את זה מההורים. הגענו לכל בסיס במלחמות, וגם עד סיני. הכי חשוב היה לשמח. הידידות היתה נפלאה, לא רבנו, ועמוד התווך היה הרעות".
איך את רואה את הגבעטרון של פעם לעומת היום?
“הבדל עצום. היינו כולנו גבעים. אני שרתי עם שלושת ילדיי לאורך השנים. הבת שלי ושני בניי. והנכדים? פחות. לא רוצים. השד יודע למה. בהתחלה היינו הלהקה של הקיבוצים, היינו הלהקה היחידה, רק בני גבע, וזה שמר אותנו כל השנים. הופענו בחגים ובאירועים. אפילו בשדה בוקר בפני בן־גוריון. פולה החמיאה לי שאני שרה מצוין ושיש לי קול נהדר. בעלה דוד רצה ללכת בכלל. כמו רוב הגברים (צוחקת). היינו חבורה שנפגשת כל היום ורצינו שיהיה נעים יחד. בלילות היינו שרים עד שהיינו נרדמים בצוותא. היה הווי מיוחד במינו".
את אוהבת את החידושים?
“יש עיבודים שאני אוהבת יותר ויש פחות. את ‘בת 60’ עם סאבלימינל פחות אהבתי למשל. ירדנה ארזי ממש נחמדה וחברה אמיתית. היה נעים מאוד איתה. אהבתי את הגבעטרון כל חיי, אבל יום אחד הרגשתי שאני לא יכולה יותר לעלות במדרגות. אומנם תמיד היו ידיים טובות שתמכו ועזרו לי, אבל זה היה הזמן לפרוש".
אחד הדברים שבלטו במפגש היה הכבוד שרחשו לוותיקים, מובילי השבט שסללו את הדרך. “למדתי המון מהוותיקות וזכיתי לשיר איתן מספיק שנים כדי ללמוד", אומרת דרורי. “הכי הדהים אותי זה כוח היציבות. אין דבר כזה 'לא בא לי', 'אין לי חשק' או 'כואב לי הראש'. כשיש הופעה – מתייצבים, וגם אם לא חשים בטוב, מתרחש קסם. כשעולים לבמה, הופכים בריאים ומקבלים כוחות. מעולם לא שמעתי תלונה. לא קר מדי ולא חם מדי ולא מסנוור מדי. צריכים לשיר וניתן את הכי טוב שיכולים".
“בשבילי לשיר עם ניקה ויתר הוותיקים על הבמה הייתה חוויה שהיא הגשמת חלום", מוסיף אבירם. “הצטערתי שהיא פרשה. גם היום הוותיקים של גבע ממשיכים ללוות אותנו ולהדגים מהי מחויבות ומה זה לתת את הנשמה. הם כבר לא צעירים, והם נותנים לנו דוגמה ומופת".
קיבוץ גבע עצמו הופרט לפני כחצי שנה. לדברי גוריון, על הלהקה זה לא השפיע. “אנחנו אוהבים להגיע לערבי השירה של הקיבוץ בחגים ואוהבים מאוד את האווירה", מספרים בני נוער מגבע שמלצרו במפגש. “זה לא הקטע שלנו לשיר איתם כי זה לא הסגנון של הנוער כאן. אבל אנחנו לגמרי גאים בהם. בכל פעם שאנחנו אומרים שאנחנו מגבע, ישר עולה הגבעטרון, וזו בהחלט גאווה".
אומנם הגבעטרון ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, אבל בדרך נוצרה להקה שאין לה אח ורע בעולם. כדי להבין את החיבור הבין־דורי הנדיר מספיק להתבונן בקשר המיוחד בין ניקה בת ה־92 לבין גיל בת ה־52 מקיבוץ מזרע, חברת הלהקה. “היא מהצעירים, ומהרגע הראשון היא הייתה מבחינתי אהובת נפשי, מיד דיברה איתי והתחברנו בלבבות", מספרת ברזק. “התאהבתי בה מיד, והקשר פרץ את גבולות המוזיקה והשירה". וגיל מוסיפה: “נפרדתי מהסבתא הפרטית שלי ואימצתי לי את ניקה. גדלתי על המוזיקה הזאת. עבורי זו שליחות, וניקה זיהתה זאת בי מיד. ההרגשה הייתה טבעית מאוד. אני בהחלט מחלקת את חיי עד הגבעטרון ומאז. ההצטרפות ללהקה הייתה מפנה דרמטי בחיי. המופע המשותף היום הוא הזדמנות עבורנו להכיר תודה לוותיקים כמו ניקה ואחרים. בסוף אנחנו פה בזכותם".
“גם אני אומרת תודה לגיל", מחייכת ברזק. “תודה שאתם ממשיכים את מה שהתחלנו".