בעוד השיר "אחי הצעיר יהודה" מתנגן ונוכח במילותיו על גבי שלושת המסכים, מחברו אהוד מנור ומי שחתום על אין ספור שירים שעושים את הפסקול הישראלי למה שהוא, מפציע בקטע וידאו ישן ואומר (ציטוט חופשי) "בכלל לא אהבתי שירים עבריים, בגלל שהשירים עסקו ב'אנחנו' ולא ב'אני'". 

לימים, השיר שכתב מנור על אחיו הצעיר שנהרג במלחמת ההתשה, הפך משיר אישי, לאחד משירי הזיכרון הלאומיים והעוצמתיים. ואולם "אחי הצעיר יהודה" היה בעצם הפרומו לשיר מחאה אנטי מלחמתי אחר שכתב אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", שהפך בחצי השנה האחרונה להמנון ההפגנות ונכתב על מלחמת לבנון הראשונה.

הסיפור הנפתל על שני השירים פתח את המופע "יותר משיר אחד", שהוצג פעמיים בסוף השבוע האחרון (חמישי ושישי) על בימת תיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל ה-62.

המופע הסוחף והמרגש מבוסס על "שיר אחד", ההסכת (איזה מילה יפה בעברית חודרת. לפודקסאט) עטור השבחים והמצליח (10 מיליון האזנות) של תאגיד השידור כאן" - נקרא "יותר משיר אחד", יען כי על הבמה הוא מתמקד בשלושה שירים אייקונים, כאלה שנולדו מתוך האישי ביותר, התייצבו בשלושה צמתים משמעותיים ודרמטיים בחיינו בישראל, והפכו לסוג של המנונים - גם אם מלכתחילה לא זו היתה כוונת כותביהם. 

שני היוצרים ומגישי ההסכת, מאיה קוסובר וניר גורלי, שוברים את חוקי הפורמט וממירים את חוויית ההאזנה האישית, האינטימית להסכת, בחוויה פומבית באירוע בימתי ויזואלי ומוסיקלי המאפשר לקהל להתוודע יחדיו לסיפורים שמאחורי ומלפני השירים, אל הגלגולים שהובילו אותו עד שנהיה למה שנהיה, בליווי הרכב מוסיקלי בן שמונה נגנים, הקלטות והקרנת קטעי וידיאו מפעימים והופעות חיות של האמנים המבצעים.

שלושת השירים המהווים את עמוד השדרה של המופע הם "אין לי ארץ אחרת" למילותיו של אהוד מנור הולחמו ללחן של  קורין אלאל.  שיר שראשיתו בסיפור אהבה נכזב של אלאל לבת זוגתה,  היה לשיר מחאה, בביצועה של גלי עטרי, שעלתה לבמה לביצוע חי של השיר לקול תשואות רמות והקהל הצטרף אליה במקומות הנכונים.

השני בטרילוגיית השירים הוא שיר המחאה האולטימטיבי "איזו מדינה" שכתב יוני רועה עם אלי לוזון, בימים ההם של נפילת הבורסה באמצע שנות ה-80'. בהקלטות מהעבר מספר יוני רועה על  נדודי השיר בין עורכי המוסיקה בתחנות הרדיו ותוכנית הפופ הטלוויזיונית בערוץ הראשון,  שהשיבו לו את הקלטת עם תשובה אחידה: "אינו ראוי לשידור", פסיקה שאפיינה אז את המימסד המוסיקלי כלפי המוסיקה המזרחית, היא מוסיקת הקסטות שפרחה מחוץ לשידור המימסדי ישראלי. ועל אף ולמרות הכל,  השיר חדר את חומת העורכים וחרך את תחנות הרדיו באין ספור השמעות.

בהגיע רגע השיא, אלי לוזון עצמו בשרו ושיערו הלבן ("כבש" הכינוי שהדביק לו אביו של יוני רועה, כשלוזון הנער עבד לצידו במאפיה בנתניה) עולה לבמה לביצוע שיר. איזה קול בוקע מגרונו, יא ווארדי, בכל המדינה אין קול כזה מאז 1986 עת יצא השי. הקהל של 2023 יוצא מגדרו ומריע לו באהבה רוגשת עד שנדמה שגג התיאטרון מתרומם מעל לצריחי המגדלים של ירושלים. והמילים? כאילו לא חלפו 35 שנים מאז נכתב: "יש לנו שרים רק כסא רוצים/לא עושים דבר ורק מבטיחים/ איפה השיוויון, איפה החזון איפה המוסר, איזה ביזיון"..

חותם את המופע השיר השלישי "דרכנו", שיענק'לה רוטבליט כותב המילים (לחן יזהר אשדות) הקדיש בראשונה לאורנה אשתו שהתמודדה עם מחלת ה-ALS  ובוצע ב-1989 על ידי דני בסן. "דרכנו"  זכה להצלחה דווקא בגרסה המאוחרת שלו בביצוען של חני פירסטנברג ושרית וינו אלעד, כשהיה פסקול הסדרה המצליחה "הבורגנים".

השיר האישי קיבל משמעות לאומית, בימי הפיגועים המדממים של האינתיפאדה השניה,  וכפי שמעידה וינו אלעד באחת ההקלטות: "עד היום כשאני שומעת את השיר אני בטוחה שהיה פיגוע".

לביצוע השיר מפציע מהחשיכה אל קרניה של אלומת האור, יוצר השיר יענק'לה רוטבליט,  שמדבר-שר את השיר, ומקנח לסיום בתוספת בית שנכתב ברוח ימים אלה, כשחיינו מתהפכים עלינו: ..."לא קלה היא לא קלה דרכנו/מי יתן לא תובילנו עד אובדן/כי ימים רעים באים עלינו/זכרונות מרים של שבר וחורבן".

המופע השני של "יותר משיר אחד" בו נכחתי התקיים בצהרי יום שישי. ואף שנותרו שעות אחדות עד כניסת השבת, לא נראו צופים דתיים. בקלות ניתן היה לאפיין את הקהל שמילא עד גדותיו את אולם שרובר. קהל חילוני, שהשירים האלה ודומיהם הם הזיכרון התרבותי הכי ישראלי שלו. לא אחת במהלך המופע התנגבה ללב ההרגשה שאנחנו מצויים בסוג של מסיבת סיום לישראל שהכרנו, ובקהל נראו רבים כשהם מוחים דמעה.

עם סיום, כשהקהל נהר החוצה יכולתי לדמיין בעיני רוחי רבים מהם כשהם נושאים דגל ישראל וממשיכים משם, בדרך לא קלה, אל ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. כי אין להם ארץ אחרת. אח, איזו מדינה. ואיזה מופע.

המופע בניהולו המוסיקלי של נדב הולנדר, יעובד לשלוש תוכניות נפרדות של ההסכת "שיר אחד".