הידד הידד, מעריצי מוריסי עומדים להתפקד בשתי הופעות של כוכב הפופ הבריטי החוזר לישראל לאחר הפסקה של שבע שנים, שהתארכה עוד ועוד בגלל הופעות שבוטלו בשל הקורונה. מוריסי לא רצה לחכות שבע שנים כדי לחזור לכאן. הוא מת על ישראל. כידוע, הוא הביע בקול רם את אהבתו לא פעם (מוריסי הוא בחור הנוהג להביע את אהבותיו ואת שנאותיו בקול רם תמיד), והנה מוריסי בן ה־64 שב לכאן, ממש עוד מעט, במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, שהחל במרץ באירופה.
ההופעה הראשונה בארץ תתקיים ב־2 ביולי ומובטח שתהיה אינטימית במיוחד תחת כיפת השמיים באמפי שוני (מצטערים, היא כבר סולד אאוט), וב־4 ביולי מוריסי יחזור לאקספו תל אביב (נכון לשעת כתיבת שורות אלה עדיין יש לה כרטיסים). להזכירכם, מוריסי הופיע לאחרונה בישראל ב־2016, והוא קיבל מפתח סמלי לתל אביב מראש העיר רון חולדאי בהופעה שלו בארץ ב־2012. כן, מדובר בידידות ותיקה בין הזמר האנגלי ליושבים בציון.
מוריסי, או “מוז" כמו שקוראים לו במילואים, הוא אייקון תרבות ותיק. לא מזיקה לו העובדה שהוא מתפרנס משערוריות לא פחות מאשר ממוזיקה. בזמן אולימפיאדת לונדון הוא השווה את ההתנהגות של בית המלוכה הבריטי לזו של ההנהגה הנאצית בימי אולימפיאדת ברלין, וביום שבו רונלד רייגן מת, הוא אמר על הבמה שחבל שג'ורג' וו' בוש לא מת במקומו. סתם שתי דוגמאות רנדומליות.
הוא לא מאמין בנחמדות, והוא לא יהיה נחמד אליכם אם אתם אוכלים המבורגרים או שווארמה. הוא האשים בעבר את תיקי היד של ביונסה בעובדה שקרנפים נמצאים בסכנת הכחדה, והיחס של סין לבעלי חיים גרם לו לומר שסינים הם גזע נחות. ב־2009 הוא עזב בזעם את הבמה בפסטיבל קואצ'לה אחרי שהריח ריח של בשר ואמר: “אני מאוד מקווה שזה בשר אדם". וב־2011, יומיים אחרי מתקפת טרור בנורווגיה שבה נרצחו 77 בני אדם, הוא אמר ש"זה כלום לעומת מה שקורה כל יום במקדונלד'ס ובקנטאקי פרייד שיט". מצד שני, הוא טען פעם שאם יגישו לו את ראשו של אלטון ג'ון על צלחת זה יהיה מקרה נדיר שבו בשר לא ייחשב לרצח.
דרוש משקיע
אבל מוריסי מייצר לא רק כותרות בסיטונות אלא גם אלבומים. על אלבומו האחרון, “I Am Not a Dog on a Chain", שיצא לפני שלוש שנים, כתב מגזין המוזיקה הבריטי “NME": “האלבום הכי טוב שלו זה שנים (אם אתה יכול להתעלם מדעותיו)".
בהמשך השנה הוא אמור להוציא אלבום חדש בשם “Without Music the World Dies" (“בלי מוזיקה העולם מת"). הוא סיים אותו בפברואר האחרון, והיות שכרגע הוא לא על חוזה עם אף חברת תקליטים (החוזה שלו עם BMG הסתיים בנובמבר 2020 ולא חודש, ומאז הוא הספיק לחתום בקפיטול ולהסתכסך איתם), הוא הציע אותו לכל חברת תקליטים או משקיע פרטי שירצה להפיצו. אם יימצא כזה, תזכו לשמוע את האלבום לפני סוף השנה. ואם יש לכם חסכונות נאים, אולי אתם יכולים להיות המשקיעים החדשים של מוריסי.
לפי הופעותיו באירופה מהתקופה האחרונה, יש סיכוי לא רע שגם מי שיגיע להופעות שלו בארץ יזכה לשמוע שיר או שניים מתוכו - וכך תחליטו אם אתם רוצים להשקיע בו או לא. לפני האלבום הזה, אגב, היה אמור לצאת האלבום “Bonfire of Teenagers" (“מדורת בני נוער"), שעל עטיפתו מתנוססת תמונה של מוריסי כנער. באלבום הזה ניגנו כמה מחברי הרד הוט צ'ילי פפרז, וקולות רקע נתרמו על ידי לא פחות ולא יותר מאשר איגי פופ ומיילי סיירוס. מוריסי טוען שזה אלבום נהדר. בשנה שעברה הוא הוציא סינגל אחד מתוכו, “Rebels Without Applause", שלטענתו חברת קפיטול לא טרחה לקדם, וכבר השמיע למעריציו כמה שירים נוספים מהאלבום בהופעות.
הבעיה היא שהזכויות לאלבום הזה שייכות לחברת קפיטול - שאיתה הוא חתם אחרי ש־BMG ויתרו עליו - וקפיטול החליטה לא להוציא אותו. מוריסי התעצבן ואמר שמדובר בסבוטאז' מכוון מצד החברה, ולעת עתה הסטטוס של “Bonfire of Teenagers" הוא “אלבום גנוז". אז כרגע העולם ממתין ל“Without Music the World Dies", שיהיה אלבום הסולו ה־14 שלו, שזה עשרה אלבומים יותר מכמות האלבומים שהוציא עם הסמיתס, שהתפרקו ב־87'.
כמו ביונסה, רובי וויליאמס או ג'סטין טימברלייק, מוריסי מינף את להקת נעוריו לקריירת סולו ארוכה ופורה. אלא שלהקת נעוריו של מוריסי לא בדיוק הייתה טייק ד'אט. היא הייתה להקת האינדי הבריטית החשובה, המשפיעה, המוערכת והנערצת בכל הזמנים. ולכן, גם אם הוא מחזיק בקריירת סולו כבר 35 שנה, שזה פי שבעה ממספר השנים שהוא בילה עם הסמיתס, עדיין בשביל רבים הוא היה ותמיד יישאר “הסולן של הסמיתס". וכל מה שאותם אנשים מייחלים לו זה איחוד של הסמיתס.
לאור העובדה שהבסיסט של הסמיתס אנדי רורק מת מסרטן במאי השנה, ושמוריסי מסוכסך קשות עם המתופף מייק ג'ויס בגלל מאבק משפטי עיקש שג'ויס ניהל על חלוקת התמלוגים הלא הוגנת לדעתו של שירי הלהקה (באוטוביוגרפיה שלו הטיל מוריסי שתי טונות רפש לעברו של המתופף), זה כמובן לא יקרה. אבל עדיין אנשים מקווים אולי, לפחות, לראות עוד פעם אחת על במה אחת את שני החברים המרכזיים בסמיתס: הסולן והתמלילן מר סטיבן פטריק מוריסי והגיטריסט האגדי ג'וני מאר, שגם הוא מחזיק בקריירת סולו משל עצמו.
הסמיתס הייתה אחת מלהקות האינדי הבריטיות הגדולות, החשובות והמשפיעות ביותר של שנות ה־80. מוריסי ומאר היו הלנון ומקרטני של דורם. במשך חמש השנים בסך הכל שבהן הסמיתס פעלו, היה מאר אחראי למוזיקה שהוצמדה למילים, לקול ולחזון הקונספטואלי והאסתטי של מוריסי.
אחרי 35 שנה, קריירת הסולו של מוריסי כבר לא מניבה להיטי ענק כמו להיטיהם של הסמיתס, או כמו להיטי הסולו המוקדמים שלו - למשל “Suedehead" או “Everyday Is Like Sunday" - אבל אין אף אלבום שלו שבו לא תמצאו איזו שנינה שתגרום לכם לחייך במרירות ולהיזכר שיש טובים ממנו ויש גרועים ממנו, אבל לעולם לא יהיה עוד מוריסי. לטוב ולרע.
אהבה בדרום קליפורניה
אם בשנות ה־80 וה־90 בני נוער אלטרנטיביים אנגלופילים וחיוורים בעלי שיק גיקי, מורבידי וא־מיני אהבו את מוריסי בארץ, הרי שבשני העשורים האחרונים מוריסי הוא זמר של כו־לם. מוריסי הוא בעל מעמד ייחודי בעולם, אצלנו הוא דמות קאלט היסטרית. למעשה, אין מעשה ציוני יותר מאשר להעריץ את הזמר ממנצ'סטר עם הבלורית.
נראה שהיחידים שאוהבים את מוריסי יותר מאשר ישראלים אלה מקסיקנים החיים בארצות הברית, ואם לדייק - צ'יקאנוס (אנשים ממוצא מקסיקני שנולדו בארצות הברית) מדרום קליפורניה. אם תחפשו ברשת, תמצאו אין־ספור דיונים ומאמרים המנסים לפענח את התופעה התמוהה של הפופולריות של הזמר האנגלי המאוד לבנבן הזה בקרב הקהילה ההיספאנית בארצות הברית.
המשיכה של המקסיקנים בלוס אנג'לס למוריסי כנראה התחילה בתחילת שנות ה־90, כשמוריסי קיבץ סביבו להקה עם לוק של חבורת רחוב פיפטיזית, ובעצמו הלך יותר לכיוון של רוקאבילי. מדובר בלוק וסאונד שהצ'יקאנוס מאוד אוהבים. אבל זה לא רק זה. “מכל הקשרים הבלתי מתאימים בין מוזיקה לעמים, נראה שאחד המוזרים הוא הקשר בין סטיבן פטריק מוריסי, הסולן לשעבר של הסמיתס, לבין המקסיקנים. ספציפית, מקסיקנים בדרום קליפורניה. יש לציין שהוא לא פופולרי מדרום לגבול. מכל הזמרים הפוטנציאליים שהייתם מדמיינים שתרבות ספוגה בגבריות ומאצ'ואיזם יכולה לבחור, למה שיחבקו דוקא את הצפון אנגלי הזה?", נשאל במאמר שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי ב־2016. “הבלדות המלנכוליות של מוריסי מספקות את נקודת ההתחלה הטובה ביותר", ניסה כותב המאמר, בעצמו אמריקאי ממוצא מקסיקני, גם לענות על השאלה.
“תחושת הניכור והגעגועים שקיימת בכל השירים שלו היא גם משהו שקיים בז'אנרים מסורתיים של מוזיקה צפון־מקסיקנית כמו ראנצ'רה. בהסתמך על מוזיקה עממית מסורתית כפרית, היא החלה כסמל של תודעה לאומית בתחילת המאה ה־20... קל להבין כיצד כל כך הרבה שירים של מוריסי שעוסקים במשבר זהות, בתחושת ניכור, של היותו ‘אחר', ימשכו אנשים כמוני. להרגיש מנודה, לא חלק מתרבות אמריקאית הומוגנית - זה מספיק כדי לגרום לכל אחד להיות עגמומי וקודר. אין פלא, אם כך, שהטקסטים הדיכאוניים של מוריסי מדברים אל כל כך הרבה מאיתנו".
מוריסי בעצמו הוא בן של מהגרים איריים שנאלצו, כמו רבים אחרים, לעבור לאנגליה כדי להרוויח את לחמם, וכך אאוטסיידרים בכלל, ומהגרים בפרט, יכולים למצוא את עצמם בקלות בין מילותיו ולהזדהות עם הכמיהה התמידית שלו לתחושת שייכות. באמצע שנות ה־90 מוריסי עבר לגור בלוס אנג'לס - שם נשאר במשך שמונה שנים. זה היה בתקופה שבבריטניה הפנו לו עורף, ואילו באל־איי - במיוחד בקרב הקהילה ההיספנית - חיבקו אותו בהתרגשות. ומוריסי, מצדו, החזיר לקהילה הזאת אהבה. לא רק לנו הקדיש הזמר כמה שירים, אלא גם למקסיקנים.
בישראל ישנו כמובן קהל ותיק ונאמן שהתאהב במוריסי עוד בתקופת הסמיתס, או בתחילת ימי הסולו שלו בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 - קהל שהתרגש מהתחושה שמישהו מכיר את תחושת הניכור, הדיכאון, הבדידות וחוסר השייכות שלו ומבין ללבו. אבל ישנם גם מעריצי מוריסי החדשים, ורבים מהם אוהבים אותו מסיבה פרוזאית בהרבה. ישראלים לא פראיירים; הם אוהבים את מוריסי כי מוריסי אוהב אותם. פשוט מאוד.
גם בקומוניקט שנשלח לעיתונאים כדי לקדם את הופעותיו הקרבות בארץ הכותרת היא “אחרי שבע שנים, אחד המוזיקאים שאנחנו הכי אוהבים שב לזרועותינו!". כן, מוריסי שב לזרועותינו. והוא לא מהזמרים החנפנים שבכל מדינה אומרים שהקהל המקומי הוא הכי־הכי. הוא באמת אוהב אותנו - ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו, גם אלה מאיתנו שאין להם שום קשר לאינדי בריטי משנות ה־80 ומבחינת ז'אנר והקשרים תרבותיים רחבים יותר לא היו אמורים להתעניין בו או אפילו להיחשף אליו. מוריסי הוא המאמי של ישראל. אפילו אביגדור ליברמן, בימי כהונתו כשר הביטחון, צייץ בחשבון הטוויטר שלו: “מחכה בקוצר רוח לאלבום החדש של מוריסי!".
“ישראל יפה"
אלבום הסולו ה־11 של מוריסי, “Low in High School", נרשם כאבן דרך בהיסטוריה היהודית, בשל שניים משירי האלבום: “ישראל" ו"The Girl from Tel Aviv Who Wouldn't Kneel" (“הנערה מתל אביב שסירבה לכרוע ברך"). הראשון הוא בלדה פרו־ציונית וכתב הגנה על עצם קיומה של מדינת ישראל. הטקסט של השיר הוא קשקוש לא לגמרי ברור על זה שעמים אחרים שונאים את ישראל מקנאה, על חשיבות ההפרדה בין העם היהודי לבין מעשי הממשלה שלו (כלומר אנטי BDS), ועל הפתיחות המינית הישראלית לעומת הדכאנות הנוצרית או משהו מעין זה. ואילו השני קושר את הקונפליקט במזרח התיכון לאימפריאליזם התרבותי של ארצות הברית וככל הנראה מרפרר לאתי הילסום, יהודייה מהולנד שנרצחה באושוויץ ב־1943. ביומניה של הילסום, שהתפרסמו, היא כינתה את עצמה “הנערה שאינה כורעת ברך".
כשנשאל לפשר השירים הפרו־ישראליים שלו על ידי עיתון ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני, הסביר הזמר: “נסעתי לשם פעמים רבות וקיבלתי את המפתחות לתל אביב על ידי ראש העיר. כולם היו כל כך נחמדים אליי. אני מודע לכך שיש קלאש תמידי נגד המדינה שמעולם לא ממש הבנתי. אני מרגיש שאנשים שופטים את המדינה לפי ממשלתה, מה שאסור לעשות. אי אפשר להאשים את העם בשלטון. ישראל יפה".
כל זה כמובן הפיל פוליטיקאים ישראלים ואתרי אינטרנט יהודיים מסביב לעולם מהכיסא מרוב התרגשות. וזה לא בא משום מקום - סיפור האהבה המוזר בין מוריסי לישראל התחיל די מזמן - ככל הנראה ב־2008, אז הופיע בארץ לראשונה כשהוא מתעלם מדרישות ה־BDS לבטל את ההופעה.
באותה שנה, בהופעה בלונדון, מוריסי נדלק על השחקן הישראלי ליאור אשכנזי - עד כדי כך שטרח להזכיר את זה באוטוביוגרפיה שלו שהתפרסמה חמש שנים לאחר מכן. “בעומדי לידו מאחורי הבמה, קשה לי לזהור, כיוון שיש אנשים שקשה להשתוות אליהם מהבחינה הזאת, וליאור הוא כזה", נזכר מוריסי במפגש עם השחקן הישראלי. ראוי לציין שזה היה רגע פרגון נדיר באוטוביוגרפיה, שבה מוריסי בעיקר סגר חשבונות והצטייר בתור אדם נרקיסיסטי, אגוצנטרי, נקמן, קטנוני, לגלגן, מיזנתרופי, ממורמר ומלא בוז. אך גם מצחיק ושנון, כמובן. השורה התחתונה אצל מוריסי הייתה, וככל הנראה תמיד תהיה, שהוא צודק בזמן שכל האחרים טועים.
מאז הפעם הראשונה שהיה כאן, מוריסי מרבה להופיע בישראל. הביקור הנוכחי שלו הוא הרביעי, ואם לא הייתה איזו מגיפה עולמית קטנה באמצע, הביקור הזה היה קורה הרבה קודם. ובעוד ישראלים מתרגשים מהתמיכה (גם אם הם מעולם לא שמעו תקליט של הסמיתס) - בעולם קוראים לו פאשיסט (גם מי שמת על הסמיתס). ולא בפעם הראשונה. האמת היא שקראו למוריסי פאשיסט עוד הרבה לפני שהביע את תמיכתו בישראל.
ב־92' הואשם מוריסי בגזענות ולאומנות כשהופיע עטוף בדגל הממלכה המאוחדת בפני קהל של גלוחי ראש בלונדון. אומנם תנועת הסקינהדס נולדה בסוף שנות ה־60 כתת־תרבות אנטי־גזענית, אבל מאז שנות ה־80, אז גייסו מפלגות ימין קיצוני בבריטניה סקינהדס מובטלים וממורמרים בהמוניהם לשורותיהן, גלוחי הראש מזוהים עם לאומנות, מה שגרם למוריסי להיראות לא טוב.
זה התחבר לטקסטים שכתב, כמו השיר “Bengali in Platforms" מאלבומו הראשון, שמדבר על התבוללות של בני מהגרים באנגליה, ואחר כך עם “Asian Rut" מאלבומו השני. באלבומו השלישי היו שני שירים שנחשבו לגזעניים: “We'll Let You Know", שטוען שחוליגני הכדורגל הם “האנשים הבריטים האמיתיים האחרונים" (רבים מהם מזוהים עם הימין הקיצוני), וכמובן “The National Front Disco" (הנשיונל פרונט היא מפלגת ימין קיצוני פאשיסטית בבריטניה). כל אלה סימנו את מוריסי כפאשיסט. אחרים חשבו שהוא סתם פרובוקטור עם פֶטיש הומו־ארוטי לאסתטיקה הכוחנית של הימין הקיצוני. וכמובן שכל משפט של מוריסי ניתן לפרש לכאן או לכאן - כתמיכה בפאשיזם או כאזהרה מפניה.
מוריסי עצמו מכחיש שהוא פאשיסט או ימני קיצוני אך אוהב את העמעום הזה. הוא כמובן מרוויח מהיותו שערורייתי, מזה שמדברים עליו, מנסים לפענח אותו ומתווכחים עליו. אחרי הכל, לא הרבה סולנים של להקות אינדי משנות ה־80 עדיין מעוררים כל כך הרבה עניין ופולמוס.
20 שנה אחרי שהתעטף בדגל אנגליה על הבמה בלונדון, הופיע מוריסי בגני התערוכה בתל אביב כשהוא עטוף בדגל ישראל. אף שמוריסי נוהג לא פעם להתעטף בדגל של המדינה שבה הוא מופיע (זו חנופה יותר פשוטה מאשר לבצע דואט עם זמרת מקומית כנהוג) - גם כשמדובר בדגלים פחות שנויים במחלוקת - אבל במקרה הזה האקט כמובן מיד התפרש כהצהרה פוליטית. וכנהוג, צד אחד אהב אותה, וצד אחר הרבה פחות.
לאורך השנים, המקרים שבהם מוריסי הואשם בפאשיזם רק התגברו, כמו למשל בסוף העשור שעבר, כשתמך בפומבי במפלגת For Britain הימנית־קיצונית והאנטי־אסלאמית (שפעלה עד 2022). אחרי שהוא הופיע עם סיכה של המפלגה בתוכנית האירוח של ג'ימי פאלון בארצות הברית, גם לא מעט מקסיקנים־אמריקאים החלו להתרחק ממנו, בעוד אחרים שומרים לו אמונים.
גם אם הם לא מסכימים עם דעותיו הפוליטיות, או עם הדעות שאנשים מייחסים לו, המוזיקה של מוריסי מרגשת רבים עד דמעות, והפרסונה שלו ממשיכה למשוך אותם, וכנראה ששום דבר שהוא יעשה או יגיד לעולם לא ישנה את זה.