"אני אף פעם לא מגיע להופעות שלי עם רשימת שירים", אומר הגיטריסט יהודה קיסר. "אני מתחיל את המופע עם שיר אחד, ואז מגיעות בקשות מהקהל ואני זורם ומנגן מה שמבקשים. אני ניזון מהקהל, מתאים את עצמי אליו ויודע להרגיש אותו. אפשר לומר שאני 'כלבו' של שירים".
מחר, 21 ביוני, יופיע קיסר במופע המרכזי במסגרת "חג המוזיקה", פסטיבל המוזיקה השנתי של אשדוד, בניצוחה של החברה העירונית לתרבות ופנאי. "תרבות ומוזיקה הן דברים שאסור להם להיעלם, ואני ממש מודה לעיריית אשדוד שבחרה בי ובעוד אמנים להופיע שם", הוא אומר. "זה כבוד בשבילי להשתתף בפסטיבל הזה ותמיד כיף לדעת שיש עיריות ומפיקי תרבות שאכפת להם מאיתנו".
קיסר, 69, מלווה את המוזיקה הישראלית בכלל, והים־תיכונית בפרט, זה למעלה מ־50 שנה ונחשב לאחד מחלוצי הגיטרה במחוזותינו ומהראשונים ששילבו בנגינתם בין רוקנרול מערבי למוזיקה מזרחית. הרשימה של האמנים שעמם עבד לאורך השנים כוללת את זהר ארגוב, חיים משה, שריף, מרגלית צנעני, אייל גולן, שרית חדד, שימי תבורי, אבנר גדסי ועוד.
קיסר שייך לדור שבו הגיטריסטים היו ממציאים קטעי נגינה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של השיר. "היום כבר הפחיתו את נושא הגיטרות בהקלטות, וכבר אין את תפקידי הגיטרות כמו פעם", הוא אומר. "בתקופה שלנו, של שנות ה־70 וה־80, כל השירים היו מורכבים מנגינת גיטרה בפתיחת השיר, סולו גיטרה באמצע השיר ונגינת גיטרה בסיום השיר. הגיטרה הייתה מובילה כמעט כמו הזמר. כיום אם מקליטים עשרה שירים, אז רק בשני שירים משתמשים בכלל בגיטרה. באו סאונדים חדשים, 'מועדוניים' יותר. פעם הגיטרה הייתה במקום הראשון והיום כבר לא. גם היום המוזיקה הים־תיכונית לא קיימת בישראל בגרסה שהכרנו אותה. הזמר אולי שר בסגנון ים־תיכוני, אבל העיבוד והמקצב הם לא ים־תיכוניים".
ומה אתה חושב על זה?
"אני לא יכול להגיד שזה לא טוב. הקדמה עושה את שלה. זה תהליך טבעי".
אתה עצמך אוהב להאזין לשירים חדשים?
"לא, אבל אני גם לא אוהב לשמוע דברים ישנים שעשיתי. לא תמצא אותי שומע להנאתי עכשיו את זהר ארגוב או את אבנר גדסי. מה אני כן אוהב? להיכנס ליוטיוב ולשמוע להקות רוק מפעם, שגדלתי עליהן, כמו לד זפלין או הביטלס. זה עושה לי טוב.
אני גם אוהב לשמוע את אריס סאן כי הוא הגיבור שלי, וגם את ג'ו עמר, מושא הערצתי. בעבר הוזמנתי לנגן בתוכנית טלוויזיה שבה הוא התארח. לפני כן מעולם לא נפגשנו, ואני? התרגשתי. סגדתי לו. הוא היה איש גדול. פניתי אליו בכבוד ואמרתי לו: 'איזו זכות לנגן איתך. גדלתי עליך'. הוא שאל איך קוראים לי, אמרתי לו: 'יהודה קיסר'. הוא שאל: 'אתה יהודה קיסר? אתה עשית משירי 'בזכרי ימים ימימה' דיסקו?'. הוא תפס לי את האוזן ואמר: 'זה מה שעשית לי מהשיר הזה? קלקלת לי אותו!'. הזמרים של היום מצליחים בשירים וכביכול זה 'קלקל' אותנו, אבל זה לא באמת קלקל כי אין מה לעשות, זמנים משתנים".
הקסטה הראשונה
קיסר, שנולד וגדל בקריית אונו, קיבל את הגיטרה הראשונה שלו מאביו בגיל 14, בעת שהיה מאושפז בבית חולים לאחר שנפצע בלונה פארק. "התחלתי כמתופף, והיה לי סט תופים שאיתו הופעתי, כילד, בחתונות ובאירועים משפחתיים", הוא מספר. "בגיל 12 ליוויתי כמתופף את הזמר התימני אהרן עמרם והוא קרא לי 'ילד פלא'. כשנפצעתי הייתי צריך להיות מרותק למיטה עם גבס למשך שמונה חודשים, אז אבא שלי קנה לי גיטרה וכך התחלתי להתאמן".
הוא ספג בילדותו פיוז'ן של צלילים: מוזיקה תימנית, צלילים יווניים של אריס סאן, שירי להקות צבאיות וכוורת ומוזיקת רוק של לד זפלין, פינק פלויד, סנטנה ועוד. "הייתי מתאמן שעות על גבי שעות על הגיטרה", הוא נזכר. "נהגתי לשבת בגינה הציבורית בשכונה שלי ולנגן כל היום וכל הלילה. פעם ניגנתי בגינה הציבורית עד ארבע לפנות בוקר, עד שהשכן ממול הגיע, צעק ואיים עליי, לקח לי את הגיטרה בכוח ושבר לי אותה באלימות. אמא שלי הגישה נגדו תלונה במשטרה, הוא נעצר ללילה וחויב לשלם לי על הגיטרה ששבר. לימים, באותה גינה ציבורית פגשתי את רמי דנוך, פגישה שהולידה את להקת 'צלילי העוד'. רמי, בניגוד אליי, יותר אהב פיוטים ומוזיקה תימנית ומרוקאית. חשבנו להקים להקת חתונות, אז התחלנו להופיע באירועים עם שירים מזרחיים".
"צלילי העוד", שהוקמה ב־1973, נחשבה לפורצת דרך בסאונד החדשני שלה, ששילב בין מזרחית לפופ, ותקליטה הראשון והמצליח כלל להיטים כמו "חנה'לה התבלבלה", "גדליה רבע איש", "בזכרי ימים ימימה", "איילת חן" ו"חסידה צחורה". קיסר מגדיר את הסגנון שלה כ"אריס סאן פינת כוורת בשילוב עם ג'ימי הנדריקס ובלוז". "רמי דנוך ואני שינינו את פני העיבודים במוזיקה הישראלית ואת מה שקדם לנו במוזיקה הים־תיכונית", הוא אומר. "אם במוזיקה של ג'ו עמר או פלפל אל־מסרי היו בעיקר עוד, כינורות, קאנון וגיטרה אקוסטית, אנחנו הבאנו צלילים של להקת רוקנרול עם גיטרה חשמלית, בס, תופים, קלידים ועוד. בעיני הדור שקדם לנו היינו לא בסדר וקלקלנו את המוזיקה".
באמצע שנות ה־70 קיסר עזב את "צלילי העוד", פתח משרד אמרגנות והחל לטפח את הטאלנט החדש שלו – ג'קי מקייטן. "פגשתי את ג'קי בהופעה של 'צלילי העוד' בנתניה, הוא התעקש לעלות לשיר ולא עזב אותי גם אחרי ההופעה", הוא מספר. "מאז הוא הצטרף כאורח לכל הופעה עד שהחלטתי להפיק לו תקליט ראשון, בסגנון בלוז־רוק, שלא הצליח, אבל תפס חזק בהופעות. יום אחד ג'קי הכיר לי את חבר שלו, זהר ארגוב. הוא בדיוק השתחרר מהכלא ורצה להיות זמר, אז שילבנו אותו בהופעות כזמר חימום לג'קי והקלטתי לו במועדון 'הברווז' ביפו את הקסטה הראשונה 'אלינור'. השאר היסטוריה. הקלטנו את זה בתוך שעתיים. זהר ואני היינו חברים טובים, ואהבתי אותו ואת היכולות הקוליות הגדולות שלו. לא אהבתי את הקטע של הסמים, אבל אני חושב שזה היה בלתי נמנע, זה בא לו מהבית ומהרקע הקשה שממנו הוא בא".
בשנות ה־80 הוא הקים את אולפן ההקלטות המיתולוגי "אולפני קיסר", שבו הקליטו שלל אמנים מובילים - מחיים משה וזהר ארגוב ועד שריף, ילד הפלא הדרוזי, ושרית חדד. "שמעתי את שריף בן ה־10 בערב מחווה לזהר ארגוב, התלהבתי מהקול שלו ובמשך כל החופש הגדול של 1990 הקלטנו את אלבום הבכורה שלו, שכלל את השיר 'בסבוסה' שפרץ לו את הדרך", הוא מספר. "כשהופעתי איתו במועדונים ראיתי את שרית חדד במועדון בחדרה. זיהיתי את הכישרון שלה וצירפתי אותה כמופע חימום לשריף. בתוך זמן קצר היא כבר פרצה לתודעה".
תחום אכזרי
בהמשך קיסר גם ניגן בשלושת האלבומים שאתניקס הפיקו לאייל גולן. "היום אין הרבה תפקידי גיטרות בהקלטות, ואם יש, אז הזמרים מעדיפים את הגיטריסטים שמנגנים איתם בהרכב באופן קבוע ולא צריכים אותי", הוא אומר. "היום יש כישרונות נהדרים וגיטריסטים שאני מאוד גאה בהם כי אני מרגיש שהם כמו הילדים שלי. הם מנגנים בהשראת מה שאני ומשה בן מוש עשינו בשנות ה־70. זה מרגש אותי".
בעבר התקשית להתפרנס ממוזיקה. מה מצבך כיום?
"היה לי בעבר משבר, אבל יצאתי ממנו. אני עד היום מנגן ברחוב, בעיקר בשביל הכיף שלי. אני מאוד אוהב לפגוש קהל. אני מופיע עם ההרכב שלי, 'יהודה והקיסרים', ברחבי הארץ ומצטרף לזמרים פה ושם להופעות. אני מבסוט. בסך הכל אני מרגיש מוערך מאוד. זוכרים אותי כאחד ממייסדי המוזיקה הים־תיכונית בארץ וזו זכות".
מה אתה חושב על אמנים שמביעים דעה פוליטית?
"זה יכול לפגוע בעבודה. אמן רוצה להיות קונצנזוס, להיות אמן של כל האזרחים. ברגע שהוא נוקט דעה כזו או אחרת, הוא יכול לאבד את המעריצים שלו. תראה מה קרה לאחרונה למירי מסיקה (שהתבטאה נגד ראש הממשלה וספגה תגובות זועמות – ד"פ). אנשים הצהירו שלא ילכו להופעות שלה. קח את שלמה ארצי כדוגמה, הוא אמן של כל העם, וראית מה קרה כשהוא סירב לקבל את פרס ישראל. הוא הרים את היד בגלל שיש שסע בעם, אז מה הוא עשה? הגדיל את השסע. פשוט הגדיל אותו".
ואז נשמעה ביקורת על כך שדקלון קיבל את הפרס כ"ברירת מחדל".
"לא, זה לא נכון. דקלון ועוד כמה זמרים היו מועמדים. הוא היה השני בבחירת הוועדה, ובאופן טבעי כששלמה ארצי ויתר על הפרס – הוא הועבר אליו. הוא הרוויח את זה בזכות. אני במקום דקלון גם הייתי לוקח את הפרס".
בינתיים, ברחוב יש מי שמזהים אותו דווקא כאביו של כוכב הרשת בן קיסר, בן 29, שמפעיל כמה ערוצי יוטיוב בעלי מאות אלפי עוקבים. "מי סובל מההצלחה שלו? אני", הוא אומר בגיחוך. "אי אפשר להשיג אותו בטלפון וכל הילדים שרואים אותי קוראים לי 'אתה אבא של בן? בוא נעשה תמונה'. מלא ילדים מצטלמים איתי בגללו ומזהים אותי בתור 'אבא של'.
הוא מתאים את התכנים שלו לגילי 8־13, וכל היום הילדים בפלאפונים צורכים את התכנים שלו, צופים בו ומעריצים אותו. לפעמים אני מתארח בקטעים שהוא מעלה, אז יודעים שאני אבא שלו ומזהים אותי מיד. יום אחד באה אליי אמא שאמרה לי: 'גדלתי עליך ועל השירים שלך, אבל הבן שלי, בן 7, רוצה להצטלם עם הבן שלך'. היא אמרה לבן שלה: 'אתה רואה? אני גדלתי עליו ואתה גדל על הבן שלו'. אני שמח שבן ושאר הילדים שלי לא מוזיקאים, לא זמרים ולא נגנים".
למה?
"זה מקצוע מאוד תובעני וקשה. לא רציתי שהילדים שלי ילמדו מוזיקה. מנעתי מהם את זה. זה תחום אכזרי ובעייתי. הרבה נגנים וזמרים הם תקופתיים. רק קומץ קטן עוסק כל הזמן במוזיקה. זה לא משהו לכל החיים. כשאני הייתי צעיר הצרכים היו שונים, והיום אלו זמנים אחרים".