בהשראת המציאות הסוערת: האזינו לשירי המחאה הגדולים בישראל

לשכת עבודה

שנה: 1959, ביצוע: ג'ו עמר, הטריגר: מאורעות ואדי סאליב

בהשפעת מאורעות ואדי סאליב, שאירעו בשנת 1959 וביטאו את האפליה שלה זכו בני עדות המזרח מהממסד, כתב ג'ו עמר את "לשכת עבודה". השיר, חלקו במרוקאית (עם קטעים אותנטיים מהמאורעות) וחלקו בעברית, נחשב בעיני רבים לשיר המחאה האנט־ממסדי הראשון בישראל ובו בולטות השורות "הלכתי לשכת עבודה, אמר לי: מאיפה אתה? אמרתי לו: ממרוקו. אמר לי: תצא מפה, אמר לי תצא מפה. הלכתי לשכת עבודה, אמר לי: מאיפה אתה? אמרתי לו: מפולניה. תיכנס בבקשה, תיכנס בבקשה".

השיר, בן שבע וחצי דקות, הוא אחד השירים הראשונים שהציגו בפני הקהל המקומי את המוזיקה האנדלוסית. כוונתו של עמר הייתה לבטא באמצעות המילים במרוקאית את מחאת הקהל יוצא צפון אפריקה, בעוד שהמילים בעברית מכוונות אל עבר הממסד הישראלי.

"סיפור מאורעות ואדי סאליב זעזע את ג'ו, והוא כתב את השיר מתוך הזדהות אמיתית וכאב לב על המצב הבלתי אפשרי שרתח אז בארץ", אומר העיתונאי שאול מייזליש, חברו של עמר. "ג'ו סיפר לי איך ראש הממשלה דוד בן־גוריון נכח ערב אחד בהופעתו בתיאטרון הבימה וישב בשורה הראשונה, וכשהוא שר את 'לשכת עבודה', בן־גוריון זז באי־נוחות והתכווץ בכיסא, במיוחד בשורה 'אמרתי לו: מפולניה. תיכנס בבקשה'".

"זה שיר שעשה רעש גדול, כי הוא נתן ביטוי ליהדות צפון אפריקה שהושמה בקרן זווית, לא התקדמה ולא יכלה לנוע קדימה. ג'ו אומנם קיבל עבודה כשהגיע לארץ, התפרנס כמורה וכמוזיקאי מצליח, אבל הוא ראה בעצמו וביצירה שלו ראי להעביר את הקשיים של בני עדתו".

לימים השיר הפך לקלאסיקה, בגרסה מצומצמת יותר, והוקלט גם על ידי זהר ארגוב ואייל גולן.

חייל של שוקולד

שנה: 1967, ביצוע: החלונות הגבוהים, הטריגר: מלחמת ששת הימים

שלישיית החלונות הגבוהים (אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ) הייתה מעין התשובה הישראלית ללהקת
The Mamas and The Papas האמריקאית - פופ הרמוני עם אלמנטים פסיכדליים ומלודיות קליטות. בשנת 67' הוציאו "החלונות" את אלבומם היחיד ופורץ הדרך, שכל שיריו הפכו ללהיטים. אחד מהם הציג הרמוניה מושלמת ולחן קליל, אך גם טקסט מחאתי שהסעיר לא מעט אוזניים במדינה: "חייל של שוקולד".

את הטקסט, שהלחין שמוליק קראוס, כתב סטודנט צעיר באוניברסיטת תל אביב בשם חנוך לוין, לימים מגדולי המחזאים שלנו, עת היה בן 22 בלבד. לוין פרסם מדור סאטירי בשם "דף האחוריים של חנוך לוין" בעיתון הסטודנטים "דורבן". באחד המדורים פרסם שיר בשם "חייל של שוקולד", שהביע מחאה עוקצנית כלפי חוסר הצדק שבמלחמה והנורמות הצבאיות שלפיהן חייהם של צעירים מופקדים בידי גנרלים אכזריים בעלי שיגעון גדלות ("שמאל ימין, ימין הוא שמאל, הגדוד הולך ושר. החיים מסורבלים, המוות הוא קצר. כל הגדוד הולך אחר עורפו של הרס"ר. הרס"ר הולך גם הוא בדרך כל בשר").

במדור עצמו לוין פרסם טקסט נוקב הרבה יותר מזה שקראוס הלחין, שכן קראוס כיוון לקהל מצעדי הפזמונים. השיר, המוחה נגד מלחמה מכל סוג, פורסם במדור וכן באלבום של החלונות הגבוהים כחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, אך כיוון שפורסם בסמוך למלחמה - שויך כשיר מחאה נגדה.

בשל סמיכותו למלחמה ומחשש שיוריד את מוטיבציית החיילים הצעירים, השיר נאסר לשידור ברדיו. באותה תקופה הוא נתפס כאנטי־מיליטנטי וכמחולל פרובוקציה, בייחוד לאחר פרסום שמות הרוגי המלחמה. עם זאת, סביב מלחמת יום הכיפורים השיר אומץ בצורה גורפת על ידי שוחרי השלום ומתנגדי המלחמה.

נתתי לה חיי

שנה: 1974, ביצוע: כוורת, הטריגר: מדיניות ממשלת גולדה

בשנת 1974 הייתה להקת כוורת התשובה הישראלית לביטלס: שבעה מופלאים שמנגנים, שרים ומצחיקים באמצעות מוזיקת רוק ניסיונית בשילוב ג'ז ומזרחית עם המון נונסנס, שנינות וכריזמה. היה זה טבעי שרשות השידור בחרה בה לייצג אותנו בפעם הראשונה באירוויזיון שנערך בבריטניה, תחת השם Poogy.

השיר שהלהקה בחרה לייצג איתו את ישראל היה "נתתי לה חיי" - שיר סנדרסוני טיפוסי (בשיתוף עם אלון אולארצ'יק), שמותח ביקורת פוליטית תחת מסווה של שיר אהבה. הביקורת נמתחה על מדיניותה של ממשלת גולדה מאיר, ואפשר למצוא בה קריאה להקמת מדינה פלסטינית: "אחד אומר שנגמרים לו השמיים, כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים. אולי בכל זאת נסתדר, היא תרצה אז נתגבר, היא מנעה כל גישה, זה מה שקרה כש...".

"זהו שיר מאוד פוליטי, ולא במקרה", סיפר סנדרסון בעבר. "אנחנו היינו הראשונים שבעצם הצענו את הרעיון שהפך להסכמי אוסלו. אף אחד לא שם לב לזה בזמן אמת".

השיר הגיע למקום השביעי בתחרות, אך בישראל זכה להצלחה מסחררת ונבחר לשיר השנה.

\

מחכים למשיח

שנה: 1985, ביצוע: שלום חנוך, הטריגר: נפילת הבורסה והמשבר הכלכלי

שיר הנושא מאלבומו החמישי של שלום חנוך נכתב באווירת השלכות מלחמת לבנון הראשונה והמשבר הכלכלי ששרר במדינה באייטיז עם נפילת הבורסה.

ההשראה לכתיבת השיר נולדה כשחנוך נכנס לגור בדירה שכורה עם זוגתו דאז דפנה ארמוני בכיכר המדינה בתל אביב. עם כניסתם לדירה הרגישו השניים שהיא אינה מתאימה לצורכיהם, וכשחנוך ביקש מבעל הדירה לבטל את החוזה ולצאת מהדירה - בקשתו נדחתה. מאורע זה הוביל אותו לכתיבת השיר.

״המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט", סיפר חנוך ל"מעריב" בשנת 85'. "נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה מלחמת לבנון והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום. שהעם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל".

"כעסתי על הציבור, שנתן לאנשים ברמה בלתי מתקבלת על הדעת להנהיג אותו. כעסתי על כך שהעריצו דמגוגים טיפשים שכל מה שמעניין אותם זה הפוזה בטלוויזיה. נדבקו למישהו והפכו אותו לגדול בשעה שצריכים היו לדרוש ממנו מקסימום של אמינות, אמת, אחריות, רמה מוסרית ושכלית".

"חיינו במדינה מטורפת, והראשון שצריך היה ללכת הביתה היה בגין עצמו. אבל הוא הבין רק כשהגיע לנפילה הגדולה שלו לקרקע. אין בעיניי דבר נורא יותר מאנשים שעושים החלטות קלות לגבי החיים שלנו בשם הדמוקרטיה. כעסתי ואני אכעס עוד הרבה על ההפסד הגדול של המלחמה. על כך אין כפרה ואין סליחה".

כמה משפטים מהשיר הפכו לחלק בלתי נפרד מהסלנג הישראלי, כמו "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן" ו"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". המשבר הכלכלי בעקבות פרשת ויסות מניות הבנקים הביא משפחות רבות לאובדן ולייאוש ("הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג"), והבית האחרון בשיר נכתב בהשראת התנערותו של שר האוצר דאז יורם ארידור מהמשבר כשטען במהדורת "מבט" שהציבור הוא זה שאשם באובדן כספו.

השיר מחה על אטימות הממסד ותיאר לפרטי פרטים ובצורה נוקבת, חריפה וביקורתית את התנהלות הממשלה והציבור, נשא את הקולות הנאלמים שהיו מיואשים מכדי לצעוק, והגדיר מחדש את היצירה של חנוך, הן בשיר והן באלבום כולו (ובבאים אחריו).

איזו מדינה

שנה: 1986, ביצוע: אלי לוזון, הטריגר: מדיניות ממשלת בגין והמשבר הכלכלי

"איזו מדינה" הוא ללא ספק השיר הראשון שעולה בראש כשמדברים על שירי מחאה. זה גם היה השיר שהקפיץ את הקריירה של אלי לוזון. הישג לא רע בשביל שיר בכורה.

השיר שיצר לוזון עם חברו יוני רועה בעט באליטה הממסדית, ביקר את תפקודם של חברי הכנסת ושרי הממשלה ודבקותם בכיסא על חשבון אידיאולוגיה, וכן עסק ביוקר המחיה, באינפלציה הגבוהה ובאבטלה הקשה.

“כשיוני ואני כתבנו את ‘איזו מדינה' לא היו הבעיות החברתיות של בין אדם לחברו. אחד היה עוזר לשני. אם היית תקוע הייתי מלווה לך", מסביר לוזון. “את ‘איזו מדינה' כתבנו על מפית בכיכר אתרים לפני הופעה. השמענו למשה בן מוש, שהפיק את האלבום. ‘תקשיב', הוא אמר, ‘הלחן מאוד יפה, אבל המילים לא טובות, כי יכולים לקטול אותך. זה נועז מדי'. אמרתי לו: ‘אני עדיין אנונימי, אין לי לאיפה לרדת. אם זה לא יצליח - לא קרה שום דבר'. יש לי רק לאן לטפס. לא פחדתי כי לא היה לי ממה לפחד. אמרתי את כל האמת. הייתי חדש וצעיר, והשיר תפס כמו אש בשדה קוצים. עובדה שגם היום, 37 שנה אחרי, הוא עדיין רלוונטי ואקטואלי".

חד גדיא

שנה: 1989, ביצוע: חוה אלברשטיין, הטריגר: האינתיפאדה הראשונה

בסוף שנות ה־80 יצאו מספר שירי מחאה על האינתיפאדה הראשונה: אהוד בנאי הוציא את "ערבב את הטיח"; נורית גלרון שרה "אחרינו המבול"; סי היימן חרכה את הלב עם "יורים ובוכים"; וחוה אלברשטיין לקחה את המחאה צעד אחד קדימה והקליטה לאלבומה "לונדון" את "חד גדיא", הפיוט הארמי המסורתי המושר בערב ליל הסדר, שהפך לשיר מחאה נגד הכיבוש.

אלברשטיין התאהבה באדפטציה האיטלקית לשיר של הזמר האיטלקי אנג'לו ברנדוארדי בשם ll Fiera Dell’est ("ביריד המזרח") המבוסס על "חד גדיא", והחליטה להקליט גרסה עברית משלה, בהתבסס על גרסתו האיטלקית.

שירה מתחיל בתרגום לעברית של כל בתי הפיוט, למעט האחרון, שבו אלוקים הורג את מלאך המוות. במקומו נוספו בתים שבהם אלברשטיין שואלת: "עד מתי יימשך מעגל האימה? מתי ייגמר הטירוף הזה? הייתי פעם כבש וגדי שליו, היום אני נמר וזאב טורף. הייתי כבר יונה והייתי צבי, היום איני יודעת מי אני".

השיר עורר סערה ונאסר לשידור בקול ישראל, מאותה סיבה ש"שיר האונס" ששרו אהוד בנאי ומזי כהן במחזמר "מאמי" ויצא נגד הכיבוש הוחרם אף הוא. אולי בשל כך הפך "חד גדיא" לאחד המזוהים ביותר עם אלברשטיין.

פרצופה של המדינה

שנה: 1990, ביצוע: תיסלם, הטריגר: התרגיל המסריח

במקביל לשיר "אז למה לי פוליטיקה עכשיו?" של משינה, שעקץ את ראש הממשלה יצחק שמיר ("שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפלה לפתור את המצב הנוכחי"), הקליטה להקת תיסלם, באיחודה הראשון מאז פירוקה, שיר חדש שיאיר ניצני כתב וכל חברי הלהקה הלחינו. "פרצופה של המדינה" לא רק עקץ, אלא גם בעט: "הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב, אז מה אם בדרך שיקר וגנב, פניו משתקפים בחלון בפינה - הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה".

השיר נכתב בהשראת מה שכונה "התרגיל המסריח" - ניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל־חרדים צרה בראשותו ולהפיל את ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשית יצחק שמיר. השיר, שמדבר על פוליטיקאי־עסקן ציני שעוסק בקידומו האישי על חשבון טובת הציבור, הפך ללהיט מהרגע הראשון ותפס מעמד בקאנון שירי המחאה הפוליטיים.

"כשכתבתי אותו לא האמנתי שהמילים שלו יהיו יותר אקטואליות היום מאשר בעבר", סיפר לי ניצני. "זה נכתב על שחיתויות ופוליטיקאים ציניים כשברקע התרגיל המסריח, אבל היום זה נשמע נאיבי לעומת מה שקורה בפוליטיקה".

עורי עור

שנה: 2000, ביצוע: אביב גפן, הטריגר: המצב הקשה בישראל

לאורך הקריירה הענפה אביב גפן יצר לא מעט שירי מחאה (הבועט שבהם הוא "אני שונא"), אך אחד המיינסטרימיים והאהובים שבהם הוא "עורי עור", שנועד לבטא את הלכי הרוח של העם בתקופה ההיא. גפן מדבר בשיר על האהבה העזה למולדת, ומאידך העייפות, הרפיון והצורך לקבל ממנה אהבה, בייחוד לאחר שהפכה למקום קשה ולמדינה עם הרבה קשיים וצרות ("אין בה אפילו פינה קטנה לשמוח").

הוא רוצה לאהוב את המולדת, אך הבעיות המדיניות לא מאפשרות לו זאת. "השיר נכתב כשצפיתי בחדשות בטלוויזיה, והצער והכאב שיצאו מהמסך חדרו לנשמה שלי", סיפר גפן בראיון רדיו. "פעם הציעו לי מהליכוד קרוב ל־2 מיליון שקל כדי שהשיר יוביל קמפיין שלהם בבחירות - אך סירבתי".

במקור אגב מילות השיר בפזמון היו "עורי עור, עורי עור, מולדת חשוכה", אך בעידוד חבריו ומשיקולים מסחריים גפן החליף את המילה "חשוכה" ב"אהובה" והפך אותו לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר.

שירת הסטיקר

שנה: 2004, ביצוע: הדג נחש, הטריגר: רצח רבין

הדג נחש היא להקה מחאתית מובהקת, ו"שירת הסטיקר" הוא ללא ספק המנונה הגדול ביותר בתחום זה. סיפורו של השיר מתחיל בסטיקרים שאסף הסופר והמשורר דויד גרוסמן בעקבות רצח רבין. לאחר שאסף כ־120 סטיקרים הרכיב מהם מילים לשיר ראפ. כשחברי הדג נחש נכנסו לתמונה בעקבות פגישה של גרוסמן וסולן הלהקה שאנן סטריט, הם הוסיפו סטיקרים נוספים.

בשיר מושמעות מילים קיצוניות כמו "לחסל", "להרוג" ו"להדביר" כדי להביע מחאה על קלות השימוש במילים לוחמניות. הוא כולל סטיקרים של דעות פוליטיות ימניות, שמאלניות, דתיות, מיליטנטיות וכן סטיקרים חברתיים.

השיר, שהיה ללהיט ענק, העניק ללהקה את תואר "להקת השנה" וזכה בכמה מצעדים בתואר "שיר המחאה הגדול בישראל". הוא גם עשה היסטוריה: זה היה שיר ההיפ־הופ הישראלי הראשון שהיה המושמע ביותר בכלי התקשורת בישראל.