"הפלמנקו משך אותי יותר מהביטלס": באלדי אולייר חוזר לתחילת הקריירה

בשנת 1979, בתחילת דרכו כנגן רחוב ברחובות פריז, ראה גיטריסט הפלמנקו הווירטואוזי באלדי אולייר שני פרצופים מוכרים. היו אלה בני אמדורסקי וישראל גוריון, חברי צמד הדודאים, שהיו בעיצומו של סיבוב הופעות בפני הקהילה היהודית בצרפת. "הם לא זיהו אותי כי הייתי עדיין יחסית אנונימי, ואני זוכר שישראל גוריון עצר לרגע ואמר לבני: 'תקשיב טוב, אין נגנים כאלה בישראל'. הוא התקרב ושם לי מטבע בקופסה ואז אני אומר לו בעברית: 'יש, אבל הם בצרפת'. מאז התיידדנו".

"האישיות שלו פרצה מכל שיר": אסף אמדורסקי במופע לציון 30 שנה למות אביו
מחווה מיוחדת: פסטיבל בנימינה חוגג עם יהודית רביץ, להקת תיסלם וגידי גוב
 
הידידות השתלמה לאולייר שכן שמונה שנים לאחר מכן, בשלהי 1987, מיד בשובו מסיבוב הופעות בגרמניה הוא מקבל טלפון מפתיע מאמדורסקי. "בני סיפר לי שהוא וישראל רוצים להביא לארץ את הזמר, המלחין והגיטריסט הספרדי פאקו איבנז ולהרים מופע לרגל חמישים שנה למלחמת האזרחים בספרד, ורצה שאשתתף", משחזר אולייר. "מיד אמרתי לו שאני איתם, וכעבור חודש כבר התחלנו להופיע בתיאטרון החמאם ביפו בהצלחה ומשם יצאנו להופיע בהיכלי תרבות ברחבי הארץ. המופע גם הוקלט ויצא בתקליט מצליח שנקרא 'חמש אחר הצהריים'. את השירים במופע ובתקליט הפיק מוזיקלית מתי כספי, שאחר כך יצא לי להתארח באלבומיו".

במהלך המופע נוצר בין איבנז לאולייר קשר חברותי עמוק, שהיה עבור הגיטריסט הישראלי בגדר חלום שהתגשם. "המצחיק הוא שבפריז גרנו זה ליד זה ולא ידענו או נפגשנו שם מעולם, הכרנו דווקא במופע בישראל", הוא מספר. "הייתה כימיה מאוד טובה בינינו ובעקבות זה הוא הזמין אותי להופיע איתו ב'אולימפיה' בפריז. הייתי בהלם מההצעה וההופעה המרגשת הפכה לסיבוב הופעות משותף בן שנתיים. עד היום אנחנו בקשר טוב".

לתקשר עם הקהל

הסיפור הזה חותם את ספרו החדש של אולייר, "הופעת רחוב", הטומן בחובו לא מעט קוריוזים מהקריירה שלו ומתמקד בעיקר בדרך שעבר מתחילת דרכו כנגן רחוב בתחנות המטרו בפריז ועד סגירת המעגל בהופעה ב"אולימפיה", קודש הקודשים של האמנים הבינלאומיים הגדולים ביותר. "זו לא אוטוביוגרפיה על כל הקריירה שלי כי לשם כך צריך עשרה ספרים", מדגיש אולייר. "זה ספר שמתאר את העשור הראשון בקריירה שלי כנגן רחוב וההרפתקאות שחוויתי שעיצבו אותי ואת האמנות שלי".

לדבריו, הרעיון לספר נולד במקרה: "פנו אליי לא מזמן שני רקדני פלמנקו עם רעיון למופע שישלב מוזיקה, ריקודים וסיפור הקריירה שלי כנגן רחוב. בסוף המופע לא קרם עור וגידים, אבל התחלתי לכתוב את החומרים וכשהראיתי את הטקסטים לבן שלי, המוזיקאי ברק אולייר, הוא אמר לי: 'אבא, זה חומר טוב לספר'. אז החלטתי להוציא ספר, וחשבתי שמהספר יצא בהמשך מופע. כך נולד הספר. נזכרתי בחוויות שעלו בראשי ובהרפתקאות כשניגנתי בפריז".

איך בשנים ההן תפסו את המונח "נגן רחוב"?
"בישראל זה נתפס כקיבוץ נדבות ולא היה מקובל, בספרד זה היה אסור ובפריז זה נתפס כמשהו מאוד נורמטיבי ומקובל. אדית פיאף, ז'ורז' ברסאנס ועוד התחילו כאמני רחוב".

בכדי להבין מה הוביל את אולייר להפוך לנגן רחוב בשנים ההן עלינו לחזור להיסטוריה שלו: הוא נולד ברומניה בשנת 1953 ועלה בגיל 11 לישראל. "הייתי הילד המוזיקלי של המשפחה", הוא נזכר. "החלום הגדול של ההורים שלי היה שאהיה זמר. בגיל 12 קנו לי גיטרה והלכתי ללמוד אצל מורה פרטית בראשון לציון. הבעיה הייתה שניגנתי משמיעה ולא מתווים, והמורה כעסה שאני לא לומד את התווים שהיא נותנת. לא התקדמתי בספר התווים אבל בבית הייתי מנגן שירים ששמעתי בתקליטים של 'לוס פרגוואיוס' שהיו אצלנו בבית. בסוף המורה זימנה את אבא שלי לפגישה ואמרה שאין מה לעשות איתי, ושאין לי חוש מוזיקלי, אבל כשהוא אמר לה שבבית אני מנגן וביקש שאשמיע לה מה שאני מנגן, היא תפסה את הראש והייתה בהלם. היא אמרה לו: 'הוא לא הראה לי את זה בשיעורים. שינגן פלמנקו, זה לא מצריך תווים'. כך קרה. המוזיקה הזו משכה אותי יותר מהביטלס ומאלביס וממה ששמעו בתקופה ההיא".

למרות שהתקבל ללהקה צבאית, ויתר על הרעיון כשהבין שהוא יצטרך גם לשיר ולרקוד ולא רק לנגן, שזה מה שחפצה נפשו, ולכן בחר לשרת שירות צבאי רגיל. עם שחרורו מהצבא בשנת 1974 נסע בגפו לספרד בכדי להתמקצע בתורת הפלמנקו. "הגעתי לספרד בלי לדעת את השפה ובלי להכיר איש, אבל אחרי חודשיים כבר למדתי את השפה והתחלתי לנגן ולהכיר מוזיקאים מקומיים ודרך נגינה איתם למדתי לנגן פלמנקו".

בשנת 1977 חזר מספרד וחבר למופע עם רקדנית הפלמנקו סילביה דוראן, וכן ניגן בהצגות ילדים והתארח במופע של אריק לביא. "להופיע עם אריק היה חוויה יוצאת דופן. הוא היה איש מאוד מיוחד ומצחיק. אמן גדול. הוא היה האמן הראשון שנתן לי במה כגיטריסט פלמנקו. כשהייתי עולה לבמה הוא היה מציג אותי: 'גיליתי גיטריסט שמנגן מוזיקה ספרדית, פלמנקו, ואחרי כל פראזה צועקים 'הולה', באלדי, אתה עולה או לא?'. אריק לימד אותי איך להתנהג לקהל ואיך לא לקחת את המקצוע בצורה רצינית ועדיין להיות מקצועי. הוא אף פעם לא היה לחוץ לפני הופעה אלא היה משוחרר וזה עוזר למופע לעבור יותר טוב. זה משהו שספגתי ממנו ואימצתי. גם פאקו איבנז דגל בשיטה הזו".

על אף שהצליח להתפרנס כמוזיקאי בישראל, הרגיש מתוסכל. "אמרגנים אמרו לי שאני מנגן יפה אבל שאין ביקוש לנגינת פלמנקו בארץ. כך מצאתי את עצמי מנגן 'רגיל' בהצגות ילדים אבל הרגשתי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, הרגשתי חנוק ושאני לא יכול לפספס ככה את החלום שלי", הוא אומר. "אז כששמעתי שבפריז אפשר לעשות מופעי רחוב, הבנתי שעדיף לי לנגן ברחוב בפריז ולראות אנשים שמעריכים את הנגינה שלי מאשר לסבול בישראל. אשתי רותי תמכה בהחלטה הזו, למרות שכבר היה לנו ילד קטן, ונסעתי לפריז. הבנתי שאין בישראל עם מי לדבר. התסכול האמנותי שלי פה היה מאוד גדול".

ובתור נגן רחוב הרגשת שאתה ממצה את הפוטנציאל?
"ברגעים מסוימים כן, בייחוד אחרי הופעות כשראיתי קהל שמתלהב ומקשיב לי ולנגינה שלי. כשהרגשתי שהמוזיקה שלי נוגעת בקהל – הרגשתי סיפוק. זה לא היה תמיד קל וזה לא תמיד היה מתגמל אבל זה חישל ולימד אותי, ובעיקר פתח לי דלת למופעים גם באולמות ובפסטיבלים בינלאומיים כי מפיקים ואמרגנים שראו אותי מופיע במטרו בפריז כנגן רחוב, הזמינו אותי לסיבובי הופעות. היה לי ברור שלא אשאר נגן רחוב כל חיי, זה היה רק אמצעי עבורי ליצור קשרים. יש לי חברים שהתחילו איתי כנגני רחוב בפריז והיום הם הומלסים כי הם חשבו שזה הייעוד שלהם, לנגן ברחוב".