ב־18 במאי 1973, לאחר כשנתיים וחצי של חבלי לידה, נולדה תחנת רדיו חדשה בישראל. דקות השידורים הראשונות נפתחו בצלילי השיר “Give Peace A Chance" של ג'ון לנון ויוקו אונו ובסיומו נשמע קול מוכר, נרגש ומלא ביטחון, אומר באנגלית: “כאן קול השלום. תחנת הרדיו הפיראטית שלנו משדרת בתדר 1,540AM. כן, גם אנחנו פיראטים! אבל אנחנו הפיראטים של השלום. אין לנו נשק מלבד ההיגיון וכוח השכנוע שלנו. שלום היא המילה, וקול השלום היא התחנה. עשרים וארבע שעות ביממה".
למאזינים היה ברור מי הקול מאחורי המיקרופון: אייבי נתן, יוזם ומנהל התחנה, שעשה את הבלתי ייאמן והקים את תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה, ששידרה מספינה ששטה בים התיכון מול חופי ישראל ובמשך שנים הייתה תחנת הרדיו הפופולרית ביותר במזרח התיכון.
ב־20 שנות שידוריה עשתה לעצמה קול השלום (“The Voice Of Peace") שם של כבוד בעולם התרבות המקומי והעולמי, הכתיבה דעת קהל מוזיקלית ושינתה את חוקי המשחק. מה שהחל כטירוף של איש אחד עם חזון - סחף אחריו מהר מאוד מאות אלפי מאזינים, בארץ ובחו"ל, מתוך מטרה אחת: לקדם את השלום ואת שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב השכנות.
“היה משהו רומנטי בתחנה הזו, שגם שידרה מהים מה שאפף אותה במסתורין ובקסם, וגם נחשבה לפיראטית, וחוסר הממסדיות היה מאוד אטרקטיבי בשנים ההן", אומר גיל קציר, שדרן רדיוס 100FM ששידר בקול השלום בשנים 1985־1989 ויוזם מופע מחווה לשירי התחנה.
“בעוד בקול ישראל ובגלי צה"ל השדרן הגיש מוזיקה שמישהו אחר עורך, בקול השלום השדרנים היו גם העורכים, גם המפיקים וגם המגישים. והם הגישו מוזיקה בינלאומית מגוונת שכמוה לא שמעו ברדיו הישראלי. האופי המיוחד של התחנה הפך את קול השלום לתחנה פופולרית עם רייטינג גבוה. אם היית נכנס למונית או למסעדה, סביר להניח שבכל זמן נתון היית שומע את השידורים שלה".
“עד שקול השלום הגיעה, תחנות הרדיו היו מאוד שמרניות, ומוזיקת הרוק והפופ הייתה בגטאות, ופתאום היית שומע לד זפלין בשבע בבוקר. ממוזיקה של להקות צבאיות עברנו לשמוע ביטלס, והמהפכה התרבותית היא הרבה בזכותו", מוסיף השדרן יקיר אביב, ששידר בקול השלום ב־1975־1976. “הערצתי את אייבי גם בגלל הדעות והרעיונות שלו וגם על האומץ שלו. הוא לא היה בן אדם קל, אבל הוא הקריב את עצמו למען האידיאלים של שלום, והתחנה הייתה חלק בלתי נפרד מזה".
“אבא שלי שבר את כל המוסכמות בהקמתו את קול השלום", אומרת שרונה אלסייה. “הוא הביא את תרבות העולם הגדול לישראל, שינה את פני המוזיקה בארץ ועיצב את כל מה שבא אחרי כן. והוא גם הקדים את זמנו מבחינה רעיונית: בשידורים הראשונים של קול השלום הוא צעק ‘מספיק עם ההתנחלויות'. הסיפור של התחנה הוא סיפור נותן תקווה, פרי מוחו של אדם אחד, חדור מטרה".
החתולים גולדה ואנואר
לפני שנחזור לסיפור הקמתה של קול השלום, נספר קודם כל את סיפורו של אייבי נתן: הוא נולד ב־1927 בפרס, ובנעוריו, בגלל המשבר הפוליטי באיראן, עבר להודו, שם גילה התעניינות בפוליטיקה. את שירותו הצבאי עשה כטייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי, ועם שחרורו עבד כטייס בחברת תעופה הודית. בימי מלחמת השחרור התנדב כטייס בחיל האוויר הישראלי במסגרת ארגון מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), ועם פרישתו משירות צבאי עבד כטייס באל־על עד התפטרותו בדרגת קברניט.
את “קפה קליפורניה", בית הקפה-מסעדה הראשון בארץ שהגיש המבורגרים, פתח ב־1959 ובעשור הבא נחשב לחלק בלתי נפרד מהבוהמה התל אביבית. את הקשרים שיצר בבית הקפה ניצל נתן לפעילותו למען השלום, פעילות שסיבכה אותו בלא מעט צרות. הראשונה בהן הייתה בפברואר 1966, אז טס במטוסו הפרטי, “שלום 1", משדה התעופה הרצליה לפורט סעיד במטרה לפגוש את נאצר, נשיא מצרים, ולמסור לו עצומה למען השלום.
עם נחיתתו במצרים נעצר, ולאחר כיממה גורש בחזרה לישראל. נתן טס למצרים פעמיים נוספות, ב־1967 וב־1969, ופעם אחת אף נכלא במעשיהו על כך. במעשיו הפך לאישיות ידועה בעולם בשל פעילותו למען השלום.
בשנת 1969, לאחר שנרתם למבצע בינלאומי להושטת עזרה לילדי ביאפרה, נכח במקרה במכירה פומבית באמסטרדם. הוא רכש שם ספינת חופים הולנדית קטנה משנת 1942 בשם “CITO", במטרה להפוך אותה לספינת שידור פיראטית שתשדר שידורי שלום לישראל ולמדינות ערב. הוא קרא לספינה “M/V Peace" וניסה לגייס כספים לצורך הגשמת שאיפותיו.
נתן הפליג עם צוות ימאים הולנדי מאמסטרדם לארה"ב ובמשך כשלוש שנים התגורר בספינה בניו יורק, אסף כספים בעזרת ועד בינלאומי שהקים, הרים מופע אומנים בקרנגי הול במטרה לגייס תרומות - ונכשל. כשהוא רעב, קופא מקור ומאוכזב, נתן מכר בשנת 1970 את מסעדתו המשגשגת, את גלריית האומנות היוקרתית שהייתה בבעלותו ואת רכושו הפרטי, במטרה לרכוש בכסף ציוד שידור לספינה, כמו אנטנה ומשדרים.
אחרי שרכש את הציוד, לא נותר לו כסף לשפץ את הספינה הרעועה, ובמשך שנתיים וחצי ניסה שוב לגייס כספים. בשיא הפעילות למען המטרה אף שבת רעב במשך עשרה ימים, והכריז שירעב עד מוות אם לא יקבל תרומות שיבטיחו לו להפעיל את הספינה.
ב־14 באוגוסט 1972 פורסמה כתבה ב"מעריב" שכותרתה - “שביתת אייבי נתן החלה להניב דולרים", וכך נכתב בה: “אייבי נתן סבר שלא יהיו לו כל בעיות לגייס 170 אלף דולר לשיפוץ הספינה. הוא הודיע כי יצא לים התיכון כדי להתחיל בשידוריו ‘תוך שישה שבועות'. זה היה בספטמבר 1969. בשבוע שעבר פתח אייבי נתן בשביתת רעב על סיפון ספינתו כדי להסב את תשומת לב הציבור לבעייתו. הוא הכריז כי ימשיך בשביתה עד מותו - או עד שתוכניתו תוגשם. מאמציו כבר החלו מניבים פרי: הפרסומת לה זכה בתוכניות רדיו הביאה לו מאות מכתבים ו־2,000 דולר בתרומות הנשלחות אל ‘קרן אוניית השלום'".
לאחר ראיון לטלוויזיה האמריקאית קיבל נתן את התרומות המיוחלות וכן תקליטים, מזון וציוד נוסף. הוא גיבש צוות בן 14 מתנדבים דוברי שפות שונות, בראשם התקליטן הבריטי ושדרן הבי־בי־סי לשעבר טוני סמית. עוד הצטרפו לצוות העורך הראשי הראשון של התחנה, העיתונאי הנורווגי אנדרס סאנדוויק; רב החובל הצרפתי פרנסואה בונז'ון; הטבח, המנקה והקריין הצרפתי ז'אן מרי; מהנדסי המכונות הצרפתים אוג'ן טיבי וברנארד לה ספילט; מהנדס הרדיו ההולנדי ביל דנסי; טכנאי השידור האמריקאי רוג'ר בישוף; ההגאי הפיליפיני פדרו בלז; השדרן הערבי זכי מוחמד; והקצין היוגוסלבי ואליקו.
לסיפון עלו גם החתולים של נתן, גולדה ואנואר, על שם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ונשיא מצרים אנואר סאדאת. ב־16 במרץ 1973 יצאה הספינה מארצות הברית למזרח התיכון, וב־8 במאי הטילה עוגן מול חופי תל אביב.
משום שנטען כי היא עוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, לא ננקטו נגדה צעדים, גם כאשר נודע כי היא עוגנת כחמישה קילומטרים בלבד מחופי הארץ. למרות מעמדה החוקי המעורפל, פוליטיקאים ישראלים רבים התארחו בה ותמכו בקיומה.
אהבה פסיבית
“זאת אינה תחנת השידור הפרטית שלי", אמר נתן בראיון ל"העולם הזה" עם פתיחת שידורי התחנה. “אינני מתכוון להפיץ מעליה את הרעיונות שלי. היא עומדת לרשות כל בני האדם החיים באזור. למי שיש מה להגיד, מה להציע, מה לתרום - התחנה פתוחה בפניו. אני לא תמים לחשוב ששידורי התחנה ישכנעו את מנהיגי המדינות לכרות שלום, אבל ייעודה של קול השלום הוא להכשיר את הלבבות - ליצור את הרקע להבנה ולשיתוף, ולאלץ את בני העמים הנלחמים באזור לא לשכוח שקיימת גם האפשרות של השלום".
ב־5 ביוני 1973 הגיעה הספינה למבואות פורט סעיד שבפתח הצפוני של תעלת סואץ. מלווה על ידי החיילים המצרים לשטח המים הטריטוריאליים של מצרים, על שפת התעלה, היא המתינה לאישור מהפיקוד המצרי להיכנס למצרים. הצוות חיכה שלושה שבועות לאישור, כשבמקביל זכתה לחיזוקים מהקהל המצרי והקהל הישראלי. ב־22 ביוני, לאחר שאזלו הדלק והאספקה - עזבה הספינה את מצרים ושבה לחופי תל אביב.
“אשאר על ספינת השלום ולא ארד ממנה עד הסוף, עד שיהיה שלום", אמר ל"מעריב". “לא אחזור לישראל ולא אכנס לאף נמל, לא ישראלי ולא ערבי, עד שלא יהיה שלום".
בתחילת דרכה שידרה התחנה מדי יום עד השעה 2 בלילה, ונקלטה היטב בישראל, בארצות ערב ובקפריסין, כשעיקר שידוריה, בשפה העברית, האנגלית והערבית, היו של שירים ופזמונים, בעיקר מסוגת הפופ החדש והלוהט ביותר מחו"ל. מדי פעם התערב נתן בשידור, העביר מסרי שלום ואף ביקש מאנשים לשלוח תקליטים לתחנה לתא דואר בניקוסיה.
לעתים קרובות נתקל נתן בקשיים טכניים באחזקת הספינה. באוגוסט 73' היא פסקה לשדר במשך חמישה ימים, בשל מחסור בשמן ומים לגנרטור. “אני מאוכזב ומיואש", אמר אז. “כמעט כל הרעיונות והמאמצים שעשיתי נכשלו. ההיענות ממדינות ערב היא אפסית. אינני מוצא אנשים שיהיו מוכנים לבוא לספינה ולהשתתף בשיחות על נושא השלום, ואין לי כל כוונה לנהל תחנת פופ. ייתכן שאעשה ניסיון אחרון לסגור את התחנה לשבוע־שבועיים כדי להתארגן מחדש. אם שוב אכשל - יקיץ הקץ על הפרויקט כולו".
בספטמבר 1973, לאחר חמישה חודשים על סיפון הספינה ששטה מחוף תל אביב לחופי אשדוד, ולמרות הנדר - ירד נתן מהספינה בניסיון לארגן מחדש את הצוות ולגייס ספונסרים לפרסומות שיזרימו כספים הנדרשים לתפעולה.
“כן, נכון שהפרתי את נדרי שלא לרדת לחוף כל עוד לא בא השלום, אבל תבינו שהרעיון למענו אני יושב על הספינה חשוב לי יותר מכל רגש אישי", נימק אז. “קיוויתי שיהיו מתנדבים שיבקשו לעבוד על הספינה אבל בכל האזור לא נמצאו עשרה מתנדבים כאלה. לא באנו לאזור כדי לשדר מוזיקת פופ בלבד. באנו כדי לקרב את השלום, להשפיע על אנשים ולהסביר שהשלום הכרחי למען כולנו".
עם הקמתה מחדש, החלה לשדר באופן רציף 24 שעות ביממה והיוותה אלטרנטיבה בעידן שבו ניתן היה לקלוט רק את התחנות הממסדיות קול ישראל וגלי צה"ל. מדי שעה התחנה העבירה את חדשות קול ישראל.
“התרומות לספינת השלום לא הגיעו למיליארדי לירות, אבל חולצות הטריקו הקיציות עם ציור הספינה שלו שברו את השוק", נכתב בעיתון “דבר" בחודש אוקטובר 1973. “תגובת הקהל הייתה אהבה פסיבית: לשמוע אותו כן, לשלם לו לא, לרוץ אחריו לא. השמאל הבוהמי השתדל יותר, היו שהגיעו אל ספינתו בסירות, עלו עליה ושידרו בה, והיו שכתבו עליו רשימות אהדה במוספי סוף השבוע.
“תגובת השלטון הייתה מוזרה, גם אם אפשר היה לצפות שהמדינה לא תנקוט צעדים נגד אייבי ושהקומנדו הימי לא יפגע בספינתו. סביר היה להניח שהנהגת המדינה תדחה את הניסיון של אייבי ותכריז כי לא זו הדרך. אבל יומיים־שלושה לאחר שהחלו שידורי אייבי, אמרו קברניטי המדינה בהופעותיהם הפומביות כי אייבי הוא אדם נחמד וכי טוב שה'משוגע לשלום' הוא משוגע ישראלי. הממסד הישראלי מצטיין במיסוד תופעות בלתי ממסדיות ואף אנטי־ממסדיות. אייבי נהנה מאהדת הקהל ומלגיטימציה חלקית מצד השלטונות".
אני אהיה ספינה לך
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, הפליג נתן בספינה למצרים ועגן מול חופי פורט סעיד, כשהוא קורא להפסקת אש ולהידברות. לאחר המלחמה ובעקבות נזקי סופות החורף והמצב הכלכלי הקשה, הפליגה הספינה לנמל מרסיי בצרפת לביצוע תיקונים ופסקה מלשדר. במשך כשנה וחצי נתן נועד עם גורמים שונים בעולם הערבי וניסה, ללא הצלחה יתרה, לגייס כספים לחידוש השידורים.
“ספינת השלום של אייבי נתן עושה הבוקר את דרכה לפורט סעיד במטרה לעבור בתעלת סואץ ביום הכיפורים", כתב עיתונאי "מעריב" אבי רז בספטמבר 1975. “בספינת השלום 15 אנשי צוות, ארבעה מתוכם הם אזרחים ישראלים, מהם אחד ערבי־בדואי. ביחד עם העיתונאים שעל סיפון הספינה מגיע מספר הישראלים - יהודים וערבים - ל־10.
"אייבי נתן מתכוון לעצור את ספינת השלום בגבול המים הטריטוריאליים של מצרים, להודעה על הישראלים שבספינה, ולבקש היתר מעבר בתעלת סואץ. ‘הפעם אני אופטימי', אמר אייבי. ‘עשיתי הרבה מאמצים כדי שההפלגה תצא אל הפועל. אם הכל ילך כשורה, נפליג עד העיר סואץ, שבפתח הדרומי של התעלה, ונבקש להעלות שם על סיפון ספינת השלום עיתונאים מצרים - אותם ניקח איתנו חזרה לישראל'".
לפני שיצאה הספינה לדרכה, הגיעו צעירי חרות והגישו לנתן זר עם סרטים שחורים, לזכר חללי יום הכיפורים. “אלפי אנשים הגיעו עם פרחים", מספר השדרן יקיר אביב. “אז באמת הבנתי את הכוח של התחנה. וכשעליתי לספינה לראשונה - הלם. דמיינתי את השדרנים כהרי אדם מבוגרים, וכשהגעתי ראיתי שכולם יותר צעירים ממני, ואני הייתי בתחילת שנות ה־20 לחיי".
בשלהי שנות ה־70, הפופולריות של התחנה נסקה. לפי נתוני האזנות מהשנים ההן, היא הייתה למואזנת ביותר בישראל. ועם זאת, נתן דאג שאף אחד משדרניה, שהתחלפו לעתים תכופות, לא יהיה “כוכב".
“אייבי לא רצה שיהיו כוכבים, לכן הוא הגביל את הדיבורים של מגישי המוזיקה ל־7 שניות, ואם היית מדבר יותר מ־10 שניות הוא היה כועס", אומר קציר. “הוא חשב שהמוזיקה צריכה להיות לפני השדרנים והיא צריכה להיות בקדמת הבמה, לכן הוא דאג שאף אחד מאיתנו לא יתפרסם יותר מדי". ואביב מספר: “באחד השידורים שלי, אייבי נכנס לאולפן עם המזכירה שלו והתחיל לצעוק עליי באגרסיביות. המזכירה אמרה לי: ‘איך הוא מעז לצעוק עליך? אתה כוכב!' לא הייתה לנו בעיה להיות כוכבים, היינו מספר אחת ברייטינג".
הפופולריות של התחנה גם הובילה לאזכורים שלה בפזמונים עבריים. להקת האחים והאחיות, למשל, הקליטה בשנת 1973 את השיר “ספינת השלום", כמחווה לתחנה (“במקום שבו נגמר האופק, שחציו אמת, חציו חלום, במקום שבו נגמר האופק - תתגלה ספינת השלום"). בשיר היחיד שהלחין אריק איינשטיין בחייו, “עוד יהיה", הוא כתב ושר על נתן והספינה (“הנה אייבי נתן, על האונייה, הוא מפליג, הוא מפליג לתוך החשיכה - יא חביבי אייבי - בהצלחה לך!").
באותה שנה, 1976, הקליט אריק לביא את “אני אשיר לך שיר" שכתב ושמוליק קראוס הלחין, ובו המשפט: “אני אצא אלייך כמו טיל אל הירח, אני אהיה ספינה לך - ואת קול השלום". כעבור שנתיים הקליטה גלי עטרי את השיר “אי־שם בלב הים התיכון", שכתב דודו טופז והלחין קובי אשרת אשר הוקדש לספינה: “אי־שם בלב הים התיכון שטה ספינה ישנה, ויושב בתוכה איש מוזר - ומשדר לעולם מנגינה".
התוכניות הפופולריות בתחנה, ששידרה בעברית, בערבית, באנגלית ובצרפתית, היו “Twilight Time" (רצף שירים נוסטלגיים משנות ה־50 וה־60), “דיסקו" (מוזיקת מועדונים פופולרית), תוכנית מוזיקה קלאסית, תוכנית מוזיקה מזרחית בשם “כאסח", וגם תוכנית שיחות עם מאזינים בשם “קול הלב", בהגשת אייבי נתן בעצמו. התוכנית “מה לעשות?" נועדה ליצור שיח בין ישראלים לפלסטינים, והיו גם תוכנית פוליטית והתוכנית “שבת ספורט".
“עיקר השידורים היו של מוזיקה", אומר קציר. “היו מקרים שאייבי נתן הוראה לשדר מוזיקה שהוא אהב, למשל שירי שמאלץ אמריקאיים של פרנק סינטרה, דין מרטין, נאט קינג קול וכן שירים שעסקו בשלום של קט סטיבנס וג'ואן באאז. היו אומנים שאייבי שם עליהם דגש, כמו למשל אריק איינשטיין, שהוא מאוד אהב".
על מים סוערים
נתן ניהל את התחנה ממשרדו בתל אביב, וגייס שדרנים מכל העולם, בהם סטיב גרינברג, לימים מפיק זוכה פרס גראמי ונשיא חברת התקליטים קולומביה. “לשדר מהים זו הרפתקה, בייחוד אם אתה לא סובל ממחלת ים", מציין קציר. “כשהיו סערות רציניות, נאלצנו להפסיק לנגן תקליטים ולנגן מטייפ, אבל לרוב הכל היה בסדר. מיקום האולפן היה בבטן הספינה, כך שהתנודות לא הפריעו לפטיפונים החזקים לנגן".
ביוני 1976 ניסה נתן לקחת את התחנה צעד אחד קדימה, ולהפעילה גם כתחנת טלוויזיה מסחרית. “לקול השלום יש הצלחה מסחרית גדולה, וההכנסות מהפרסום בשידוריו של נתן מסתכמות במאות אלפי ל"י בחודש", פורסם בעיתון "דבר". “לפי הערכת אנשי הפרסום - יהיה ביקוש רב לפרסום בטלוויזיה. ברשות השידור עוקבים בהתעניינות אחרי המהלכים של אייבי נתן, אף כי חוגים ברשות טוענים שכמעט אי אפשר להפעיל שידורי טלוויזיה לא מקרקע מוצקה". ואכן, הרעיון נגוז.
בשנת 1977 נחת נשיא מצרים סאדאת בישראל והושיט ידו לשלום. מעשה זה דרבן את נתן לתת פוש למסריו. כעבור שנה הופסקו השידורים למספר ימים, הפעם לא בשל תקלה טכנית אלא כאקט מחאתי של נתן. “אנו, ספני ספינת השלום של אייבי נתן ושדרני תחנת קול השלום, מודיעים בזה לציבור המאזינים כי במלאת 40 יום לשביתת הרעב של אייבי, הגענו למסקנה כי אין עוד ביכולתנו לשדר מוזיקת פופ ובידור בעת שמצבו של אייבי הולך ומחמיר", פורסמה הודעה.
“ייעודו של רדיו קול השלום הוא לפעול לקירוב השלום ולא לעסוק בבידור ושעשועים בלבד. הרוצים לפעול למען חידוש פעולת התחנה יכולים לעשות זאת בדרך אחת: כתבו אל ראש הממשלה, מר מנחם בגין, ספרו לו כי כל עוד לא תקבל הממשלה החלטה על הפסקת ההתנחלויות בשטחים המוחזקים תוך כדי ניהול המשא ומתן עם מצרים - לא יפסיק אייבי את שביתת הרעב שלו. אם תקבל הממשלה החלטה על הפסקת ההתנחלויות כל עוד נמשך המשא ומתן - יפסיק אייבי נתן את שביתת הרעב שלו. אז ניתן יהיה לחזור ולהפעיל את קול השלום להנאת מאות אלפי המאזינים במזרח התיכון כולו".
כעבור חמישה ימים נתן הפסיק את שביתתו. ב־1979, ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים, הוא ראה את חלומו מתחיל להתגשם.
נתן ידע לנצל היטב את הכוח שברשותו כדי להפיץ את מסריו ורעיונותיו. מדי ערב, בשקיעת החמה, היה מפסיק את השידורים למשך 30 שניות, “לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו". כאשר יצרני המשקאות הקלים סירבו לפרסם בתחנה שלו, הוא שידר בתדירות גבוהה את הג'ינגל “שתו מים, שתו רק מים".
מאידך, ניצל את הטענה שהתחנה משדרת מחוץ לגבולות ישראל ושידר פרסומות לסיגריות, גם כשהדבר היה אסור על פי חוק. כמו כן, הוא רתם את התחנה למבצעים הומניטריים כגון השמדת אמצעי מלחמה, וכן תרומות לנזקקים באזורים מוכי רעב, מלחמה ואסון כגון ביאפרה, קמבודיה, גואטמלה, קולומביה, אתיופיה ובנגלדש.
ההשבתה הבאה של התחנה הייתה ב־1980, אז לקח שבועיים להחזיר את הספינה לשימוש לאחר סערה שפגעה בה. כעבור שנתיים הודיע נתן שהוא מפסיק את השידורים, הפעם מכיוון שלא קיבל אישור מהממשלה להפוך את התחנה לחוקית.
“היו לי הרבה חלומות בחיי", אמר אז ל"מעריב". “אבל אף פעם לא חלמתי שיבוא יום ואדם כמוני ישבר ויתייאש, שאחליט לעזוב את ביתי, את העם והמדינה שלי, ואלך לעם אחר ולמדינה אחרת שאין לי איתם כל קשר.
“שר התקשורת מרדכי ציפורי אמר לי שהוא דורש לקבל לידיו סמכות מלאה לגבי כל התוכניות של קול השלום, לגבי חלוקת התרומות שאוספת התחנה וגם לוותר על שידור פרסומות. מי יסכים לתנאים כאלה? מהרגע הראשון לא הייתה כל כוונה בממשלה לתת לי רישיון לשידור".
בעקבות דבריו, עלתה על שולחן הכנסת הצעת חוק שמסדירה את נושא השידורים הפרטיים בישראל, אך היא לא הצליחה לעבור את הקריאה השנייה. אחרי מסיבת פרידה טס נתן לאירלנד במטרה לשדר משם, אך זה לבסוף לא יצא לפועל והתחנה המשיכה לשדר מול חופי תל אביב ואשדוד לסירוגין.
135 דולר לחודש
לאורך שנות ה־80 ניסה נתן שוב ושוב להפוך את קול השלום לתחנת רדיו חוקית - אך נכשל. הוא אף קיבל הצעה לשדר בקול ישראל שעתיים משלו, תמורת סגירת קול השלום, אך דחה הצעה זו בטענה שאינו שדרן רדיו ואינו מוכן לתכתיבי רשות השידור.
בשנת 1985, החלה התחנה לשדר בתדר 100FM וכעבור שנתיים, בעת השביתה הגדולה של רשות השידור שנמשכה כחודש וחצי, עלו שיעורי ההאזנה של התחנה. בזמן השביתה שמה התחנה דגש רב יותר על תוכניות בשפה העברית, ועל שידורי ספורט שיהיו תחליף לתוכנית “שירים ושערים". עם תום השביתה חזרה התחנה למתכונת השידורים הקודמת. באותה תקופה החלה התחנה לשדר מצעד פזמונים שנתי, בדומה לתחנות אחרות.
“העבודה בתחנה הייתה בחצי התנדבות", אומר טים שפרד, שעבד ברדיו פיראטי באנגליה ושידר בקול השלום בשנים 1986־1988. “בהתחלה קיבלתי 135 דולר לחודש ובהמשך קיבלתי 200 ומשהו דולר. אתה ישן בספינה חמישה שבועות ברציפות, ויש לך שם אוכל ושתייה וסיגריות, וכל מה שאתה צריך בחינם. כל כמה זמן היינו מקבלים שבוע חופש בתל אביב, ואייבי שילם לנו על הלינה במלון, כך שהכסף שהרווחנו נשאר לנו לבזבוזים. אז העניין הכלכלי התקזז".
איך היה לעבוד עם אייבי נתן?
שפרד: “הסתדרתי איתו, למרות שהוא היה אדם קשה. הוא סמך עליי, בין היתר משום שטיפלתי בהרבה תקלות טכניות".
קציר: “אייבי היה אדם מורכב ולא קל, אבל הסתדרתי איתו, כי הייתי ממוקד מטרה ורציתי לשדר ברדיו. למדתי להכיר אותו על כל צדדיו ולהתאים את עצמי אליו. הוא די כיבד אותי והיה הוגן כלפיי".
אביב: “אייבי היה אדם קשה, הוא רדה בנו והיה צועק עלינו, אבל הערצתי אותו".
כחודש לפני בחירות 1988 עלתה קול השלום לכותרות, בעקבות עימות שנערך בתחנה בין ראש הממשלה יצחק שמיר לשר החוץ שמעון פרס, ביוזמת השדרן איתן דנציג במשדר ששבר את שיאי ההאזנה. באותה תקופה התראיינה בתחנה הצמרת הפוליטית של המדינה, מאריק שרון, משה ארנס ויצחק רבין ועד עזר ויצמן, עוזי ברעם ורפאל איתן.
מול קול השלום שנתפסה כתחנה “שמאלנית", החליטו אנשי הימין, בראשם הרבנית שולמית מלמד, להקים את תחנת ערוץ 7 הדתית, ששידרה מהספינה “ארץ הצבי" מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. עם זאת, בניגוד לחיבוק הפוליטי והתקשורתי שלו זכתה קול השלום, מפעילי ערוץ 7 הורשעו בפלילים על שידורים בלתי חוקיים ובשל כך שידוריה הופסקו בשנת 2003. בהמשך הוקמה מחדש כאתר אינטרנט.
“בתחילת שנות ה־90 הכוח של קול השלום ושל ערוץ 7 ירד בגלל שהחלו לקום תחנות הרדיו האזוריות", אומר קציר. “עצם העובדה שהעניין הפך ליותר ממוסד, הורידה את הייחודיות של התחנה הפיראטית".
לצד פעילותו בתחנה, נתן לא ויתר על פעילותו הפוליטית והחברתית, ובשנות ה־80 החל במגעים עם אנשי אש"ף. על מפגשים אלו, שהתקיימו בניגוד לחוק, נידון בספטמבר 1989 לשישה חודשי מאסר, מתוכם ריצה ארבעה חודשים בכלא אייל. במהלך שהותו בכלא התחנה הוסיפה לשדר.
לאחר שחרורו, המשיך נתן במגעיו עם יאסר ערפאת ואנשיו, ובספטמבר 1991 הורשע בעבירה על פקודת מניעת טרור ונידון ל־15 חודשי מאסר. הוא בחר לא לערער על גזר הדין ונכלא בכלא מעשיהו. “אני לא רוצה להגיע למצב שבו אמכור את הספינה או אטביע אותה", אמר יום לפני כניסתו לכלא. “מכרתי את דירתי, ובשידורים אלו אני מנסה לגייס פרסומאים שיתפעלו את התחנה בשנה הקרובה, שבה אהיה במאסר".
תמו שידורינו
נתן ניסה להמשיך לתפעל את קול השלום לאחר שחרורו, אך בעיות כלכליות, תקלות טכניות והעובדה כי לא הצליח להשיג רישיון לשדר בגבולות ישראל הובילו אותו לסגור את התחנה, אחרי יותר מ–20 שנות שידור.
ב־1 באוקטובר 1993 התקיים השידור האחרון מהספינה על ידי נתן, שסיפר למאזינים על ההיסטוריה של התחנה ותיאר את המצב במזרח התיכון. במהלך השידור הגיעו לא מעט פניות ממאזינים ישראלים ומחו"ל שהציעו לנתן עזרה כספית.
גם שלמה (צ'יץ') להט, ראש עיריית תל אביב, ויוסי שריד, השר לאיכות הסביבה, שהגיעו לקראת סיום השידור להתארח באולפן, הפצירו בנתן לא להטביע את הספינה והעלו בפניו הצעה להפוך אותה למוזיאון שלום.
את השידור סיים נתן בשיר “We Shall Overcome" של הזמר פיט סיגר, תוך שהוא פונה למאזיני התחנה ומבקש מהם לשיר איתו בקול את המילים. הוא נפרד לשלום במילים: “.Thank you all. Shalom. Love Peace to everyone", ושלוש דקות אחרי השעה 14:00 נותקו המכשירים. קול השלום ירדה מהאוויר.
כעבור חודש, ב־28 בנובמבר, לאחר שרעיון הפיכת הספינה למוזיאון לא התממש, הוטבעה הספינה מול חופי אשדוד וציודה נתרם לתחנת קול פלסטין ביריחו. “התחנה איבדה את הכנסותיה, כי המפרסמים הלכו לתחנות האזוריות שפעלו ברשיון", אומר קציר. “אייבי ניסה למכור את הספינה, אבל אף אחד לא רצה לקנות אותה, כי היא הייתה כבר גרוטאה. בסוף הוא הטביע אותה, במין אקט של מחאה".
עיריית תל אביב הציבה בטיילת בחוף גורדון לוחית זיכרון שעליה נכתב: “5 ק"מ מן החוף הזה עגנה ספינת קול השלום של אייבי נתן ושידרה קולות של שלום, דו־קיום ואהבה".
בתדר ההיסטורי של התחנה משדרת כיום תחנת רדיוס 100FM. בלוח השידורים שלה משובצות תוכניות המשחזרות את הרוח של קול השלום. “עד היום אנשים מזכירים לי כמה המוזיקה ששודרה בתחנה השפיעה עליהם", אומר שפרד, שמגיש עם גיל קציר ומייק ברנד את התוכנית "Voice Of Peace". “קול השלום שינתה את תעשיית הרדיו בישראל באופן משמעותי".
באוגוסט 2008 נפטר נתן. בן 81 היה במותו. מתוך רצון להמשיך את מורשתו, שנה לאחר פטירתו החלה לשדר תחנת הרדיו האינטרנטי קול השלום, שבה עבדו חלק מאנשי הצוות ששידרו מהספינה. התחנה שרדה 12 שנה, עד שנסגרה בעקבות קשיים כלכליים.
“אם לא הייתה קול השלום, לא היו רשת גימל, כי בהשראת אייבי המנהלים של רשת גימל החליטו לשדר מוזיקת פופ בלועזית", אומר קציר. “ואם לא קול השלום, לא היו קמות תחנות פיראטיות ולא היה קם ערוץ 7. אייבי היה מודע לכוח של התחנה באגן הים התיכון. הוא היה מרוכז בתפקיד החברתי שלו, להעביר את המסר של שלום, והרדיו היה אמצעי מצוין עבורו לעשות זאת".