סיפור מהחיים. היה זה לפני כתריסר שנים. בטיול באיטליה, על ציר טוסקנה-ונציה, תפקד אלפונסו, הנהג שלנו, גם על תקן של תקליטן ותרם למורל בהשמיעו ממיטב הרפרטואר המקומי, משירי סאן-רמו עד רומנסות נפוליטניות. ברם, אלפונסו לא הסתפק בכך, שלף קלטת של אחד מזמרינו הים התיכוניים, שהשאיר לו נוסע ישראלי וטחן לנו את השכל בהשמעתה ב"לופ" אינסופי שהפך לסיוט. בהיותנו על סף התקוממות ממונעת, הוא שם קלטת שירה בציבור של גבי ברלין - ומצב הרוח באוטובוס השתנה מקצה אל קצה. למשמע שירתו הנעימה, הצטרפנו אליה כעין מקהלה מאולתרת וחשנו בבית הרחק מאמא מולדת.

כשסיפרתי על כך לברלין, שהלך הבוקר לעולמו בשנתו ה-80, הוא לא הופתע. "אנחנו, הישראלים, העם השר ביותר בעולם", ציין. "אין כמו השירה בציבור, שמאחדת את העם המפורד והמפולג שלנו. אני שמח על שאני יכול לתרום לכך בחומר שהוקלט לפני שנים ושמח שזה עדיין עושה משהו לאנשים".

על ברלין ניתן לומר שהמוזיקה עברה אליו בתורשה. אביו, שמואל, למד שירה אופראית בברלין ואמו, אסתר, הייתה במשך שנים המורה לפסנתר של ילדי יד-אליהו, שם גדל. בערוב ימיה, בהיותה בת 93, העניק לה חוויה מרגשת, כשהזמין אותה להצטרף אליו להופעתו בסנט-פטרסבורג, עיר הולדתה, שם למדה מוזיקה עם הכנר האגדי דוד אויסטרך. ברלין הלך בדרכם של הוריו ובגיל 12 סיפק קבלות ראשונות, כששר בהצגת "כטוב בעיניכם", בקאמרי, בהצגה שבה התגלה גם צדי צרפתי.

אכן, שלא כרוב מנחי השירה בציבור ברלין החל את הקריירה כזמר ערב קול בלהקת גייסות השריון, שם שירת, בין השאר, עם נורית הירש וברביעיית הטיילת, שם זימר עם חדוה ודוד. "המורה המזמר", כך כונה בשנות ה-60, כשלצד הוראת ביולוגיה בתיכון, יצא להופעות, שבהן המיס את הקהל עם להיטו "שיר לאלמונית", שהירש כתבה לו עם המשורר שמשון חלפי והוא דהר בראש מצעדי הפזמונים דאז.

במרוצת השנים פרש מההוראה - "הייתי חייב לבחור צד" - והתמסר להנחיית שירה בציבור. "תמיד אהבתי לשיר עם קהל", הוא העיד על עצמו. לאחר שניסה כמו מנחים אחרים להשתמש בשיקופיות ובשירונים, המהפך מבחינתו היה כשעבר למחרוזות בקלטות וידאו ואיתן סחף את הקהל. כששאלתיו אם זה היה פטנט שלו, הגיב בצנעה אופיינית: "לא לגמרי. אבל הייתי הראשון שביסס למעשה את כל ההופעות עליהן".

ברלין היה רב-אמן של שירי ארץ-ישראל, אבל ידע לחרוג מהן. כך היה ב-92', כשהוציא את אלבום "נשיקת שלהבת", שבו חידש את מיטב הלהיטים הסלוניים, תוך הצדעה למחבר המילים שלהם, פקיד הבנק אברהם איטנברג, שנודע בשם העט שלו אברהם ברושי. ברלין הקליט את שיר הפתיחה באלבום הזה - "אולי, אולי, אולי" - בדואט עם נערצו בעבר, ישראל יצחקי, אליל הזמר של העשור הראשון למדינה. ידידות חוצת דורות נרקמה בין השניים ויצחקי הוקיר תודה לעמיתו הצעיר על ששיתף אותו בערבי השירה בציבור שלו.

דבריו על ברלין  - "לפני הכל גבי הוא בן-אדם ומבין כל הזמרים הצעירים ממני הוא זה שמקפיד לשמור על קשר איתי" - אומרים הכל. הוא היה כולו נשמה, דבר שניכר בפועלו הבלתי נלאה באמ"י, איגוד אמני ישראל, בעיקר למען הוותיקים שבהם ואך ביום א' השבוע הוענק לו מטעם האיגוד פרס מפעל חיים שהוא כה היה ראוי לו.

לתופעה של ריבוי מנחי השירה בציבור התייחס ברגשות מעורבים. "נראה לי שלא כל אחד, החושב שהוא יודע לעשות את זה ותופס גיטרה או אקורדיון ויוצא לשטח, באמת יודע איך מנחים שירה בציבור", אמר לי באחד הראיונות במרוצת 55 שנות היכרותנו והוסיף: "עם זאת, יש מביניהם שלא יודעים לשיר, אבל יש להם היכולת לגרום לאנשים לשיר ולהלהיב אותם תוך כדי הפגנת ידע בזמר עברי".

ותופעת הריקוד על שולחנות בערבי שירה בציבור? - שאלתיו.

"אמנם אני לא מתלהב מהתופעה הזאת ואצלי בדרך כלל רוקדים בין השולחנות", השיב, "אבל אם יש בכך ביטוי להבעת שמחה, מי אני שאעמוד בדרכה של התופעה הזאת. העיקר זה לשיר ביחד ולהיות תמיד במורל גבוה".