דעותיו אולי שנויות במחלוקת, אבל על דבר אחד בקשר לאריאל זילבר אין עוררין - הוא אחד המוזיקאים הססגוניים, המשפיעים ופורצי הדרך בפסקול הישראלי, שבחיקו קלאסיקות נצחיות - מ"רוצי שמוליק" ו"בטי בם", דרך “אני שוכב לי על הגב" ועד “בחברה להגנת הטבע" ו"ברוש". זילבר עבר הרבה גלגולים בקריירה ובחייו האישיים, ואין ספק שהוא משלם מחיר על התבטאויותיו, אך נראה שיש דברים שלא השתנו אצלו: אותה שובבות, סקרנות בלתי נלאית ואנרגיה של אומן רוק'נרול אמיתי. כשהוא עולה לבמה ומתחיל לנגן, כל התוויות נעלמות.
“תמיד הייתי בלחץ"
זילבר נולד לפני 80 שנה בתל אביב, ב־22 בספטמבר 1943, למשפחה עם ייחוס: אמו הזמרת ברכה צפירה הייתה כוכבת הזמר הראשונה בישראל והאישה הראשונה שהקליטה שירים עבריים. שירתה של צפירה שילבה בין מוזיקה שורשית ישראלית, צלילים תימניים שספגה מבית אביה ומוזיקה אירופית שספגה תחילה בתיאטרון הסאטירי הקומקום, שבו שיחקה ובהמשך בברלין, שם רכשה את השכלתה המוזיקלית. שיתופי הפעולה שלה עם מלחינים שעלו ארצה מאירופה לא רק הביאו אותה לקונצרטים בינלאומיים אלא גם הפכו אותה לאומנית הראשונה ששילבה בין המוזיקה הארץ־ישראלית לצלילים האירופיים. “שיר העבודה והמלאכה", “שתו העדרים" ו"יש לי גן" הפכו לנכסי צאן ברזל ומהווים את המקור שממנו שאב בנה השראה כמלחין.
לפני שהכירה את אביו של אריאל, צפירה הייתה נשואה למלחין נחום נרדי, ולזוג נולדה ילדה, נעמה נרדי. נרדי, זמרת אופרה בינלאומית, סבלה מבעיות נפשיות, ושמה קץ לחייה בגיל 57. היה לה קשר אמיץ עם אחיה למחצה: היא לימדה אותו פיתוח קול, התגוררה בביתו תקופה מסוימת, והשניים הקליטו אוסף משירי אמם שיצא ב־1988. “בשלב מסוים נעמה לא רצתה לראות אף אחד, והקשר היחיד שלה לעולם היה באמצעות הטלפון", סיפר זילבר בראיון ל"מעריב" בתחילת שנות ה־90. “אמא שלי הייתה מוציאה את הכל על נעמה. אם הייתה לה התקפת זעם, היא הייתה צועקת עליה. נעמה הייתה שולחת לאמא אוכל עם שליחים ומטפלת בה דרך הטלפון. כשאני מסתכל על הרקע הכואב של נעמה, אני חושב איך היא בכלל עשתה משהו ופיתחה קריירה".
לאחר גירושיה מנרדי, צפירה הכירה את מי שהפך לבעלה השני, בן־עמי זילבר ששימש ככנר ראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. עם רקע מוזיקלי כזה, היה בלתי נמנע שבנם יימשך למוזיקה. “אבי היה לוקח אותי לחזרות של התזמורת עוד בהיותי תינוק", סיפר לי זילבר בראיון ל"מעריב". “נהגתי לשבת מתחת לכיסא שלו ולמלמל מנגינותיו. במקביל, הייתה אמי מתרוצצת בעולם מטעם הסוכנות היהודית. הערצתי אותה והייתי הולך להופעות שלה".
בהיותו בן 4 שלחו אותו הוריו להתחנך כילד חוץ בקיבוץ גן שמואל. “כשהגעתי לקיבוץ, אנשים היו אומרים ‘מסכן. ההורים שלחו אותו'", סיפר זילבר בעבר. “היום אני רואה שזה ברכה. אמא שלי הייתה מאוד שתלטנית, אני חושב מה היה קורה אם הייתי גדל בבית. כאשר הייתה באה לבקר בקיבוץ, הייתה מהומה. בכל מקום שבאה הייתה מהומה. תמיד הייתי קצת בלחץ. את השירה שלה מאוד אהבתי, זה מה שקיבלתי ממנה הכי הרבה. הייתי עומד מול הראי ומנסה לחקות אותה. בקיבוץ תמיד היו שואלים אותי: ‘למה אתה צועק?', והייתי עונה: ‘אני לא צועק, אני שר!'".
בגיל 14 עבר להתחנך בפנימיית הדסים, אולם סולק ממנה לאחר שפוצץ את חדר המגורים שלו עם נפל תחמושת שהביא ממחנה דורה. בתקרית זו נקטעה כף רגלו. לאחר התאונה חזר להתגורר עם הוריו, ובעידוד אביו פנה ללימודי מוזיקה באקדמיה למוזיקה. תחילה למד לנגן בצ'לו ובחצוצרה, ובהמשך גילה את הפסנתר והקלידים. “הזמר הראשון שאהבתי היה הארי בלפונטה, זה אומנם לא בדיוק רוק'נרול אלא יותר קליפסו, אבל אליו התחברתי", סיפר לי זילבר. “כשהרוק'נרול מאמריקה נכנס לרדיו שלנו, נדלקתי על הקצב. נמשכתי בעיקר לרוקרים שניגנו בפסנתר בטירוף".
חולם בלועזית
בגיל 18 התקבל לאקדמיה למוזיקה ובמקביל עבד כטבח, כנגן במועדון “וויסקי א–גוגו" וכחצוצרן באופרה והחל ליצור שירים בעצמו. משכשלו ניסיונותיו להציע שירים לאומנים מקומיים, החליט לנסות את מזלו בחו"ל. ב־1967 הגיעה לבריטניה. השמועה מספרת שבזמן שהותו בלונדון, יצרה צפירה קשר עם רינגו סטאר, מתופף הביטלס, והציעה ללהקה להקליט שיר שלו, אך הלה דחה את ההצעה בתואנה שהם יוצרים את שיריהם בעצמם. “הייתי בורח מהדחיפות שלה, מעלים עין", סיפר זילבר ל"מעריב". “היא חיה בתקופה שבה לדבר עם נשיא המדינה ועם ראש הממשלה זה לא היה ביג דיל. היא הייתה מרימה טלפון ואומרת להם ‘לך לכל הרוחות', זה הרחיק אותי ממנה".
החלום להצליח באנגליה התנפץ די מהר. “חשבתי תחילה שהשירים שלי הם שלאגרים ורציתי להציע אותם לזמרים", סיפר בעבר. “באנגליה הייתי מטלפן לנגנים לפי מודעות בעיתון. היו באים ומקליטים בלי שום השגחה ובקרה, והתוצאות היו אפס".
בשנת 1968, עם קצת דחיפה מאמו, שעשור קודם לכן קיימה קונצרטים בפריז, עבר לצרפת, שם התפרנס בעיקר ככותב ג'ינגלים וניסה לעניין זמרים מקומיים בשיריו. “בארץ היו רגעים רבים של פחד מלחצים, ולכן נסעתי לצרפת להתפרנס. אבל זה היה בלוף. נכנסתי למין פרנויה", סיפר. “בניגוד ללונדון, בצרפת הלך לי יותר, אבל סבלתי שם מחוסר המקצועיות שלי. היה שם אמרגן שניסה להפיק אותי ברצינות. הביא לי מעבד ונגנים. לאחר ההקלטה ראיתי שזה גרוע, ואמרתי לעצמי: ‘תברח מכאן ומיד!'".
כעבור כמעט חמש שנים חזר. במהלך שהותו בצרפת הוא הפך לבן בית אצל אסתר ואבי עופרים, הצמד הפופולרי שזכה להצלחה באירופה. “אני חייב לאסתר ולאבי הרבה, כי בזכותם נפתחו בפניי דלתות בצרפת", סיפר בעבר. “זה קרה בזכות השיר ‘Purple Eyes' שהלחנתי וכתבתי והפך לימים ל'ככה את רצית אותי' של תמוז. אסתר ואבי הקליטו אותו והוא זכה להצלחה. הם הוציאו אותי מעבודה בשוק המסחרי בפריז, הביאו אותי ללונדון, נתנו לי חדר עם פסנתר ב'הילטון' ותנאים נפלאים לעבודת הלחנה, ושם יצרתי בין היתר את המנגינה של ‘אגדה יפנית'".
לאור הפרסום שלו זכה כמלחין שכתב שירים ל"עופרים", הפך זילבר למלחין ג'ינגלים מבוקש בצרפת ואף הלחין שירים לזמרות צרפתיות. השיר “על המגלשה", שהלחין לזמרת היהודייה רג'ין, הגיע לידיים של המפיק אברהם (דשא) פשנל, שהפך אותו לשיר הפרודי “סיפורי סבתא", ששרה הזמרת רבקה זוהר. גרסה זו לא הצליחה. פשנל, שהאמין בפוטנציאל של השיר, ביקש מזילבר לכתוב לו מילים חדשות. “בגלל שהייתי תקופה ארוכה בחו"ל, הורגלתי לכתוב ולחשוב באנגלית, ולכן כתיבת הטקסט העברי של השיר לא באה לי בטבעיות", סיפר בעבר. “קראתי ארבעה ספרים בעברית ועוד מילון כדי לחזק מחדש את החשיבה היוצרת העברית ובאותו לילה נולד הטקסט". השיר “בטי בם" הוקלט על ידי שלישיית הגשש החיוור, הטאלנטים של פשנל, והפך ללהיט ענק. ב־1976 זילבר הקליט את השיר בעצמו, והפך אותו למזוהה איתו יותר מכל.
זה לא היה השיר הראשון של זילבר שהשלישייה שרה. קדם לו “האישה היחידה בחיי", שכתב יהונתן גפן. “הייתי נבוך להגיש לגששים את המנגינה הזו", סיפר זילבר בעבר. “קרה לי דבר מוזר: בדרך כלל אני עמל על שיר שעות רבות, אבל את ‘האישה היחידה בחיי' חיברתי תוך דקות. כשהגעתי לחופשה בארץ החלטתי להציע את השיר לגששים, אותם אני מעריץ, להפתעתי התברר לי כי הם היו מרוצים מאוד מן הלחן והשיר הוקלט".
ב־1971 הקליט זילבר בצרפת תקליטון בכורה לועזי שכלל שני שירים, בהם “Movie Instead" הפרוע והרוקי שלא הצליח בחו"ל אך הגיע היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים הלועזי בישראל. בסוף אותה שנה הקליט את השיר העברי הראשון בביצועו - “שמש, שמש", שזינק היישר למקום השלישי במצעד הפזמונים השבועי בינואר 1972.
בעודו בצרפת הלחין זילבר את פסקול סרטו של אברהם הפנר “לאן נעלם דניאל וקס?", בכיכובו של ליאור ייני, ובו השיר “אגדה יפנית", שהפך לימים לקלאסיקה. “העבודה על פסקול הסרט היא קודם כל בזכות אמא שלי", סיפר זילבר בעבר. “היא דחפה את אהוד מנור שישמע את השירים שלי. אהוד הביא את אברהם הפנר, והפנר החליט שאכתוב את המוזיקה לסרט שלו. המנגינה של ‘אגדה יפנית' הולחנה עבור צמד העופרים באנגליה. אהוד סיים עם המילים ביום של הקלטת השירה. למה אני זוכר את כל זה? כי הסולם היה קצת גבוה לליאור וגם כי עד רגע ההקלטה אהוד לא היה בטוח במילים. הכל נעשה בבהילות. את השם לשיר נתן אהוד מנור לפני המילים, האגדה כולה של אהוד".
בשנת 1973 הקליט זילבר בצרפת שני תקליטונים בינלאומיים נוספים בעבודה משותפת עם הגיטריסט והמוזיקאי הישראלי אריה זכריש. “Wheel Chair" הפך בהמשך ל"הולך בטל" של להקת תמוז, ו"Il y a les souvenirs" זכה כעבור שנתיים למילים עבריות של אהוד מנור, על ברוש שגדל מול בית הספר שבו למד. בהתחלה הקליטה את השיר הזמרת נירה גל, ואחר כך “ברוש" הפך ללהיט של זילבר.
הפעם הראשונה שבה זילבר הופיע מול קהל חי הייתה כחימום לזמר הישראלי־צרפתי מייק ברנט. “עליתי לבמה ושרתי בצרפתית את ‘בטי בם' בפלייבק מלא, וראיתי מול עיניי קהל של עשרות אלפי אנשים", סיפר. “זה היה רגע בלתי נשכח. מרוב התרגשות שכחתי את המילים ומזל שהיה פלייבק, אז כל ההופעה צחקקתי. לא הכרתי את הווליומים האלה של קהל. זה היה טירוף, אבל הבנתי שלהגיע למעמד כזה בארץ זרה זה על סף הבלתי אפשרי - אז החלטתי לעזוב". לאחר שהקליט תקליט שלם הוא גנז אותו - וחזר לישראל.
סופר־גרופ
עם שובו לארץ ובתום מלחמת יום הכיפורים התברג בתעשיית המוזיקה המקומית: הוא כתב שירים לתוכנית היחיד של רבקה מיכאלי “שעות נוספות" ושיתף פעולה עם מתי כספי, דני ליטני ושלום חנוך במעין הרכב סופר־גרופ שכספי שאף להקים. “ניגנו כמה חודשים ביחד, אבל השירים לא התאימו בשום צורה ללהקה", סיפר חנוך בראיון ל"מעריב". “יום אחד מתי ודני לא באו, נשארנו אריאל זילבר ואני, וככה בעצם התחיל הגרעין של תמוז".
“במשך חודשיים עבדנו על השירים ולא הצלחנו ליצור שיר אחד אפילו", סיפר זילבר בעבר. “מתי היה מקצוען, אבל שלום ידע רק כמה אקורדים ואני ניגנתי טון אחד על הפסנתר. מתי הבין שאין פה כוחות, אז הוא עזב מהר את העניין. דני ליטני נשאר איתנו עוד שבועיים ואחרי זה עזב. שלום ואני נשארנו והמשכנו ליצור ביחד, כי לשנינו לא היה כל כך מה לעשות באותו זמן".
מי שפרש חסותו על השניים היה חברו הוותיק של חנוך, אריק איינשטיין, שצירף אותם כחימום במופעו “סע לאט". הוא גם זה שנתן להרכב את השם “תמוז", לאחר שהצעתו לקרוא לה “אולימפיאדה" נדחתה על ידי חנוך. “בהתחלה במופע החימום הקהל צעק להם ‘בוז', כי הוא רצה את אריק איינשטיין. זו הייתה קטסטרופה, לא נתנו להם לשיר", סיפר מאיר ישראל בעבר. “ואז אריאל ושלום ביקשו ממני ללוות אותם במופע החימום. הם חשבו שאם הקהל ישמע תופים, הוא פחות יצעק ‘בוז'. החלטנו להקים שלישייה. בהמשך צירפנו את איתן גידרון ויהודה עדר, וכך נולדה הלהקה".
חברי הלהקה החלו לעבוד על חומרים מקוריים. זילבר הביא ללהקה את “הולך בטל" ו"ככה את רצית אותי". שאר השירים נכתבו והולחנו בידי חנוך, למעט השיר היחיד שזילבר וחנוך הלחינו יחד למילותיו של מאיר אריאל - “סוף עונת התפוזים".
הכוונה של חברי הלהקה הייתה ליצור רוק'נרול מורכב, מתקדם, מחוספס ושונה ממה שהאוזן הישראלית הורגלה לשמוע. מי שהתאים ככפפה ליד היה המפיק לואי להב, שחזר משהות ארוכה בארצות הברית אחרי שעבד עם ברוס ספרינגסטין. “באתי לארץ אחרי עבודה עם אומנים ברמה גבוהה, והעבודה עם שלום, אריאל ושאר חברי הלהקה הייתה המשך טבעי לזה", סיפר להב בראיון ל"מעריב". “הם היו ברמה כל כך טובה, שהרגשתי טבעי איתם. העבודה בחזרות ובהקלטות הייתה אינטנסיבית ומאוד יצירתית ושאפתנית. עם זה שהיו לנו פה ושם קונפליקטים, כל הכוכבים ישבו נכון בדבר הזה, גם מבחינת הכתיבה, הנגנים, הלחנים וכל המעטפת. אני מאמין שאם הם היו מוציאים את השירים האלה עם טכנאי אחר, הם היו מצליחים לא פחות ממה שהצליחו איתי".
כמפיק מוזיקלי וכמעבד להב משך את הלהקה לכיוון הרוק הכבד, שכלל סולו נגינה ופתיחים ארוכים, מה שלא היה נהוג עד אז בישראל. בעידוד מנהלה מיכאל תפוח, נכנסה הלהקה ב־1975 לאולפן והקליטה את תקליטה היחיד, שזכה לשם “סוף עונת התפוזים".
להקת שוליים
הלהקה יצאה לסיבוב הופעות לקדם את התקליט. במאי המופע היה אורי זוהר, חברו הטוב של איינשטיין, שדגל בתבנית של להקת כוורת, כלומר מופע שמורכב ממערכונים, קטעי קישור ושירים. “לואי לא היה מוכן לשמוע על הדבר הזה, הוא ירד כאסח על אורי ואמר לו שזה מופע רוק ולא הצגה", סיפר לי יהודה עדר בעבר. “אורי לא ידע איך לאכול את לואי, אז הוא עזב".
גם זילבר לא הסתדר עם היד הקשה של לואי להב. “ביום הופעת הבכורה אמרתי ללואי שזה לא בשבילי ושאני רוצה ללכת הביתה. לא התחברתי", אמר זילבר. “לואי הרס לנו את התמימות ואת חדוות היצירה שליוותה אותנו בתחילת הדרך. כבר לא היה פאן". עם זאת, זילבר החליט להישאר.
מופע הבכורה נערך במועדון צוותא, באולם הומה אדם, אבל הקהל התקשה להתמודד עם המוזיקה המורכבת, ובהופעות הבאות הגיע קהל מועט, כמה עשרות אנשים, רובם קבועים. במופע ביצעו חנוך וזילבר גם שירים שלהם, כמו “מאיה", “תפסתי ראש על הבר", “בטי בם" ו"אגדה יפנית", ובהפסקות ליוותה הלהקה את רמי פורטיס, שהיה חשמלאי המופע.
“זו הפעם הראשונה שאני במסגרת", סיפר זילבר בראיון ל"מעריב" ב־1975. “קשה, קשה מאוד להסתגל ולא פעם אני מקלל, אבל בסופו של דבר זה מצוין. יש ביקורת כנה של חברים. בשביל כולנו להקה הייתה צורך דחוף. אנחנו משתדלים להשתחרר מכל הלחצים, ומנגנים רוק. האמת היא שהתלבטתי, כי מה פתאום רוק? חשבתי שצריך לפתח תרבות משלנו. אבל הגעתי למסקנה שאני יכול לבטא את עצמי בכל סגנון. לגבי הפרסום של הלהקה, אני מרגיש נבוך, אינני יודע איך לאכול את זה. בסך הכל אני מנגן. אבל זה נחוץ שיכירו אותנו. אני מסכים לזה, אבל יש בזה זיוף. ממדים לא אמיתיים. כמו ‘עבודה' על הקהל".
בין החיבוק התקשורתי שלו זכתה הלהקה לבין ההופעות, שהיו רחוקות מלהיות מסחריות, היה פער גדול. “כוורת הייתה אז להקה מצליחה - אנחנו היינו להקת שוליים", אמר חנוך בעבר.
למרבה האירוניה, דווקא כשהלהקה החלה לצבור קהל, התגלעו חיכוכים בין חנוך לזילבר, שהובילו בסופו של דבר לפירוקה. “גם אריאל וגם אני, שהיינו המרכז של העניין, שנינו אינדיבידואליסטים ולא בנויים כל כך ללהקה", הסביר זאת חנוך בעבר. תרמה לכך גם העובדה שהלהקה לא הייתה רווחית. “באותה תקופה היינו בחובות עתק והיינו צריכים להופיע במשך שלושה חודשים בחינם כדי לכסות אותם", סיפר זילבר. “לא ראינו שקל מהלהקה, וכדי לסגור את החודש התחלתי לעבוד כאיש סאונד בהופעות של שלמה ארצי ואפי נצר. בשלב מסוים נמאס לי".
השמועות מספרות שהטריגר לפירוק הלהקה היה סירובה לבצע את השיר של זילבר “רוצי שמוליק". הטענה היא שחברי הלהקה אמרו שהשיר לא מתאים לאופי של תמוז. עדר וגדרון סיפרו בעבר שהלהקה ביצעה את השיר בהופעות, וכי אם היה אלבום שני לתמוז, השיר היה מופיע בו. אלא שזילבר, כמחאה, הופיע כששקית נייר על ראשו. “הרגשתי שתמוז כבר לא מייצגת אותי ולא רציתי להיות חתום עליה כאריאל זילבר, לכן תפקדתי כפסנתרן בלבד", הבהיר את ההחלטה.
“אני חושב שאריאל רצה לעורר רושם שהלהקה התפרקה בגלל שהוא עזב ועשה לכך פרסום", אמר חנוך בעבר. “הבעיות היו קיימות מההתחלה, וכשאריאל החליט ללכת לבד, חשבתי תחילה להמשיך עם הלהקה. בסוף הגעתי למסקנה שהלהקה מפריעה לי. בצורה שהלהקה עבדה, אני מרגיש שלא הייתי אמיתי מספיק".
אף שחברת התקליטים ניסתה לשכנע את זילבר לחזור בו והבטיחה לו ביטוי רב יותר בתקליט הבא, הוא סירב. לאחר הופעת פרידה מוצלחת בקיבוץ איילת השחר ביולי 1976 - הלהקה התפרקה. מאז התאחדה הלהקה ארבע פעמים, האחרונה הייתה ב־2016. איחוד נוסף לא נראה באופק.
המוזיקה חיברה אותנו
במקביל להופעות האחרונות עם הלהקה, זילבר עבד על אריך הנגן הראשון שלו. שתי דמויות מפתח היו לאלבום הזה - מירון רכטמן ושמוליק צ'יזיק. רכטמן החל דרכו בתעשיית המוזיקה כאיש הגברה ותאורה, וב־1976 הקים עם זילבר את חברת ההפקה, ההגברה והתאורה “בטי בם". הוא שימש כמנהלו האישי, ונחשב לאחד מחבריו הקרובים.
את שמוליק צ'יזיק הכיר זילבר באמצע שנות ה־60. “שמוליק חזר מארצות הברית עם תקליטים של צ'אק ברי שאי אפשר היה להשיג בארץ, וזה משך אותי", סיפר זילבר. “הוא לא ידע מוזיקה, אבל המוזיקה חיברה אותנו, ובגלל שהוא כתב מילים ומנגינות בראש, הוא היה מזמזם לי ואני הייתי כותב להם תווים. אחרי שהיו לו דפי תווים ביד הוא היה מציע לכל מיני זמרים לשיר את השירים שלו, אבל רובם לא היו מעוניינים. בהתחלה גם אני לא הייתי מעוניין".
חלק מהשירים של צ'יזיק נכתבו בעודו שוהה במחלקה הפתוחה של אברבנל, לשם הגיע לאחר התקפי פרנויה. אחד השירים היה “רוצי שמוליק", שיר רומנטי מתקתק שצ'יזיק כתב על עצמו. תחילה הוא הציע אותו לאריק איינשטיין ולצמד פנינה ואנדריי, וכשהם סירבו הוא שכנע את זילבר להקליט אותו. זילבר, כאמור, הציע אותו לתמוז ובסופו של דבר החליט להקליט אותו בעצמו. “זה היה שיר מושלם, עוד מרמת הסקיצה, אז החלטתי להרים את הכפפה ולהקליט אותו", סיפר זילבר בעבר. “שרתי אותו בדיוק כפי ששמוליק בעצמו שר אותו. אף אחד לא חשב שלשיר תהיה הצלחה כזאת. בהתחלה די התעלמתי ממנו, אבל אי אפשר לדעת אם שיר יצליח או לא".
בשנת 1976 זילבר יצר קשר עם חיים רומנו, שבדיוק עבד עם אריק איינשטיין, והציע לו לשתף פעולה בעבודה על שירים לתקליט הבכורה. “אריאל זילבר היה האומן הראשון שהפקתי מוזיקלית", סיפר לי רומנו בראיון ל"מעריב". “לא הייתי מעבד מוזיקלי ולא ידעתי שאני יכול לעשות דבר כזה".
זילבר צירף להקלטות גם את המתופף מאיר פניגשטיין והבסיסט אלון אולארצ'יק, שבדיוק עזבו את להקת כוורת. “נהנינו מאוד לעבוד על התקליט הזה והתענגנו זה על נגינתו של זה", סיפר לי זילבר בעבר. “הרעיונות של כולם התקבלו בברכה. ושתדע לך, על הצלחה אף אחד לא חשב, רק על ליצור מוזיקה נהדרת יחד. מירון היה זה שלחץ עליי, עודד ודחף אותי להוציא את התקליט".
התקליט “אריאל זילבר", שיצא ב־1976, זכה להצלחה מסחרית גדולה. “רוצי שמוליק" זכה בתואר “שיר השנה" וזילבר נבחר ל"זמר השנה".
כשהוא נישא על גלי ההצלחה, זילבר שאף להקים להקה שתלווה אותו בהופעות. הוא גייס למשימה את הבסיסט יוסי מנחם והמתופף איקי לוי. “אריאל רצה להעלות מופע חדש שיתבסס על השירים המוכרים והחדשים", סיפר לי איקי לוי. “הוא לא רצה לקרוא להרכב ‘אריאל זילבר ולהקתו', אלא להקים להקה חדשה, יש מאין. כבר התחלנו לעשות חזרות, ואריאל עדיין היסס. הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה גיטריסט. בהתחלה הוא רצה את חיים רומנו, אבל הוא היה עסוק מדי. בהמשך צירפנו את שמוליק בודגוב". אחרי בודגוב צורף ללהקה נגן הכינור החשמלי יהודי־אנגלי טוני בראוור.
בסוף 1977 החל ההרכב החדש, עדיין ללא שם, להופיע על הבמות במועדונים ובבתי נוער, באירועי חג ובימי הסטודנט. גם קיבוצים היו חלק מהלו"ז. “אריאל היה עקשן", סיפר יוסי מנחם. “הוא לא רצה להפריד בין השם שלו לבין הלהקה. אבל אחרי שהסברנו לו שצריך לשווק את ההרכב ושחובה להשתמש בשם שלו, הוא השתכנע לאט־לאט. עכשיו היה לנו ליין־אפ קבוע של סדר השירים, והשיר שאיתו פתחנו את ההופעה היה ‘ברוש'. מכאן נולד שם הלהקה".
לאחר שזילבר ולהקת ברוש יצאו באופן רשמי לעולם, ההרכב קיבל את ההזדמנות הראשונה לחשיפה ארצית - פסטיבל הזמר והפזמון של 1978. אז, במתכונת של קדם־אירוויזיון ועם שידור בערוץ הטלוויזיה היחיד, הערוץ הראשון. “בפסטיבל רצו רק את אריאל", סיפר מנחם. “אבל מכיוון שהיינו להקה, באנו יחד איתו כעסקת חבילה. השיר החדש הראשון שלנו עם אריאל נחנך באותו פסטיבל - ‘תן לי כוח'. כולם הימרו שנזכה, אבל ידענו שאנחנו לא שיר זוכה. לא היינו ‘אבניבי', שזכה באותו פסטיבל. ועדיין, לאחר ההופעה בפסטיבל, כולם הכירו את ברוש".
“תן לי כוח" הגיע למקום החמישי בפסטיבל ונתן להם כוח לעבוד על שירים חדשים. לשם כך הסתגרו חברי הלהקה במשך כחודש בקיבוץ גבעת ברנר. בסוף 1978 הושקה התוכנית החדשה במועדון צוותא בתל אביב וצולמה לטלוויזיה, כשהלהקה מארחת את מאיר אריאל ויצחק קלפטר, בהופעת הבכורה שלו אחרי פירוק כוורת.
באותה שנה יצא אלבומו השני של זילבר, “אריאל זילבר ולהקת ברוש", שמלבד “תן לי כוח" כלל בין השאר את “שמש שמש", “ישראלים מצחיקים" (שיר הנושא מסרט המתיחות הנודע של צבי שיסל ובועז דוידזון), “איך עפות המחשבות" ועוד. “הזמן שעבדנו יחד היה זמן גיבוש לאיקי, יוסי ושמוליק", אמר זילבר, “בחזרות שעשינו למופע עבדנו על כל פרט בעיבוד, עד לפתיחה ולסגירה של מצילות התיפוף. הם הגיעו לשיאים בנגינת להקה".
חבר של קבע
ב־31 בדצמבר 1978, לאחר סיבוב הופעות מוצלח בן חודש עם ברוש שנקרא “פעם הייתי ילד קטן" כשם אחד משירי התקליט, הודיע זילבר בפתאומיות על פרישה מהופעות ופסק זמן מהקלטות. עבור ברוש זה לא היה הסוף, שהפכה להיות אחת הלהקות העסוקות בשנות ה־80.
זילבר עבר להתגורר בכפר מל"ל בדרום השרון, הקים חממת השרשה והתמקד בטיפול בצמחי נוי. “התעייפתי", נימק את הפרישה בראיון ל"מעריב" באותה שנה. “כבר ארבע שנים, מאז ההרכב הראשון של להקת תמוז, אני מופיע ברציפות וצריך לנוח. כשאתה בהופעות, אתה לא יכול לתפוס ראש טוב ואתה לא יכול לכתוב. כשאתה מופיע יותר מדי, אתה מתחיל להרגיש כמו שחקן גם בחיים הפרטיים, ובמשך הזמן אתה מגיע לשלב שבו אתה צריך להפסיק להופיע ולהתחיל לחיות".
את פסק הזמן בן ארבע השנים הקדיש ללימודי מוזיקה ונגינה בפסנתר, ללימודי ערבית ולגידול בעלי חיים. הוא עבד במשתלה, מכר פרחים וחלטר פה ושם בג'ינגלים לפרסומות. הוא התרחק מהתקשורת ועסק בחיפוש עצמי.
ב־1983 התרחש הקאמבק בווליום גבוה, עם שיר חדש שכתב והלחין צ'יזיק - “בחברה להגנת הטבע". צ'יזיק ניסה להציע את השיר לכמה אומנים, וכולם דחו אותו. עופר אקרלינג (“לא רוצה לזמביה"), מי שהיה בן טיפוחיו של זילבר, הקליט את השיר עם להקת הפאנק שלו. אבל מנהלו האישי לא אהב את הרעיון ששיר הוקלט ללא ידיעתו ואישורו - והשיר נגנז.
השיר בביצועו של זילבר הפך ללהיט ענק ובישר על חזרתו לעניינים. “לשמוליק היה רעיון להציע את השיר הזה לחברה להגנת הטבע כשיר פרסומת, בשביל שנקבל כניסה חינם לאתרי החברה", סיפר זילבר בעבר. “הם העיפו אותנו מכל המדרגות. 30 שנה אחרי זה הם פנו אליי שאקליט את השיר לפרסומת".
הצלחת השיר עודדה את זילבר להקליט אלבום שלישי שיצא באותה שנה ובו להיטים נוספים, בהם “אני שוכב לי על הגב", “התמהוני" ו"הנה אנו המיואשים", שכתב והלחין בעצמו. זילבר בחר להישאר בפרופיל נמוך ועבר לגור במצפה מתת בגליל. “אני לא איש של חברה, גם לא זאב בודד", סיפר בעבר. “אין לי צורך גדול באנשים, פטפוט וזה. מדי פעם בא אליי חבר, בעיקר אנשים שאני עובד איתם, אנשי מקצוע. רוב הזמן אני עובד או קורא".
הוא עסק בעיקר בכתיבת שירים: לשלישיית הגשש החיוור כתב את המוזיקה למערכון “פסטיבל שירי דיכאון" מאת יהונתן גפן; ללהקת הנח"ל הלחין את השיר “שרית הספרית", שכתב צ'יזיק; ולגלי עטרי הלחין שני להיטים שכתבה רחל שפירא: “אסמרלדה" ו"נפאל".
בשנת 1985 נישא זילבר לשושנה, שהפכה למנהלת האישית שלו והלכה לעולמה השבוע, רגע לפני יום הולדתו ה־80 של זילבר. לזוג שלושה ילדים: האומנית והחקלאית בת־דרור, מהנדס המחשבים בן־עמי והזמרת שלהבת. אלו הנישואים השניים של זילבר. מאשתו הראשונה הוא אבא לרועי, מוזיקאי ובמאי סרטים. לפני כעשור יצר רועי את הסרט התיעודי “אני והזילבר", העוסק במערכת היחסים המורכבת בינו לבין אביו.
אלבומו הרביעי של זילבר, “בה־דה־די־דיאה", יצא ב־1989. בין השירים שנכללו בו היה “ואיך שלא", שזילבר כתב כשיר אהבה לאשתו. את שנות ה־90 פתח זילבר באלבום חדש - “שבועיים בעיר זרה", שלמעט שיר הראפ “להתראות במבול הבא", שיר מחאה בנושא איכות הסביבה, לא הצליח. היה זה גם האלבום הראשון שהפיק בעצמו ולא במסגרת חברת תקליטים. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הקליט שירים מהמקורות. ולא סתם שירים: את “שיר השירים" וגם שירים שכתב אהוד מנור שמתכתבים עם הדת, בהם “שמע ישראל" וגם “ויהי ערב, ויהי בוקר", המרמז על סיפור הבריאה. “אני לא חוזר בתשובה", אמר כשיצא האלבום. “אבל למקורות זה תמיד טוב לחזור".
בסוף אותו עשור הוציא זילבר את האלבום הבא “מסך עשן", שנטה למוזיקה אתנית־ערבית ונודע בעיקר בשל שיר הנושא המצליח שלו. בשנת 1996 שיחק בתפקיד ראשי בסרטו של הבמאי יגאל בורשטיין “אושר ללא גבול", שבו גילם את דמותו המודרנית של הפילוסוף ברוך שפינוזה.
מסך עשן
התפנית בחיים האישיים של זילבר החלה בשנות האלפיים. בשנת 2001 התראיין ליואב בירנברג מ"ידיעות אחרונות" בראיון סוער וטעון. באותו ראיון הגדיר זילבר את עצמו כימני קיצוני התומך במדינת הלכה ובראש ממשלה דתי, כינה את הקיבוצניקים “מושחתים ובני זונות" ואת הלהט"ב “סוטים" וטען שאין להם מקום בישראל, וכך גם לערבים. אחרי הראיון שלמה גרוניך הודיע כי הוא מבטל את הופעתם המשותפת המתוכננת בפסטיבל הפסנתר.
כעבור שנים, בראיון לארז טל, הביע חרטה על חלק מההתבטאויות אך הביע את התנגדותו לדמוקרטיה הישראלית, תמך בגירוש ערבים, בהשלטת ההלכה היהודית ובהקמת הסנהדרין.
רבים הרימו גבה על דעותיו והיו שקראו להחרים את הופעותיו, אך למעשה כבר בשנות ה־70 זילבר חשף את משנתו הפוליטיות. בראיון ל"מעריב" בשנת 1979 הוגדר כ"יוצא דופן בקרב עמיתיו מעולם השואו ביזנס", בכך שתמך בגוש אמונים ובפיתוח ההתיישבות ביהודה ובשומרון.
“בעבר דיברתי שמאל, כשהייתי חלק מהעדר", אמר בראיון ל"מעריב" ב־2020. “לא הייתה לי אז דעת. לא הייתה לי תבונה. היינו אז שטופי מוח של השמאל. הם שלטו בתודעה של האנשים. גם כיום הם מנסים לשלוט, אבל זה לא כל כך הולך להם. אני עוד בשנות ה־70 הבנתי שהדרך שלהם לא נכונה. כשאנשי גוש אמונים עלו לסבסטיה, אמרתי כבר אז שהם חלוצים אמיתיים. אז התחיל הקרע ביני לבין השמאל, כשהתחילו להשמיץ את המתנחלים".
בשנת 2003 השתתף בתשדיר הבחירות של רשימת האיחוד הלאומי ובחודשים שקדמו לתוכנית ההתנתקות ובמהלכה היה מבולטי המוחים. ב־2005 העביר את ביתו ליישוב אלי סיני בצפון רצועת עזה, והופיע מחוץ למחנה שבו התכוננו כוחות צה"ל והמשטרה לביצוע הפינוי. “התחלתי את החזרה בתשובה עם פינוי גוש קטיף, כשאמרתי ‘מה זה? איך נותנים ככה את ארץ ישראל שאנשים נלחמו עליה? וזה שלנו, מה אתם נותנים אותה?'. זה הרג אותי", סיפר בעבר. זילבר מגדיר עצמו כחסיד חב"ד המזוהה עם הזרם המשיחיסטי.
בשנת 2005, כשהוא בשיא מעורבותו הפוליטית, הקליט את אלבומו “אנבל", שהיה פוליטי יותר מכל יצירותיו. השירים עסקו גם בתהליך חזרתו בתשובה, בהתנחלות ובתוכנית ההתנתקות. היו שם גרסת כיסוי שלו לשיר “כריש", שכתבה והלחינה נעמי שמר בעקבות הסכמי קמפ דיוויד; “בריון השכונה", נוסח עברי ל"Neighborhood Bully" של בוב דילן, כשבריון השכונה הוא משל למדינת ישראל ויחסי המדינות האחרות אליה; ו"יש לי", שכתב העיתונאי המנוח אורי אורבך ועוסק במתנחלים. מבחינה מוזיקלית האלבום שילב בין רוק'נרול ופופ עם השפעות מוזיקה אתיופית, שילוב מוזיקלי חדש עבור זילבר.
מאז ההתנתקות ועד היום עוסקים מרבית שיריו במחאה ובפוליטיקה. ב־2006, לקראת הבחירות לכנסת ה־17, הלחין ושר ג'ינגל בחירות למפלגת חזית יהודית לאומית של ברוך מרזל. בשנת 2007 הקליט את השיר “קומי", שתמך בעלייה מחדש לחומש, והשתתף בקמפיין של “הוועד למען הדמוקרטיה", שלפיו אם ברצון הממשלה לשחרר מחבלים רוצחי יהודים, אזי צריך לשחרר גם את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. בתגובה קראו בכירים בתחום התקשורת והמוזיקה להחרים את זילבר ואת שיריו.
בשנת 2008 הקליט את אלבומו “פוליטיקלי קורקט" עם שירי המחאה “יהודי לא מגרש יהודי", “הגירוש" ו"יש דין ויש דיין". חברות הפצה סירבו להפיץ את אלבומיו בחנויות, ובשל כך זילבר מכר את האלבום באופן עצמאי. בראיונות שונים העיד כי אינו מתחרט על כך שבשל דעותיו הפוליטיות יש שמחרימים אותו ואת המוזיקה שלו.
ב־2009 הצטרף למפלגת הימין ארץ ישראל שלנו והיה אמור להיות משובץ באחד מארבעת המקומות הראשונים ברשימת המפלגה לכנסת, אך עקב הצטרפות התנועה לאיחוד הלאומי נדחק הצדה והפסיק את פעילותו בה. ב־2011 הוציא את שירו “כהנא צדק", שבו הביע תמיכה בדעותיו של מאיר כהנא, וכן יצא נגד מובילי המחאה החברתית של אותה שנה.
האלבום הבא, “העטלף והתרנגול", יצא ב־2013 וכלל עשרה מלחניו ומלחני הרב יצחק גינזבורג למילים מקוריות ומילים מהמקורות. בכלל, בשנים האחרונות הוא מקפיד להקליט שירים עם מילים מהמקורות, שירים שעוסקים באמונה ובהודיה.
ב־2014 הוכרז כזוכה בפרס מפעל חיים של אקו"ם, אך בשל ביקורת נוקבת מהשמאל החליט דירקטוריון אקו"ם לשנות את הפרס ל"פרס על תרומתו למוזיקה" ולא על מפעל חיים. בנאומו בטקס קבלת הפרס ביקר זילבר את החלטה זו של אקו"ם וקרא לפירוק הארגון במתכונתו הנוכחית, בטענה שהוא רומס את חופש הביטוי.
ב־2016 עשה זילבר מעין קאמבק למיינסטרים עם האלבום “מישהו", שהורכב משירים שכתב והלחין צ'יזיק, חלקם לא ראו אור מעולם, והם זכו לעיבודים פופיים. “והיה אם תלכי", “לאן פנתה אהבתנו?" ו"מישהו" הזכירו את זילבר של הסבנטיז. “האלבום נולד כשהעברתי חומרים ישנים למחשב ונתקלתי בהקלטות ובמוזיקה שמאוד אהבתי והחלטתי להקליט אותן כמו שצריך", הסביר לי זילבר בראיון. באותה שנה זכה בפרס מפעל חיים מטעם ארגון אמ"י.
שנה אחרי כן חזר להקליט שירים בעלי אמירה פוליטית, כשהקליט את “שיר עבור אלאור אזריה". ב־2019 הפגין מול בית היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כאות תמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו ואף הקליט שיר תמיכה “בנימין ידיד ה'".
זילבר, המתגורר שנים רבות ביישוב גיתית בבקעת הירדן, ממשיך להופיע ולהקליט, ולאחרונה יצאו השירים “לא שמעתי", “היי צמאה" ו"זכרי שיש". ב־25 באוקטובר יחגוג יום הולדת 80 בהופעה חגיגית בהיכל התרבות בתל אביב עם מיטב להיטיו ועם אורחים כמו שלום חנוך, אביב גפן וארקדי דוכין. מי שמפיק את המופע החדש הוא לואי להב. אבל שלא תטעו, זו אינה סגירת מעגל, זו רק עוד תחנה בדרכו המפותלת, הסוערת והמסקרנת.
