קיץ 1960. זה היה עוד יום שגרתי בקפה "נגה" בתל אביב, המקום שבו רבצו במרבית שעות היום מיטב הנגנים והמוזיקאים. חלקם שיחקו שחמט, חלקם שתו קפה, חלקם אכלו, והיו גם מי שסגרו עסקאות ועבדו על שירים. עבור זבדיה לוי, זמר ומנהיג תזמורת החתונות “העליזים", זה היה יום מיוחד מאוד. “קפה ‘נגה’ היה הבית שלי, המשרד שלי היה ב’נגה’ וכזמר וכאמרגן של נגנים, רוב שעות היום שלי היו בקפה", סיפר לוי בראיון שקיימתי עמו ב־2015.
“באותו קיץ ישבתי ב’נגה’ על כוס קפה עם חברי הטוב הסקסופוניסט עוזי מלמד, והוא הראה לי דף תווים וטקסט של שיר שהוא הלחין כמה שנים לפני כן, וזמזם לי אותו. התאהבתי במנגינה ובטקסט והתחלתי לבצע אותו יחד עם התזמורת. ביצוע הבכורה היה ב’נגה’, בבמה הקטנה והמצ’וקמקת שהייתה שם. כשבשנת 1966 חברת התקליטים רצתה להפיק לי תקליט, הצעתי לה לבצע את השיר הזה, אבל אנשי חברת התקליטים חשבו שהוא פחות טוב והעדיפו גרסאות כיסוי לשירים מוכרים מחו"ל. בשנת 1970 עוזי מלמד הביא את השיר הזה לתזמורת שלו, ‘הברנשים של פיאמנטה’, והיא הקליטה אותו באופן מסחרי. אחרי שנים הקליט אותו זמר צעיר, זהר ארגוב, והשיר ‘בדד’ הפך להיות קלאסיקה".
הסיפור הזה הוא אחד מני רבים על בית קפה “נגה" המיתולוגי, שמציין בימים אלו 90 שנה להיווסדו ונחשב במשך עשרות שנים כמקום המפגש הקבוע של מיטב הנגנים הישראלים, ובו למעשה נולדה סצנת תזמורות החתונות והאירועים בישראל. הקפה, שנוסד בקיץ של שנת 1933, מוקם תחילה ברחוב ביאליק בתל אביב. בשנת 1941 עבר למשכנו ברחוב פינסקר, מול קולנוע “מוגרבי". הוא נבנה ותוכנן בידי האדריכלים יוסף נויפלד ויעקב ירוסט. בשנות ה־40 וה־50 משך אליו את הבוהמה התל־אביבית ואנשי המעמד הגבוה, לא מעט הודות לעיצובו כקפה וינאי המשלב תרבות, בידור והנאה. “בהתחלה זה היה מקום שיועד ל’היי סוסייטי’ של תל אביב, רק העשירים יכלו להרשות לעצמם לבלות שם", אומר המוזיקאי סמי וילה, מוותיקי “נגה". “כשהייתי ילד אני זוכר שאבא שלי, הזמר ג’אקומו וילה, היה מופיע שם, וזה נחשב למקום שלא מקבל כל אחד, אלא רק עשירים ואמנים עם רזומה ורפרטואר מעונב יכלו להיכנס לשם".
מראה של תזמורת
לאור ההצלחה של המקום בשנותיו הראשונות, החליטו הבעלים להעתיקו למקום מרכזי יותר ובחרו בכיכר מוגרבי, שנחשבה אז למרכז חיי הלילה של העיר. לרגל הפתיחה החגיגית נרתמו בעלי “נגה" לסיוע לפצועים הבריטים במלחמה. “הנהלת קפה נגה בתל אביב הודיעה לוועד הקרן הבריטית לעזרת נפגעי המלחמה בתל אביב, כי היא מקדישה לטובת הקרן 50% מההכנסה הכללית בערב הפתיחה החגיגית שהתקיים ב־1 באוקטובר 1941", נכתב ב“מעריב" באותה העת. מרבית הקליינטורה ב"נגה" בשנים ההן הייתה אנשי הצבא הבריטי, מה שהפך את בית הקפה למרכז כוח בתקופת השלטון המנדטורי.
עם קום המדינה נקלע בית הקפה לקשיים: מצד אחד הבריטים עזבו את הארץ, ומצד שני אנשי הבוהמה קבעו את מעוזם בקפה המתחרה, “כסית", שהחל לתפוס תאוצה. מי שסייעו למקום לשרוד היו המוזיקאים והנגנים, אלו שלא נתפסו כ"בוהמיינים" מספיק בשביל לשבת עם חצקל (הבעלים, חצקל איש כסית – ד"פ) על כוסית ב"כסית", וקבעו את מושבם ב"נגה".
“בסוף שנות ה־50 הפך ‘נגה’ לבורסת המוזיקאים של ישראל, אלו שזכו לכינוי ‘חלטוריסטים’", מספר הבמאי והמוזיקאי משה אבני, שחקר את תולדות “נגה" ומנהל בעשור האחרון את קבוצת הפייסבוק “זיכרונות מקפה נגה" שבה חברים מרבית המוזיקאים הוותיקים שבילו שם. “בעיקר היו מגיעים לשם כדי לייצר כל מיני הרכבים מהיום להיום ולנגן בכל מיני שמחות, חתונות ואירועים. היו גם אמנים שהיו מגיעים ל’נגה’ כדי לחפש עבודה ולצאת משם לסיבוב הופעות. אמרגן שישב ב’נגה’ היה לוקח כמה אמנים שישבו שם ומוציא אותם לסיבוב ברחבי הארץ עם נגנים. לי יצא להופיע בסיבוב כזה עם רומן שרון ז"ל ועדנה לב. היו איתנו גם קוסם ואחד שבולע אש. כל נגן שחיפש להופיע ידע שב’נגה’ הוא יוכל למצוא עבודה".
“למעשה ב’נגה’ נולדה סצנת ההופעות בחתונות ובאירועים", מציין וילה. “ההילה שלו הייתה שהוא שלט בסצנת האירועים אז והיה הבית הקבוע של המוזיקאים. רוב הקליינטים בבית הקפה היו המוזיקאים. הכרתי את המקום כילד בזכות אבא שלי, אבל כמוזיקאי שניגן בלהקות קצב ביליתי שם המון זמן החל מסוף שנות ה־60 ולאורך שנות ה־70".
למעשה, מי שהגדירו את סצנת האירועים ב"נגה" היו “קבלני הנגנים", כלומר, מוזיקאים שנהגו להקים ב"נגה" הרכב זמני ולשלוח אותו לאירועים תמורת אחוזים. “היו אז כמה 'קבלנים’ בולטים", מספר וילה, שניגן אז בלהקות כמו “הגל החדש", “נערי החצר", “הכוכבים הכחולים", “הענקים" ו"הגל הירוק". “כל בעל שמחה שחיפש תזמורת לאירוע שלו, עוד משנות ה־50, היה מגיע ל’נגה’, פונה לאותו קבלן, והוא היה בודק אילו נגנים פנויים ושולח אותם לאירוע, מבלי לעשות חזרות ומבלי לתאם מראש אילו שירים לנגן. היו מקרים שיצאתי לחלטורה בחתונה עם אנשים שלא הכרתי. ניגנתי על קלידים והיה איתי עוד מתופף, ואיתנו היה עוד מישהו, מנחה, וככה העברנו ערב. היה ידוע גם שמ’נגה’ שלחו הקבלנים סטטיסטים, כלומר לצד שני נגנים אמיתיים וזמר, הם שלחו אנשים שהחזיקו גיטרה ועשו בכאילו בלי שהגיטרה מחוברת לחשמל בכלל כדי לספק מראה של תזמורת. ‘נגה’ היה מקור פרנסה להרבה מוזיקאים, והחלטורות פרנסו הרבה משפחות. ללא קפה נגה, זה לא היה קורה. כמה מתזמורות החתונות המובילות בישראל בילו ב’נגה’, לדוגמה ‘השגרירים’ ו’הפסגות’".
“נגנים היו מופיעים כל הלילה, מתעוררים בצהריים והולכים ל’נגה’ לחפש עבודה", נזכר המתופף ג’ו קוט, שניגן באותן שנים בלהקות כמו “הכוכבים הכחולים" ו"המהפכה". “הייתה חלוקה ב’נגה’: החלטוריסטים וחברי להקות הקצב היו יושבים בתוך הקפה, והמוזיקאים הוותיקים, שלא היה להם כסף להזמין משהו בשביל לשבת בקפה, היו יושבים בחוץ ומחכים לחלטורה. כל מוזיקאי הגיע לשם כדי לפגוש עוד מוזיקאים.
רבים מהמוזיקאים שהפכו אחרי זה למפורסמים ישבו ב’נגה’, כמו צביקה פיק, ניסים סרוסי, יצחק קלפטר, גבי שושן, דני שושן, גרי אקשטיין, אריס סאן, עוזי פוקס וכו’. אגב, לא היו אז טלפונים, היה טלפון מרכזי אחד, וכשמישהו רצה להשיג אותך, הוא היה מצלצל ל’נגה’, והברמן היה צועק בשם שלך וקורא לך לבוא לטלפון. זה היה מבתי הקפה הראשונים שהביאו את הכדורגל שולחן ומכונות הפליפרים לארץ. זה היה מקום קסום".
מרבית חברי להקות הקצב, הראשונות שייסדו את הרוקנרול בישראל בשנות ה־60, דוגמת “עוזי והסגנונות", “האריות", “הכוכבים הכחולים", “הצ’רצ’ילים" ו"הנסיכים", היו מבלים בקפה “נגה", מקיימים חזרות בבמה הקטנה ויוצאים להופעות. “ב’נגה’ גם התפתחה סצנת הרוקנרול", מציין קוט. “הרבה הרכבים נולדו בזכות המפגשים של מוזיקאים ב’נגה’. זה היה מקום הבילוי העיקרי שלנו".
אווירה ניו־יורקית
למרות שבשנות ה־60 וה־70 קמו בתי קפה רבים בתל אביב שנתפסו כאטרקטיביים, בהם “קליפורניה", “תמר" ו"רוול", “נגה" שמר על המעמד שלו כמעצמת מוזיקאים. עם זאת, מה שגרם לדעיכת זוהרו של המקום היה בואם של התקליטנים. “בסוף שנות ה־70, ברגע שבאו התקליטנים, אז כבר המוזיקאים לא הצליחו למצוא עבודה באירועים כי בעלי שמחות העדיפו די־ג’יי על פני נגנים", אומר וילה. “כשהחלטורות החלו להתמעט, המוזיקאים עזבו, וזה גרם ל’נגה’ לאבד את הקליינטורה העיקרית ולדעוך".
כדי לנסות לשמור על רלוונטיות וליצור קליינטורה חדשה, שינה המקום בשנות ה־80 את אופיו לבר ומועדון סנוקר. במאמר שפורסם ב"מעריב" בשנת 1988 תואר המקום המחודש: “מיכל הבלונדית מניחה את כוס הבירה, מתיישבת עם חצי טוסיק על קצה שולחן הביליארד. שני מטרים ממנה מחייכים, בגודל טבעי, פול ניומן וטום קרוז. לצערה הם דבוקים חזק לקיר. יום שישי, 12 בלילה, אלנבי פינת פינסקר, קפה ‘נגה’, שבשנה האחרונה הפך לפאב מועדון. 12 שולחנות ביליארד, מוארים בניאון חזק, ברקע סוזן וגה, אווירה ניו־יורקית משהו".
המקום המשיך לפעול לאורך שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 עד שביולי 2015 נסגר סופית. “עצוב לראות את המקום הזה, שהיה כל כך זוהר ונוצץ וכל כך משמעותי לנו, המוזיקאים, נסגר", אומר אבני. “היום הוא נראה מוזנח והרוס. בשנת 2013 הצלחתי לגבש את חבריי המוזיקאים של ‘נגה’ משנות ה־60 וה־70 למפגש נוסטלגי מרגש במקום, מה שהפך, בדיעבד, רקוויאם לתקופה שהייתה ולא תחזור".