הם היו שני חברי נעורים משתי שכונות צמודות בתל אביב - יוסי לוי מכרם התימנים ומשה בן משה משכונת שבזי - שדרכיהם הצטלבו במשחקי כדורגל שכונתיים. עד היום הם מוכרים בכינויי הנעורים שלהם - יוסי לוי כדקלון ומשה בן משה כבן־מוש. מאז שהם הקימו בראשית שנות ה־70 את צמד “צלילי הכרם", הייתה ביניהם חלוקת עבודה ברורה, שלפיה דקלון שר ובן־מוש ליווה אותו בנגינה וירטואוזית בגיטרה. “אילו ידעתי מההתחלה שהזמר לוקח את כל הקרדיט, אולי הייתי הולך על הסדר אחר, מה גם שאני יודע לשיר", הוא אומר כעת.
מאז הגיע דקלון עד מעמד הענקת פרס ישראל בזמר העברי, שיוענק לו במוצאי יום העצמאות הקרוב. “לאחר שבהתחלה לא התייחסו ל’צלילי הכרם’, לא ייאמן שכעת הפרס הזה מתקשר עם ההרכב שלנו", בן־מוש אומר. “אם יש לי מניות בפרס, אני לא דורש אותן".
בן־מוש, 76, המתגורר עד היום בשבזי, לא חלם להיות גיטריסט־על. “בהתחלה הראש שלי היה בכדורגל, כשחקן קבוצת הנוער של שמשון תל אביב", הוא משחזר. “אבל החפלות שארגנו בשכונה משה משומר ושלמה מורי, הלוא הם צמד ‘השובלים’, לקחו אותי אל המוזיקה. אם לא הם, עם אווירת הכיף נטולת הפוזות בהופעות שלהם, לא הייתי מגיע אליה".
משומר היה נגן מנדולינה ובוזוקי, ובן־מוש הלך בעקבותיו וניגן עם הצמד. לאחר שדקלון הצטרף אליהם, בן־מוש והוא יצאו לדרך עצמאית. “כשנסעתי לקרובים בלונדון, מוני, בן הדודה שקנה לי את המנדולינה, אמר לי לעזוב אותה וגם את הבוזוקי וללכת רק על הגיטרה", מספר בן־מוש. "זאת הייתה עצת זהב בהיות הגיטרה כלי מתאים לסגנונות רבים יותר".
“צלילי הכרם" התמהמהו בהוצאת תקליט בכורה. “מרוב הופעות, לצד עבודה ביהלומים, בכלל לא היינו בכיוון ואיחרנו קצת את הרכבת", הוא אומר. בהמשך “צלילי העוד", בהנהגת רמי דנוך, הקדימו להוציא תקליט שכלל כמה שירים שהקליטו גם “צלילי הכרם", מה שגרם ליריבות רבת שנים בין שני ההרכבים. “עד היום אני לא מדבר עם רמי", אומר בן־מוש. “אצלי אין דרך חזרה, לאחר שהם עשו קריירה על חשבוננו".
ב־79', לאחר שהתבטלו להם הופעות בניו יורק, הם קפצו אל משפחותיהם בלונדון. “כשהצעתי שם אחרי שלושה חודשים שנחזור לארץ, אמר לי דקלון: ‘אני גמרתי עם המוזיקה. מצאתי בלונדון עבודה טובה בזהב, שאיתה אוכל לפרנס את ארבעת הילדים שלי, אני נשאר’", מספר בן־מוש. “הוא הסכים שאקח זמר אחר ל’צלילי הכרם’.
אביהו מדינה שידך לי את חיים משה, שעדיין שר בתימנית בליווי של פח. זה היה שילוב מוצלח עד שדקלון חזר לארץ והופיע איתנו, והבנו שאי אפשר להתפרנס בשלושה. מה שהרוויח ממני חיים משה הוא הלחן שלי לשיר ‘אהבת חיי’, למילים של ששון צנעני".
במקביל התפתח הקשר של בן־מוש עם מדינה. “אביהו היה בא אליי עם שירים כתובים - מילים ומנגינה - ואני תרמתי להם את הפתיחות", הוא מספר. בין השירים הללו היו שלושת הלהיטים שביצע זהר ארגוב: “הפרח בגני", “להיות אדם" ו"סוד המזלות". “למרות שבאופן רשמי אנחנו שותפים בלחנים לשירים האלה, בגלל שהוא גם מחבר המילים, מעלימים לא פעם את השם שלי, בדרך כלל לא בכוונה", אומר בן־מוש.
איך היה שיתוף הפעולה שלך עם זהר ארגוב?
“בתחילת דרכו זהר היה רודף אחריי בבקשה שאופיע איתו. הוא היה לא רק זמר מצוין, אלא גם טוב לב. לא אשכח הופעה שבה מילא את תיבת הגיטרה בכסף. ‘זה הכל בשבילך’, הוא אמר לי. ואני? ‘אני לא רוצה כלום’, אמרתי לו ולא לקחתי את הכסף. לא ייאמן איך הוא אהב אותי, אבל כשהייתי עם חיים משה ועם דקלון, לא יכולתי להיות גם איתו.
עם כל הגדולה שלו, לא היה לו צוות שילווה אותו קבוע. לקראת הסוף שלו, אביהו שלח אותי אליו. ‘רק אתה יכול להציל אותי’, אמר זהר כשהגעתי לפנטהאוז בגבעתיים שבו התגורר באותה תקופה. אמרתי לו שאני לא יכול להיות במקום של סמים. בכל זאת, עבדתי איתו על תקליט ביוונית, אבל אף אחד כבר לא יכול היה להציל אותו, וקרה מה שגמר אותו".
ההופעה והנדר
לאחר שחנך את ישי לוי בשני תקליטיו הראשונים, הקים בן־מוש בשנות ה־80 עם אחיו, אביגדור, חברה להפקת תקליטים, שהייתה ממוקמת ליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. “כיוון שמטבעי אני לא איש עסקים, גייסתי לעניין את אחי, שאז עסק בהרכבת טייפים למכוניות", הוא מספר. בין אלה שעברו דרך המשרד שלהם היו יוני רועה, אלי לוזון, שלומי שבת ואביבה אבידן שפרצה משם בגדול.
במקביל עבר בן־מוש, שבא ממשפחה דתית, תהליך של חזרה בתשובה. “אף פעם לא הפסקתי להניח תפילין", הוא מציין. “פעם, בשנות ה־80, הייתה אמורה להיות לי הופעה בירושלים והקדימו לי אותה ממוצאי שבת לתוך השבת. אז נדרתי נדר שלאחר אותה הופעה שלא ביטלתי, לא אופיע עוד בשבתות. כמי שכבר די מבוגר, אני מופיע פה ושם בשביל הכיף לצד היותי גבאי בית הכנסת שבו אני מתפלל".
בירכת את דקלון על זכייתו בפרס ישראל?
“לא. אני לא מדבר איתו הרבה שנים. אין בינינו שום קשר".