חצר הבית של דני ליטני ברעננה גובלת בבית העלמין. “בבוא זמני ללכת, אני רק צריך לעבור את הגדר וזהו, אני שם", הוא אומר. “רק צריך להתגלגל. עוד מעט". המוות נוכח לא מעט בשיחה שניהלנו ביום שישי שקט. לא ממקום של חרדה הוא צף ועלה, אלא ממקום שלֵו, שלם אפילו. “בסוף החודש אהיה בן 80", הוא אומר. “פעם הייתי הולך לגבירות, ועכשיו אני הולך לגבורות. אני אומנם בסדר עם הגיל, אבל המצב הבריאותי שלי לא מזהיר. יש לי חמש פריצות דיסק ועוד בעיות, וחי על כדורים. יש לי בעיות בריאות ובכליות, ואני סובל מכל כך הרבה דברים שאני לא יודע, יכול להיות שכל רגע, כל שעה או כל שנה אני יכול ללכת".
ומה אתה חושב על זה?
“אני מוכן ללכת. חוץ מזה שיש לי אישה, ילדים ונכדים שאני מאוד אוהב, כבר לא אכפת לי. אתה יודע מה ממוצע תוחלת החיים של גברים בארץ? 82. ככה שיש לי עוד שנתיים. בוא נגיד שעד גיל 90 לא אחיה, בוודאות אני יכול לחתום לך".
לפני מספר חודשים עבר ליטני ניתוח שבמסגרתו הוכנס לו שתל שמיעה. “לאט־לאט אני מסתגל", הוא אומר. “זה לוקח זמן, כי השתל צריך לעבוד עם המוח. הבעיה היא שהוא נוצר לדיבור ולא למוזיקה".
למרות זאת, אחרי הניתוח הספיק ליטני להקליט שיר חדש, “אם הכל חולף", שיצרו עבורו היוצרים רועי מכלוף וטל פורר. “ביליתי אצל החבר'ה הנהדרים האלה באולפן והקלטתי אותו שורה־שורה", הוא מספר. “מכלוף עמד לידי עם הגיטרה וניגן שורה אחרי שורה, עד שהשלמנו את השיר.
כמו שנאמר ‘משורה ישחרר רק המוות'. ככה גמרנו את השיר, ששונה ממה שעשיתי עד היום. בכלל, היום יש טכנולוגיה כזו מתקדמת, שאם אתה מזייף אז יכולים לסדר אותך, ויש את הבינה המלאכותית שאפשר לקחת דגימה מהקול שלך וליצור שיר. אפילו פול מקרטני עשה את זה עכשיו עם הקול של ג'ון לנון. אני לא שמח על הדבר הזה. עוד מעט לא יצטרכו אותנו, זה ייקח עבודה מהרבה אנשים ויהפוך אותנו לרובוטים. נהיה עבדים של הבינה המלאכותית וזה לא נראה טוב".
איך השיר החדש התקבל?
“הוא נכנס לפלייליסט יום של גלגלצ, נכנס ל'בחירת העורכים' של כאן 88 ולעוד רשימות השמעה. זה משמח ולא מובן מאליו. לצערי, אני לא יכול לשמוע את השיר הזה וייקח זמן עד שאוכל לשמוע שירים, אם בכלל. בכל אופן, אני שמח שאני ממשיך לעבוד, גם אם קצת. אני עומד לשתף פעולה עם דן תורן, שכתב עליי שיר ועם להקת המג'יקל בנד, להקת מחווה לביטלס. אתה יודע מה, לא אכפת לי לכתוב שיר לנתניהו, העיקר שאעשה משהו".
אתה מתגעגע לבמה, לאינטראקציה עם הקהל?
“לפני שעשיתי את הניתוח, הייתה לי הופעת סיום שנמשכה שמונה הופעות ‘סולד אאוט'. עמדתי על הבמה, כמעט בכיתי מהתרגשות. הייתי יכול לעשות עוד הופעות, אבל הגיע הזמן לעבור את הניתוח. הדינמיקה עם הקהל זה כל מה שהיה לי. עכשיו אני לא מסוגל עדיין להופיע, אוזן אחת שלי בכלל לא שומעת ולכן קיבלתי אישור לשתל".
פחדת מהניתוח?
“בטח. זה מפחיד. הרופא הנהדר ישגב שפירא קדח לי בראש. הוא מתקן אותי שהוא קדח לי באוזן".
חוש ההומור הוא חלק בלתי נפרד ממך. זה תמיד היה ככה?
“תמיד. גם בהופעות שלי אני מספר בדיחות. צחוקים בלי הכרה. בתקופה מסוימת קיבלתי אומץ להתחיל ולדבר גם בין השירים".
גיל 80 גורם לך להסתכל אחורה על מה שהספקת בקריירה?
“אכפת לך אם אני אעשן? גם כן, מטומטם אני, אין לי ריאות בכלל ואני מעשן. בקשר לשאלתך, אני לא מתעסק במחשבות על מה שהיה. בדרך כלל, אחרי ששירים שלי יצאו והפכו למסחריים, רובם לא עניינו אותי. חלק מהם אני אפילו לא זוכר. חוץ מזה שאני נהיה קצת דמנטי, אבל דמנטי לזמן הקצר".
קראו לי דני סטריאו
אף שהוא טוען שהזיכרון שלו אינו מה שהיה, ליטני, אגדת בלוז מקומית, מהיוצרים והזמרים האהובים והמוערכים במוזיקה הישראלית, עדיין זוכר לא מעט פרטים, גם הקטנים ביותר, בנוגע לחייו ולקריירה הענפה שלו, המתפרסת על פני קרוב ל־60 שנה.
ליטני (במקור ליטובסקי) נולד בחיפה לאם ילידת ברית המועצות ואב יליד פולין: “כילד אני זוכר את אמא שלי מנגנת בפסנתר ואת אבא שלי מנגן על מנדולינה. כנראה זה השפיע עליי. בילדות קראו לי ‘דני סטריאו', כי אבא שלי קנה את מערכת הסטריאו הראשונה בחיפה. אבא שלי התחיל לקנות תקליטי בלוז. הוא היה מקיים מסיבות בסלון ומנגן לחברים שלו את התקליטים. בגיל 6 הייתי סוג של ילד פלא, למדתי בקונסרבטוריון של חיפה וניגנתי בפסנתר. ההורים שלי הכריחו אותי לנגן עד שהפסקתי, אבל הגעתי למצב שבגיל 7 כבר קיימתי קונצרטים כילד. היום אני לא יודע לנגן על פסנתר".
הוריו נפרדו כשהיה ילד והוא ואחיו המוזיקאי יוסי עברו להתגורר עם אמם בירושלים. בהמשך גדל כילד חוץ בקיבוצים עין השופט ושער העמקים, שם למד לנגן באקורדיון: “מקיבוץ אחד ברחתי, מקיבוץ אחר צלצלו להורים שלי שיבואו לקחת אותי כי בכיתי במשך שלושה ימים, ואז הגעתי לשער העמקים, שם נשארתי שש שנים ולמדתי לנגן באקורדיון וקצת בגיטרה".
בשנת 1960, בהיותו בן 17, שב לחיפה והחל לנגן בגיטרה כשהוא מלמד עצמו בשיטה ייחודית: “בקולנוע היו מציגים אז סרטים מוזיקליים של להקות ונגנים. הגעתי לקולנוע עם דפים ובהם ריפים מצוירים של גיטרה, והייתי מסמן בנקודות איפה שהייתי רואה שהנגנים על המסך שמים את האצבעות. הלכתי עשרות פעמים ותרגלתי, ככה זה התחיל".
למה לא הלכת ללהקה צבאית?
“יצאתי מקיבוץ, אז ‘ג'ובניק' נחשבה למילה די גסה. בשנת 61' התגייסתי, עשיתי קורס קשר בבה"ד 7 ואז סופחתי לגדוד 72 של חטיבה 7 בתותחנים כקשר שמפענח קודים. עוד לא המציאו את המילה ‘אטמים' והיינו עושים ניסיונות עם התותחים, וזה מה שפגע לי בשמיעה. במהלך השירות קיבלתי מכתב מחבריי מלהקת פיקוד צפון, גדי יגיל ודני בן־ישראל, שבו הם ביקשו ממני לבוא ללהקת פיקוד צפון. הלכתי למג"ד, שהיה מאוד קשוח ורשע, הראיתי לו את המכתב, הוא הסתכל עליו ואמר לי: ‘אתה רוצה להיות ג'ובניק או שאתה רוצה להיות לוחם?'. הוא לקח את המכתב, קרע אותו וזרק אותו לפח. אחר כך באיזושהי צורה העבירו אותי לפיקוד מרכז והייתי קשר יחד עם יהודה טלית (לימים אמרגן ומפיק ידוע - ד"פ)".
בשנת 64', עם שחרורו מהצבא, פיתח קריירת משחק בתפקידים קטנים בתיאטרון חיפה. בין ההצגות שבהן שיחק באותה עת היו “ימים של זהב", “הרשל'ה מאוסטרופולי", “ריצ'ארד השלישי" ו"ימים של זהב". במקביל, הקים להקת קצב בשם “הרווקים", שהחלה להופיע במועדונים. בלהקה הוא לא שר, רק ניגן. “תמיד הייתי זה שמנגן ומלווה את כולם בגיטרה", הוא מסביר.
בוב ואני
בשנת 65' בהצגה “ימים של זהב", פגש את השחקנים-זמרים גדי אלון ומשה גילת. השלושה הקימו שלישייה חיפאית בשם “הרווקים", שניסתה להפוך לתשובה הצפונית לשלישיית הגשש החיוור והעלתה שירים ומערכונים. בשלב זה ליטני כבר העז לשיר. “שמעון ישראלי היה גם שחקן וגם הבמאי של ההצגה, ודרורה חבקין, שהייתה בת זוג שלי אז, כתבה לנו שירים", הוא משחזר. “עשינו חזרות והופענו במועדוני לילה. בשלב מסוים שינינו את השם ל'נמר הנוראי' והקלטנו גרסאות כיסוי לשירים כמו ‘למה את יפה כל כך הערב?', ששרתי כסולן, ושיר מקורי שהלחנתי, אולי הראשון שהוקלט, בשם ‘נגמרה המלחמה'. השלישייה לא הצליחה, בלשון המעטה".
השלישייה ביצעה גם את “ירושלים של ברזל", שיר הפריצה של מאיר אריאל משנת 67'. בין אריאל לליטני שררה חברות אמיצה. “עבדתי הרבה עם מאיר, הייתי אצלו בן בית והיינו כותבים הרבה ביחד", הוא אומר. “אחד השירים שהוא כתב - ‘יוסטון, טקסס, הגורל היהודי' - נכתב על סיפור אמיתי שקרה לי. הופעתי בטקסס במלון, ופתאום ניגשת אליי יפנית אחת ושואלת אותי ‘תנגן עוד פעם היום?'. אמרתי לה שלא, כי סיימתי את ההופעה. היא אמרה לי ‘חבל, זה היה מצוין'. אחר כך עוד אחת פנתה אליי ושאלה זאת ועניתי אותו הדבר. התיישבתי על הבר, הזמנתי משהו לשתות, בתקופה ההיא הייתי שתיין גדול, ואז להקה כלשהי עולה לבמה ואני רואה בזמר הלהקה את עצמי, שתי טיפות מים, שר בקול זהה לשלי. הייתי בהלם. על זה מאיר ואני כתבנו את השיר הזה, שאני מאוד אוהב. בשלב מסוים מאיר אמר לי ‘תכתוב לבד, אתה מסוגל', וכך קרה".
68' הייתה שנת הפריצה של ליטני. עם התפרקות שלישיית הנמר הנוראי הוא הוזמן לשחק ולשיר במופע “איש חסיד היה" מאת דן אלמגור, מהלהיטים הגדולים של התיאטרון הישראלי, שבו השתתפו גם שלמה ניצן, לוליק לוי ודבורה דותן. אחרי כן השתתף ליטני גם בגרסה האנגלית של המופע שעלתה בברודוויי. “זו הייתה ‘חסידות בג'ינס'", הוא מגדיר את המופע. “נהגתי לחקות שם את ההליכה של שלמה ניצן, ששיחק איתי בהצגה. ‘איש חסיד היה' הפך לשלאגר מטורף. יענקל'ה אגמון הציע לנו לעבוד תמורת אחוזים, אבל אף אחד לא רצה, רק שלמה ניצן הסכים ועם זה הוא קנה דירה ענקית בתל אביב. כשנסענו לארצות הברית להופיע בברודוויי, זה היה גם שוס. מבקר התיאטרון הכי קשוח של ה'ניו יורק טיימס' שיבח את ההצגה ואת ההופעה שלי שם וכתב שסצינת הזפת היא הקטע הכי חזק שהיה בברודוויי".
מי שהגיע לצפות בהצגה היה בוב דילן: “באמצע ההצגה אמר לי אחד השחקנים: ‘דני, תסתכל טוב, בוב דילן יושב בשורה שלישית'. והוא היה שם, עם קפוצ'ון על הראש".
אתה מדבר בכזו אגביות על דילן. איך נוצר ביניכם קשר בכלל?
“בפעם הראשונה פגשתי אותו בשנת 71', כשהוא היה בארץ באיזה אירוע בקיבוץ ולא הבין מי מימינו ומי משמאלו. דרורה חבקין קיבלה טלפון לבוא לקחת אותו, היא שוחחה איתו בטלפון וקבענו שנאסוף אותו. כשהגענו לשם הוא ישב ליד שולחן, עם כל מיני קציני צבא ושתי גיטרות מונחות לידו. מישהו דחף ליד שלו את אחת הגיטרות וביקש שישיר משהו. הוא נראה כל כך מסכן ונבוך. אז לקחתי את הגיטרה השנייה וניגנתי איתו כדי לשבור את הקרח. אחר כך דרורה ניגנה ושרה את הלהיט שלה ‘יולה לה'.
בסוף הג'אם הזה ניגשתי אליו ושאלתי אותו ‘אתה רוצה להתחפף?'. הוא אמר ‘בבקשה'. דרורה ואני לקחנו אותו לאכול במסעדת ה'פיל' ומשם למלון השרון, שם הוא התאכסן. כשנפרדנו, הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו בדירה בדאון טאון ניו יורק, ובכל פעם שהגעתי לשם צלצלת אליו. נפגשנו לא מעט, הוא אהב לעשות צחוקים. לא מזמן הוא שלח מפיקת סרטים ישראלית שעבדה איתו למסור לי ד"ש ואמר לה: ‘יש לי חבר הכי טוב בישראל, דני ליטני'".
הקשר של ליטני ודילן לא היה רק חברי, שכן ליטני הושפע מאוד מסגנון יצירתו, שירתו ונגינתו של דילן ואף הקליט כמה משיריו בתרגומים עבריים של יהונתן גפן, כמו “גשם כבד עומד ליפול", “נישא ברוח" ו"בלוז לנערה מארץ הצפון".
איזה ציף ואיזה רציף
בשנת 69' הלחין עבור השלושרים את הלהיט “ציף ציף מעל הרציף", והתחיל לקבל הכרה כיוצר וכמלחין. “אני לא סובל את השיר הזה", הוא אומר כעת. “הוצאתי אותו מההופעות האחרונות. אני בן 80, מה אני אתחיל לשיר עכשיו ‘ציף ציף מעל הרציף'?".
כעבור שנה הלחין עבור צילה דגן מספר לחנים למילים של לאה גולדברג, בראשם “ולא היה בינינו אלא זוהר", “יום בו יקום" ו"נחל שלי", שהיו ללהיטי ענק. הוא גם הלחין עבור צוות הווי של הנח"ל וסולנו יזהר כהן את הלהיט “כל שהיה בינינו" והקליט את שירי הסולו הרשמיים הראשונים שלו “שלושה מתוך שלושה מיליונים" ו"דלילה". “בתקופה הזאת הלחנתי שירים מורכבים ומסובכים בטירוף", הוא אומר. “פעם משה וילנסקי אמר לי שלא צריך לסבך כל כך את הלחנים, אז עשיתי דווקא. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא צריך להיות סיפור מסובך".
באותה תקופה השתתף גם בערב משירי ז'אק ברל ובו ביצע בין השאר את הלהיט “בנמל באמסטרדם". בשנת 71' הקליט שיר סולו נוסף שהלחין למילים של יעקב רוטבליט “נים לא נים", והלחין עבור יגאל בשן את הלהיט “מודד המדרכות" ועבור אילנה רובינא את “איש המברשות". “לא סבלתי את הקול שלי אז", הוא מגלה. “בכלל אף פעם לא מתִי על הקול שלי, אבל התרגלתי. לשמוע את עצמך בהקלטה בפעם הראשונה נשמע משונה לגמרי".
בשנת 74' היה אמור ליטני להיות שותף בסופרגרופ של כישרונות: “מתי כספי הגה את הרעיון שנקים להקה שתכלול אותו, את שלום חנוך, אריאל זילבר ואותי. ישבנו במשך חודשיים בכתיבה משותפת ולא הצלחנו להוציא אף שיר, כי כל אחד משך לכיוון שלו. בשלב מסוים קיבלתי הצעה לעבוד עם יהונתן גפן אז עזבתי את הלהקה. מתי גם עזב, כי הוא עבד עם שלמה גרוניך על ‘מאחורי הצלילים' ונשארו שלום ואריאל לבד. משם הם הקימו כבר את להקת תמוז".
איך נולדה ההיכרות שלך עם יהונתן?
“פגשתי אותו בפעם הראשונה במשרדי ‘הגר' של אריק איינשטיין. יהונתן הסתובב איתם ויצר איתם, אבל הוא לא בדיוק היה חלק מחבורת ‘לול', הוא היה אאוטסיידר כזה. הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון".
ליטני וגפן העלו יחד שני מופעים סאטיריים מצליחים משותפים: “זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" (1974) ו"מכתבים למערכת" (1976). “התיישבנו לחזרות, יהונתן כתב, חלק כתבנו ביחד, וככה הופענו כמעט יום־יום", הוא אומר. “הרוב במועדון צוותא בתל אביב וגם בהופעות באולמות סגורים בפני אלף איש. יצאנו עם ‘מכתבים למערכת' כעשרה ימים אחרי שסיימנו את סבב ההופעות הקודם. עבדנו בקצב מהיר, ובמשך שנתיים היינו אחד בתוך התחת של השני. עשינו 400 הופעות מכל הצגה. היינו עולים לבמה מעושנים ושיכורים, מסטולים מהתחת. זו הייתה תקופה מטורפת".
מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?
“הופעתי ליד מושב בית יצחק בו הוא התגורר, אז צלצלתי אליו והזמנתי אותו להופעה. הוא אמר לי ‘אני לא יכול, האוטו שלי מקולקל'. לפני זה הוא היה נוסע במוניות, כך שידעתי שזה היה חרטוט. הוא כבר היה אחרי האירוע הלבבי שהוא עבר. אני חושב שאם מישהו היה בבית כשזה קרה לו, ניתן היה להציל אותו. זה היה אירוע לבבי שאם תופסים אותו בזמן אפשר להציל, למרות שבתקופה האחרונה הוא נראה נורא. הוא מאוד חסר לי.
הוכיתי בהלם כשנודע לי שהוא נפטר. כל פעם שאני מדבר עליו, גם עכשיו, אני מתחיל לבכות וזולגות לי דמעות. אני לא שולט בדמעות. בהבימה קיימו מופע לזכרו, אז שרתי את ‘אופליה הקטנה', שזה שיר שיהונתן ביקש ממני לא לגלות מי היא. שרתי את השיר באקפלה, כי אני הרי לא יכול לשמוע ולהיות מחובר למוניטורים. אנשים התרגשו. אמרתי לקהל שכנראה יהונתן היה ‘צריך' למות כדי שאני אדע כמה אהבתי אותו ואיזו השפעה הייתה לו עליי. כשהיינו ביחד במשך שנתיים שלמות לא כל כך ייחסתי לכך חשיבות, רוב הזמן היינו ‘גמורים'. המוות שלו הרס אותי. בכי בלתי נשלט ואני לא מהבכיינים. אבידה עצומה. אני לא מפסיק לבכות".
חייבים להביע דעה
שנות ה־70 היו מאוד סוערות ופוריות עבור ליטני: בשנת 74', במקביל להופעות עם גפן, הקליט סדרת דואטים עם הזמרת סנדרה ג'ונסון במסגרת תוכנית הרדיו “בדרך מערבה" של שירי עם אמריקאיים. אחד הדואטים, “סמטת התותים", הפך ללהיט גדול. בשנת 76' היה חלק מאחד הפרויקטים השאפתניים והמפוספסים ברוק הישראלי, האלבום “שמיים" של להקת שמיים בהפקת לואי להב ואלונה טוראל. הפרויקט, שראה אור באלבום רק בשנת 80', נחל כישלון צורב. “הייתי ‘סטטיסט' בפרויקט הזה, ישבתי בצד והמוזיקאים עשו כל מיני קטעים מוזיקליים, כל שיר לקח בין 7 ל־9 דקות וזה היה מורכב וארוך מדי", הוא אומר. “זה אלבום שהקדים את זמנו. לואי להב ניסה להרגיע אותי, הוא בא עם ההשפעות של חו"ל, אבל ההרכב הזה היה שאפתני מדי".
בשנת 78', כשהוא בן 35, הוציא ליטני את אלבום הבכורה שלו “יחס חם", שהורכב משירים שהקליט לאורך השנים לצד שירים חדשים, בהפקת המוזיקאי האמריקאי פרד פילד שהפיק את מרבית האלבום. תחילת העבודה על האלבום הייתה בשנת 73', כשליטני פגש בחברי להקת הקאנטרי־רוק האמריקאית בני נוח, שהגיעה לסיבוב הופעות בישראל ועבדה במקביל עמו ועם שלום חנוך: “תכננו להקליט עוד כמה שירים, אבל הם חזרו לארצות הברית. כשפרד פילד חזר לארץ התחלנו לעבוד על אלבום הבכורה שלי".
האלבום, שנע לכיוון הקאנטרי־בלוז־רוק, הסגנון האופייני לליטני, כלל את הלהיט “משבר אמון", שלדבריו כתב והלחין בחמש דקות: “יהונתן ואני הקלטנו באולפן, כששלום חנוך ומתי כספי הגיעו להקליט לנו קולות. בזמן שהם הקליטו ישבתי בחוץ וכתבתי את השיר על המקום. שתדע לך, השירים הכי טובים נכתבים מהר".
באותה שנה קצר ליטני הצלחה נוספת בתיאטרון, כשלוהק לככב בתפקיד ראשי ב"בזאר הגדול", גרסה עברית למופע המצליח של המוזיקאי הצרפתי מישל פוגאן. במופע בלטו במיוחד הלהיטים “סיפור של אהבה" ו"לעוף כמו ציפור", שהפכו מזוהים עם ליטני. הדרך למופע התחילה באכזבה גדולה והסתיימה בצורה הטובה ביותר שהוא יכול היה לבקש. “בשנת 77' עשיתי ערב משותף עם יהודית רביץ, וזה היה אמור להיות שלאגר, אבל היה לנו אמרגן שפחד שניכשל והוא עצר את ההצלחה. מנע אותה. בקיצור, להתפרנס לא יכולתי מזה, ואז קיבלתי את ההצעה להשתתף ב'בזאר הגדול', שהיה להיט ענק", הוא מספר.
בשנות ה־80 נכנס לעסקים, כשניהל את פאב “הבקתה". “הייתי זה שפותח וסוגר את המקום", הוא מספר. “פתחנו בערב וסגרנו בעשר בבוקר, מאז כל הלו"ז שלי נדפק לחלוטין. עכשיו אני ישן וקם מתי שיוצא לי, לפעמים בבוקר, לפעמים בערב".
לאורך הקריירה הקליט אלבומים נוספים ולא מעט גרסאות כיסוי שזכו בקולו החד־פעמי לעדנה מחודשת דוגמת “עד סוף הקיץ", “זה קורה" ו"לא ידעתי שתלכי ממני". לצד הקריירה המוזיקלית, השתתף כשחקן וכזמר בשלל הפקות שניצלו את כישוריו כשחקן, דוגמת “קשר אייר" שכתב יהונתן גפן עבור תיאטרון בית ליסין, הסרט “החיים על פי אגפא" מאת אסי דיין, הסרט “גולם במעגל" והסרט “אינג'יל". כמו כן דיבב סרטי אנימציה.
כזמר וכאומן ששר לא מעט שירי מחאה, איך אתה תופס את המצב במדינה?
“איום ונורא. נתניהו אסף סביבו חבורה של דבילים. כולם. את מי אני פתאום מתחיל להעריך? את טלי גוטליב, שעכשיו אמרה שהיא תפנה לבג"ץ על מה שעשו לה. היא לא דופקת חשבון. צריך אומץ גדול בשביל זה. השתיקו אותה וסגרו לה את הפה, אז היא החליטה לשים קצוץ. אני מעריך אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. אני חושב שביבי נכנס למשהו שהוא לא יכול לצאת ממנו. תראה את הרוטמן הזה, רוטוויילר. ראית איך הוא חטף את המגפון ממפגינה בניו יורק? ויריב לוין הזה, מה יש להם? זה נורא. מה רפורמה עכשיו? בשביל מה? למה להוריד את בית המשפט? תכף הם יוציאו חוק שאין בחירות יותר. בקלות יוכלו לעשות זאת, יש להם הרבה אוהדים".
מה אתה חושב על אומנים שמביעים דעה בפומבי?
“אומנים חייבים להביע דעה, זה למען המדינה. שלמה ארצי בהתחלה נרתע ואחר כך הודיע שהוא לא לוקח את פרס ישראל. אומנים יכולים לשלם מחיר והרבה פוחדים לשלם. אני בעצמי חבר בקבוצת וואטסאפ ‘מוזיקאים למען הדמוקרטיה', שם הדמות הכי פעילה היא אחינועם ניני. אבל אני לא במצב פיזי מספיק טוב בשביל ללכת להפגין".
לסיום, מה תאחל לעצמך ליום הולדתך ה־80?
“לעבור את הגיל הנורא הזה. אני סובל מכאבים רבים. אבל מצד שני, אם לא יהיו לי כאבים - אחשוב שאני מת". וככה, עם ההומור הייחודי שלו נפרד ממני ליטני, עד הפעם הבאה.