תאונת עבודה הביאה את יוסי גיספן להתחיל לכתוב שירים, ותאונת עבודה הביאה אותו להפסיק לכתוב לתקופה ארוכה. “נובמבר 1995 היה חודש מקולל. בחודש שבו נרצח רבין, עברתי את התאונה הראשונה", אומר גיספן. “עבדתי אז כרפד. חבר לעבודה זרק חבילה של מזרני ג'ודו, במשקל 12 קילו, מגובה שלושה מטרים. הוא התכוון לזרוק את זה למשאית אבל בטעות זה פגע לי בראש.
עמדתם בפקקים בדרך לפסטיבל התמר? ייתכן שמגיע לכם פיצוי כספי
בזכות האומץ להיחשף: האלבום החדש של אוליביה רודריגו מתעלה על קודמו
איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית חולים. תקופה ארוכה נשארתי בבית, לא יכולתי לזוז והייתי צריך עזרה מהמשפחה ללכת ולהתקלח. בחודשים האלה חבר טוב הציע לי לכתוב שירים. הוא שלח לי איזה זמר לכתוב לו שיר, באולפן פגשתי במקרה את מושיק עפיה, שאמר לי: 'אתה כותב יפה, אולי תכתוב לי?'. שם זה התחיל.
ביוני 2018 קרתה לי שוב תאונה. שיא הקיץ, שמש, חם. התיישבתי בחצר שלי כדי לכתוב. פתאום הגיע מבול משום מקום. בתוך חמש דקות החצר הפכה להיות בריכה. משהו לא נורמלי. הגשם התחיל לפרוץ את הסדקים של הפרגולה. חששתי שהלפטופ ילך קיבינימט, אז התכוונתי להכניס אותו הביתה. ואז החלקתי בחצר עם הלפטופ.
כל המשקל שלי נפל על הכתף. כאב בל יתואר. ריסקתי את הכתף, וביליתי במשך שנה בטיפולים אינטנסיביים, בריכות הידרותרפיה, פיזיותרפיה וניתוחים שלא כל כך הצליחו. השם יודע עד כמה חזקים הכאבים האלה שנמשכים עד היום. הנפילה הזאת אילצה אותי להיות עסוק בטיפולים בבעיות רפואיות".
לאן נעלם יוסי גיספן ולמה? בשנים האחרונות השאלה הזאת מעוררת סקרנות רבה בתעשיית המוזיקה. גיספן, שהיה במשך שנים רבות מלך הפזמונאים במוזיקה הים תיכונית, שחתום על עשרות להיטי ענק בז'אנר המסתלסל ושהמוני כוכבים עמדו בתור לקבל ממנו שיר, נמוג לחלוטין. מי שהיה במשך שנים בצמרת מצעדי ההשמעות השנתיים ברדיו בקטגוריית היוצרים - לא נמצא היום אפילו במקום ה־20. במשך שנים סירב להצעות רבות לראיונות אישיים, וכעת הוא שובר שתיקה ומדבר על הכל בראיון חשוף המתפרסם ב"מעריב" ובוואלה! תרבות.
“אם הנפילה הראשונה שלחה אותי לכתוב, הנפילה השנייה נתנה לי זמן לחשוב", אומר גיספן. “בזמן שהייתי בבריכת ההידרותרפיה, מצד אחד מתחו אותי וכאב לי, ומצד שני אני חושב: יש לי אישה, ילדים, נכדים וחברים שלא הייתי איתם מספיק זמן. פתאום גיליתי את האנשים שאני באמת אוהב, והחלטתי שאני חייב להיות איתם ולהחזיר להם את הזמן שגנבתי מהם. נהניתי מהזמן שלי עם המשפחה והחברים הרבה יותר ממה שנהניתי בתקופה שהסתובבתי עם הזמרים באולפנים. המשפחה זה הדבר האמיתי, הם לפני הכל".
תאונת העבודה גרמה לגיספן להפסיק לכתוב לתקופה ארוכה, וברקע גם הרצון להיות זמן רב יותר עם המשפחה, האכזבה ממפיק בכיר שהפנה לו עורף וגם הקרבות למען היוצרים באקו"ם, שביאסו אותו, ריפו את ידיו וגרמו לו להתרחק. אבל לצד כל אלה, לצניחת הקריירה שלו ישנה סיבה גדולה נוספת - חילופי הדורות הטבעיים במוזיקה, כותבים חדשים שכבשו את הפסגה וזמרים וזמרות שהעדיפו לעבוד איתם. בשנים שחלפו מאז, נוצר מזרח תיכון חדש.
איזהו עשיר
הוא נולד בשם יוסף סעדיה גיספן לפני 61 שנה, בן לאב שעבד במפעל למכונות כביסה ולאם עקרת בית, וגדל בשכונת התקווה שבתל אביב. לאחר שירותו הצבאי עבד כרפד, כמוכר מלבי וכשוליית אינסטלטור. “אני מברך על כל העבודות שעשיתי בחיים, ואני מברך על זה שמעולם לא עשיתי דברים לא חוקיים כדי לשרוד", הוא אומר, “שמחתי בחלקי גם כשלא היה לי כלום".
בשנת 1991 הוציא קסטה בשם “כל הלילה לך", אבל מהר מאוד הבין שזה לא ייעודו. לאחר התאונה שעבר כשעבד כרפד, שגרמה לו לכתוב, בתום השיקום ובעוד להיטיו מתנגנים ברדיו - עבד כסדרן משקאות בסופר. לאורך השנים כתב יותר מ־1,100 שירים, עשרות רבות מהם הפכו ללהיטים במוזיקה הים תיכונית, ובהם “כשהלב בוכה" ו"אתה תותח" לשרית חדד; “מי שמאמין", “זה אני" ו"מלכת היופי שלי" לאייל גולן; “אין עוד מלבדו" לשלומי שבת; “עד סוף העולם" לחיים משה ויואב יצחק; “מונו" לשלומי סרנגה; “ערב טוב לך" ו"דוקטור" לליאור נרקיס; “חלום מתוק" למושיק עפיה וסרנגה; “את המחר שלי" לשמעון בוסקילה; “אין כמו אהבה" לדודו אהרון ו"ישראל שלי" לירדנה ארזי וליאור נרקיס לחגיגות ה־70 למדינה.
עם שפת דיבור יומיומית, גיספן הפך לכותב הכי מצליח בז'אנר המזרחי, ושמו הפך לאייקון. רבים לעגו לו על רמת הטקסטים, אבל אחרים העריכו את יכולתו הטבעית לחבר בין המילה לאדם ברחוב, ולהסתכל על המאזין בגובה העיניים. מה שברור הוא שעם ההצלחה הגדולה קשה להתווכח. “השירים שלי שטפו את כל המדינה, ושמעת אותם מכל מכונית ומכל תחנת רדיו ומפאנטונים (שיר המְתנה - שב"נ) בלי הפסקה עד שבאמת הייתי כבר נבוך", אומר גיספן.
ואם זה לא מספיק, הוא נכנס לרשימת 100 המשפיעים בתרבות ובבידור של “ידיעות אחרונות" לשנת 2003 במקום ה־81. בנימוקים נכתב בין השאר ש"דרכו עוברת הדרך להכרה ולתהילה". בשנת 2006 קיבל את פרס משרד התרבות לכותב השנה, וב־2010 את פרס אקו"ם להישג השנה למחבר. והשיא: הוא זכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת" בביצוע אסי כהן.
שניים מהלהיטים הכי ענקיים שכתב גיספן, “מי שמאמין" ו"כשהלב בוכה", פוספסו על ידי דמויות מובילות בזמר הים תיכוני. “יום אחד התעוררתי בבוקר עם שיר בראש", הוא מספר. “'מי שמאמין'. זו הפעם היחידה שבה לפני שצחצחתי שיניים ושטפתי פנים לקחתי את הטלפון, לפני שהחלום יברח, ושרתי את הפזמון עם המנגינה לתוך הטלפון. ואחר כך את המילים של הבתים, רק בלי מנגינה.
קראתי לעדי לאון להשלים את הלחן. העברתי את השיר לאבי גואטה עבור שרית חדד. הוא התאהב בשיר. אמרתי לו שאני מבקש להיות מעורב בהפקה המוזיקלית, כי היה לנו חזון וידענו כיצד הוא צריך להישמע. אחרי שלושה שבועות הוא השמיע לי את השיר גמור אחרי מיקס. הלו, מה איתנו? אנחנו לא שותפים בהפקה? לרוב אני מלווה ומעורב בהפקות של שיריי. שמענו את התוצאה, שרית שרה מקסים, התוצאה הכללית הייתה יפה, אך לא כמו שרצינו.
השיר חזר אלינו. קראתי לליאור נרקיס. הוא אהב את השיר אבל למחרת אמר לי ‘אחי, אל תיפגע, אני יורד מהשיר'. ליאור אמר שהשמיע את זה למישהו בתעשייה שאמר לו שהפזמון גרוע ולא יעבוד. צלצלנו לאייל, אמרתי לו: 'אני לא אשקר לך, זה שיר שהיה אצל שרית והיה אצל ליאור, ואני אומר לך שזה להיט באחריות'. אייל אמר לי, ׳שמע, אל תשלח לי ואל תשמיע לי. תעשו עיבוד, אתם מכירים את הסולמות שלי, ואני בא לשיר. אני זורם איתך׳. וככה היה. זה היה טיב היחסים ביני לבין אייל. השיר הוקלט והתפוצץ מהר מאוד, ולשמחתי הגיע לכל הקהילות היהודיות בעולם".
הפספוס של זהבה בן מדהים לא פחות: “באתי לביתה של זהבה בן, השמעתי לה את הסקיצה של השיר ‘כשהלב בוכה' שכולם מכירים כ'שמע ישראל'. זה היה לא הרבה זמן אחרי הלינץ' ברמאללה. הכל היה עוד טרי. זהבה פחות התחברה. האמרגן שלה אלי בנאי ניסה לשכנע אותה, אמר לה ‘זה שיר ענק'. אמרה, ‘לא יודעת, לא נראה לי'. אחרי שוויתרה העברתי את זה לאבי גואטה ומשם הכל היסטוריה".
״עשיתי משהו שמשפיע״
אף שזכתה לקבל מגיספן את הקלאסיקה הענקית, שרית חדד גילתה חוסר רגישות מתוקשרת כלפי גיספן. לפני קצת יותר מ־20 שנה, כשהופיעה בטקס אנשי השנה שבו זכתה בפעם השנייה ברציפות וביצעה את “אתה תותח", הודתה להרבה אנשים - אך לא לגיספן. בדיוק כפי שנהגה שנה קודם לכן כששרה את “כשהלב בוכה" ולא הודתה לו. גיספן לא נשאר חייב ואמר בראיון ל"7 ימים": “שרית היא זמרת מצוינת, אבל בן אדם קטן".
למיטב ידיעתי, אף אחד משניכם לא ביקש סליחה מהשני על התקרית עד היום.
“אז קודם כל, שרית חדד, אם נפגעת ממני אי־פעם, שתדעי שאני תמיד אהבתי אותך. חיבקתי אותה הרבה פעמים אחרי המקרה הזה. היא יודעת שאני אוהב אותה ואני גם אוהב את אבי גואטה. זה היה רגע של כעס. אומרים שחיים ומוות ביד הלשון. אני אוהב בני אדם".
בניגוד לזהבה בן ולליאור נרקיס, שלא ידעו לזהות ששירים של גיספן יהיו להיטים, גיספן אומר שידע ש"מונו" שלו יהיה להיט ענק, והשיר חצה קהלים ממזרח ומערב: “כתבתי לסרנגה על פתק את ההתחייבות הזאת: ‘אני, יוסי גיספן, מתחייב שאם השיר הזה עם המילה מונו ייכתב בדרך שאני רוצה ויופק בדרך שאני רוצה, הוא יהיה הלהיט הכי גדול של שלומי סרנגה' וחתמתי. שלומי היה המום.
אחרי שכתבתי את מילות הפזמון, בהסכמת דיקלה שיפצתי את הלחן לבתים וויתרתי על קרדיט של שותף ללחן. את השיר כתבתי ברוח של אותם ימים, שהייתה מאוד תל אביבית, צעירים שמגיעים לגיל 35 ולא רוצים להתחתן, וגם כאלה שאומרים ‘אני לא רוצה זוגיות אני אוהב את הספייס'. השיר אומר דברים בהפוך על הפוך. כל אחד יכול לקחת את השיר למקום שלו".
“מונו" היה המקרה היוצא מן הכלל שבו זכה לחיבוקים חמים מהמבקרים. לרוב, גיספן היה אחד היוצרים שחטפו הכי הרבה אש, קטילות ועקיצות. כך, למשל, אביב גפן קרא לו “יוסי גיספח"; רענן שקד כתב עליו בציניות: “יוסי גיספן הוא יורשו של אלתרמן"; וכשקיבל פרס אקו"ם כתב במאקו עמית סלונים (כיום בוואלה! תרבות): “אהוד מנור מתהפך בקברו - פרס אקו"ם על ‘ערב טוב לך'?!". מנגד, חגי אוזן גונן על זכייתו בוואלה! תרבות: “המילים שכותב יוסי גיספן לא מנסות לייפות את המציאות אלא לשקף אותה: מגוונת, תוססת, גבוהה ונמוכה. בדיוק בגלל זה הוא הכי ראוי לפרס".
חטפת מבול של ביקורות קשות כמו שמעט יוצרים במוזיקה הישראלית חטפו. זה היה לך קשה?
“נתתי לכל הביקורות האלה לעבור מסביבי, הן לא הצליחו לגעת בי, כי אם הן היו מצליחות לגעת בי, אז כבר מזמן הייתי מפסיק לכתוב. מוזיקאי גדול אמר פעם כנגד הביקורות: ‘יכול להיות שאחרי לכתי תהיה סמטה על שמי. אבל אני לא מכיר אפילו עמוד חשמל עם שם של מבקר'. אז שהם ימשיכו להרוויח את ה־5,000 שקל בעיתון, ואני ארוויח הרבה כסף מתמלוגים. מזכיר לכולם שבן־גוריון קרא לביטלס פושטקים, והביטלס הם התנ"ך של המוזיקה העכשווית. היה להם כישרון ענק, הם עשו משהו שהשפיע. לשמחתי, גם אני עשיתי משהו שמשפיע".
ולעומת זאת, מה הביקורת או התגובה החיובית שהכי חיממו את לבך?
“באותה תקופה שזה היה טרנד לשחוט את יוסי גיספן, היה ראיון גדול עם אריק איינשטיין, והוא אמר שם: 'מה אתם רוצים מיוסי גיספן? תניחו לו! זה הסגנון שלו, אתם לא אוהבים, אל תיקחו'. פשוט הייתי בשוק. אריק איינשטיין האליל שלי, ה־זמר הישראלי העל־זמני, מתייחס אליי באיזשהו אופן. אחרי כמה ימים אני מקבל ממנו טלפון. כשאריק איינשטיין דיבר איתי, רעדו לי האצבעות, לא האמנתי שאני מדבר איתו. הוא אמר לי: ‘שים פס על כולם, תמשיך לעשות את מה שאתה עושה, אתה עושה את זה טוב. גם אותי שחטו כשהייתי צעיר, אז מה? שישחטו'".
עברו שנים רבות מאז שניפקת להיט חדש. עם יד על הלב, היום אתה יכול לכתוב לאומן שיר חדש ולהיות בטוח שזה יהיה להיט, כמו שניבאת בהצלחה בפני סרנגה על “מונו"?
“כן. בטח. אם אני אחליט לעשות להיטים, הם יהיו להיטים, והם ישרדו הרבה זמן. לי יש תפיסה, שאפשר להתווכח איתה, שיש דברים שהם על־זמניים, על־אופנתיים והם מסתכמים במילה אחת: אמת. כשאתה מצליח להביא אמת, היא מנצחת הכל. אם אתה מצליח להביא את הדנ"א של המבצע באופן אמין לרזומה ולאופי שלו, ואתה מפגיש את המילים והמנגינה שמתאימה לאומן ומפיק את זה נכון, בלי להתייחס לאופנה, זה הופך להיות מוצר טעים".
יש בך חשש מעתיד כלכלי? פחד שתיאלץ לחזור להיות רפד, מוכר מלבי או שוליית אינסטלטור?
“החרדה הקיומית קיימת כל הזמן. יכול להיות שבשלב כזה או אחר אמצא לי עוד עיסוקים כדי להתפרנס. אם אצטרך לעבוד בביוב כדי להתפרנס, אני אעשה את זה, והביוב יהיה הבושם הכי טוב בעולם, כי זה בושם כשר וחוקי".
עד כמה זה מעורר באסה שיש אליך היום הרבה פחות פניות ממה שהיו בעבר?
“קודם כל מי שגרם לזה שלא יהיו פניות זה אני. במשך שנה וחצי המשיכו לפנות בלי סוף, ואמרתי לכולם: 'חבר'ה, אני מפנה זמן לעצמי ולבריאות שלי, אני לא כותב'. אני עשיתי את זה לעצמי, אני הרחקתי את עצמי על מנת לטפל בעצמי ולהחלים. וההפסקה התארכה".
ההיעלמות שלך מהפסגה קשורה רק לפציעה שלך או שזה קשור גם לאופנות מתחלפות ואולי לתחושה של חלק מהאנשים בתעשייה שאתה
פחות רלוונטי?
“אני כבר מזמן לא מדבר בשפה של הילדים. אני בן 62. טבעי שדור הולך ודור בא. הדור החדש מתכתב בשפה אחרת. אני לעולם לא אכנס למקום הפתטי ולא אכתוב שירים כמו ‘תיק קטן', שמתאימים לצעירים. חלק מהשירים האלה אני אוהב. אבל אני לא אהיה במקום הפתטי. וחוץ מזה, השירים שכתבתי לא מתים. כשסטטיק התחתן, מה שר לו בן־אל בכניסה לחופה? את השיר שלי ‘עד סוף העולם'. סיבה נוספת שאני בחוץ קשורה למפיק מוזיקלי שנפגעתי ממנו מאוד. נתתי לו כל מה שיכולתי לתת. וקיבלתי ממנו סכין בגב. זה היה בשבילי סטירת לחי הכי ארוכה.
ליוויתי אותו במשך הרבה שנים. זה השאיר בי פצע עמוק שהוציא לי את כל החשק להסתובב בסביבה הזאת. הפצע הכי גדול שקרה לי. הוא האדם היחיד שהצליח לגרום לי להיות עצוב. אני טיפחתי אותו והגשתי לו את החלום להיות מפיק מוזיקלי כשהוא היה בסך הכל קלידן. התניתי את הכתיבה שלי לאנשים בזה שהם יפיקו אצלו. הבאתי את כל האומנים שהוא חלם עליהם. עד שהוא הפך להיות מכונה, מפלצת.
הוא היה מתקשר אליי ואומר לי: 'כפרה, אח שלי, בוא נשב ונעשה משהו, יש עבודה'. ומצד שני, ליד אנשים, בזמן שהוא מדבר איתי, הוא היה עושה אצבע משולשת לטלפון. מי שבא לספר לי על זה הוא הדוד שלו. שאלתי אותו: 'עשיתי לך משהו רע בחיים?', הוא אמר לי: 'לא, יוסי, עשית לי רק טוב, וכל מה שיש לי זה בזכותך'.
הוא השפיל את הראש שלו ואמר לי: 'השטן השתלט עליי, יצר הרע השתלט עליי. אני מבקש מחילה'. הוא הבין את הגודל של הטעות שלו ובא לבקש שאני אסלח לו. אמרתי, אני לא רוצה לשמוע ממנו. המקרה הזה הוסיף לזה שאני בחוץ. בגלל הפצע הזה, שקיבלתי בגידה מאדם שהיה קרוב אליי, שיושב באולפן עם האנשים שאני הבאתי אליו ואומר להם עליי ‘עזבו, הוא מפעם, הוא'. זה פגע בי שזה בא מאדם שאהבתי ונתתי לו הכל".
מה דעתך על המוזיקה הים תיכונית של פעם לעומת העכשווית?
“כשאני מסתכל על הזמן שחלף, מתקופת ג'ו עמר ואריס סאן ועד היום, אני חושב על זה שפעם העטיפות של הבונבוניירה היו פשוטות. פעם היית הולך למגדנייה, קונה קופסת קרטון פשוטה ובתוכה היה רחת לוקום או שוקולד ממש טעימים. היום יש אריזות מדהימות, נוצצות ומבריקות, אבל הטעם של השוקולד רק סביר. הגעגועים לפעם הם לא במקרה.
זהר ארגוב בא מלמטה, והקלטת הראשונה שלו, ‘אלינור', הוקלטה בטייפ ארבעה ערוצים פשוט. הוא ויהודה קיסר לא הלכו לאולפנים הגדולים ולא עשו הפקות רציניות, וזו הייתה קלטת מגה־מצליחה. זו דוגמה טובה לבונבוניירה שנארזה בקרטון פשוט. העידן החדש שונה לחלוטין גם מהתקופה שממנה באתי, ואני לא מלפני מאה שנה, הייתי כאן עד לפני שבע־שמונה שנים".
מה דעתך על הכותבים הכי מושמעים היום, כמו רון ביטון, אבי אוחיון ודולב רם ופן חזות?
“האמת היא שאני לא ממש בקיא במוזיקה מהזמן האחרון. בשנים האלה שלקחתי לעצמי אוויר לנשימה, מה ששמעתי הוא רק דרך הנכדות שלי, ולא נחשפתי להרבה מוזיקה. פתחתי את הראש שלי בחזרה, בניתי לי פלייליסטים ושמעתי מוזיקה שאני אוהב ולא מוזיקה שהתקשורת אוהבת.
היום עושים מוזיקה שהיא פופולרית, טריקית, עושים בונבוניירות יפות, מארזים מדהימים. בחלק מהדברים יש גם טריקים מילוליים. מאוד אהבתי את מה שנונו עושה, כי זה טריקי מתחכם. התרגשתי מאוד מעטרה אוריה, בכיתי מהשיר שלה ‘ילד מטרייה', מהמילים וההגשה. היא לא זמרת גדולה, אבל יש שם אמת, זה נוגע. אמרתי לה שזה יהיה להיט כשהקלטתי איתה ראיון לרדיו תל אביב עוד לפני שהסינגל יצא".
בשנים האחרונות היה גיספן פעיל מאוד במאבקים חשובים נגד פגיעה בזכויות יוצרים, גם כדירקטור באקו"ם וגם בתביעות משפטיות. באקו"ם שימש כדירקטור כשנתיים וחצי, שבמהלכן נחשב כאופוזיציונר להנהלה ונקלע לעימותים סוערים מולה: “זו הייתה שליחותי וגם חובתי לשמור על האינטרסים של הפזמונאים והיוצרים.
נחשפתי למשהו קצת עקום, איזשהו מסמך, סוג של דוח ביקורת פנימית שהדליק אצלי נורה אדומה שהייתה חייבת להידלק מכורח תפקידי והרצון לשמור על צדק ויושרה. הדוח שנחשפתי אליו טען שנמצאו ליקויים חמורים במקום הכי רגיש, שנוגע לכלל החברים. לא נאמר חלילה שמישהו מעל ולא נאמר שמישהו גנב, אבל נמצא ליקוי.
כעסתי כי הבנתי שהדוח הזה במשך חמש שנים חזר על עצמו עם אותו ליקוי, בכל פעם ההנהלה כתבה ‘יטופל' - ולא טיפלה. כשיש מצב כזה, אתה מבקש לבדוק אותו באופן יסודי. ביקשתי להביא מבקר חיצוני. מאותו רגע קמו עליי מפלצות מהשאול. השתמשו בכל הכלים שעומדים לרשותם, שלי אין כאדם פרטי, כדי להכפיש את שמי, העלילו עליי עלילות, דיברו דברים נוראיים, ובסך הכל מה ביקשתי? לבדוק.
הרי כדירקטור זה תפקידי וחובתי. כשביקשתי לעיין במסמכים מסוימים, הביאו חוות דעת משפטית שתוצאתה הייתה למנוע ממני לעיין במסמכי החברה. הבאנו איש מקצוע חיצוני, רואה חשבון בכיר, בהסכמת ההנהלה והדירקטוריון, הוא נתן חוות דעת. שאלתי אותו: לנוכח הליקוי שנמצא, האם תיאורטית יכול היה במשך שש השנים האחרונות להתרחש פה מקרה אתי אלון? והוא ענה: ׳כן׳, בנוכחות כל הדירקטורים. זה חוסר אחריות.
היה מתבקש שתתקיים בדיקה שאף אחד לא עשה שימוש לרעה בחלון שהליקוי הזה יצר. אנשים ישבו שם הרבה שנים על אותו כיסא והתחילו להרגיש שהם מנהלים את העסק הפרטי שלהם, ונפגעו מזה שמישהו מותח עליהם ביקורת. הם התרגלו לכך שיש להם דירקטוריון שפועל למענם ושומר עליהם.
הם לקחו את זה אישית, נפגעו והפעילו את כל כוחם. ההתנצחות באקו"ם הייתה תובענית ועל גבול האלימה מצדם. זה עלה לי בבריאות, התחלתי לעשן הרבה יותר, ממש באופן מוגזם. יכול להיות שההתנצחות גרמה לי להתשה, לרצון להתרחק קצת ולהתבודד".
לא תבעתי את אייל גולן
גיספן מנהל בתקופה זאת שלוש תביעות זכויות יוצרים. “כשמישהו לוקח יצירה שלי בלי רשותי ועושה בה שימוש או עושה בה שימושים מבזים, זה מקביל לזה שמישהו ייכנס לביתך וייקח את רכושך - זו גניבה לכל דבר", הוא אומר. ״אני תובע לא בגלל שאני משועמם ורגזן, ולא בגלל בצע כסף, אלא משום העיקרון שעומד לנגד עיניי להגן על זכויותיי וזכויות כלל היוצרים בישראל. לצערי, זכויות יוצרים זה לא הצד החזק של בתי המשפט בישראל. למעשה אין לנו בישראל שופט אחד שמומחה לזכויות יוצרים".
בינואר השנה בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לטובת גיספן לאחר שתבע את חברת הום סנטר בגלל שימוש בשלט בציטוט משירו “מי שמאמין לא מפחד" ללא ידיעתו, ודרש פיצויים. הום סנטר טענו כי צירוף המילים “מי שמאמין לא מפחד" לא הומצא על ידי גיספן אלא הובא מדבריו של רבי נחמן מברסלב ולכן הוא לא רשאי לתבוע על שימוש בהן.
השופטת קבעה בפסק הדין כי “המשפט הספציפי שחיבר גיספן ייתכן ומבוסס על רעיון שנחבא במקורות נושנים בני 250 שנה, כתבי רבי נחמן. אולם, הלבוש המילולי שניתן לו שונה מהותית מהאופן בו נכתבו הדברים על ידי רבי נחמן. מילותיו של גיספן העניקו לרעיון נופך חדש ומקורי, ומכאן מתקיים אלמנט המקוריות. בשל כך, המשפט ‘מי שמאמין לא מפחד' זכאי להגנה לפי חוק זכות יוצרים". עם זאת, קבעה כי הנתבעות פעלו בתום לב ולכן לא קיבל פיצוי. גיספן מערער על גזר הדין.
ביוני האחרון, כפי שפורסם לראשונה בוואלה! תרבות, בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי הקאמרי ישלם לגיספן פיצויים בגובה 25 אלף שקלים בנוסף להוצאות טרחה, לאחר שגיספן תבע את התיאטרון על הפרת זכויות יוצרים ופגיעה במוניטין בעקבות המחזמר “זה אני", המבוסס על שירי אייל גולן וכלל כמה משיריו של גיספן, אחד מהם נושא את שם המחזמר.
בית המשפט קבע כי השימוש שעשה הקאמרי ביצירה “זה אני", שכתב גיספן ושר גולן, כשם המחזמר נעשה ללא רשותו של גיספן. עם זאת, מרבית התביעה של גיספן נגד הקאמרי נדחתה, ובית המשפט הכיר ברישיון שאקו"ם העניק לקאמרי, למרות טענתו של גיספן שאין לאקו"ם ולאף גורם אחר רשות להמחיז את יצירותיו. לכן גיספן יגיש ערעור בקרוב. “פסק הדין הזה הוא גזל כבשת הרש שנעשה בסמכות בית המשפט", אמר גיספן.
גורמים בתעשייה אומרים שאייל גולן כעס על הבקשה הלגיטימית שלך לשמור על הזכויות שלך במחזמר “זה אני" וכי הדבר הוביל לריחוק ביניכם. התבאסת מזה?
“אייל היה באותה התקופה עם מנהלו בני פרץ, והוא כנראה פירש את זה לא נכון. לא תבעתי את אייל גולן. תבעתי את תיאטרון הקאמרי בלבד על הפרת זכויותיי ולא אותו. אילו מישהו היה מפר את זכויותיו של אייל, הייתי עומד לצדו ועוזר לו כמיטב יכולתי. לצערי, בעקבות אי־ההבנה הזאת, נוצר נתק בינינו. אני אוהב אותו ומאמין שזה הדדי. חבל שאחרי להיטים רבים שיצרנו, נוצר נתק בגלל התביעה הזאת. אין לי כעס כלפיו, הוא זמר נפלא שנתן בית חם לשיריי, ואני מצטער על כך שנוצר הריחוק, אני מאמין ומקווה שניפגש בקרוב.
אני מכיר את אייל היטב. לא היינו חברים מהסוג שיוצא לבלות יחד, אבל הוא ביקר אצלי בבית מספר פעמים, הגיע לכבד באירועים משפחתיים ואחרים, היינו יחד שנים ב'אייל גולן קורא לך' והיו לנו הרבה שיחות טלפון חבריות ולא מקצועיות. השירים שכתבתי לו היו מדויקים ומצליחים בגלל שהכרתי אותו היטב. כשכתבתי את ‘שמועות', שדיבר על כל הרכילות שהייתה סביבו, זה עבד. כשכתבתי את ‘זה אני' לפני הגירושים שלו, זה עבד. כשכתבתי לו בהיכרות שלו עם אילנית את ‘מלכת היופי שלי', זה עבד. ואת ‘מי שמאמין' בתקופה המיליטנטית בישראל - זה עבד".
כמי שהכיר טוב את גולן ועבד איתו הרבה, איך פרשת הקטינות שבה היה מעורב גרמה לך להרגיש?
“כמי שהיה לידו במשך שנים, מעולם לא ראיתי אותו מתעסק עם קטינה, והיו מסביבנו מאות בנות וגם קטינות שרצו להתקרב. אייל נזהר מאוד. למען ההגינות אני חייב לציין כי בכל פעם שביקשתי מאייל לצלם ברכה לילדים או מבוגרים חולים, הוא עשה זאת באהבה וגם השתדל לבקר חולים סופניים למרות לוח הזמנים הצפוף שלו".
התיק הפלילי נגד גולן נסגר, אך ההליך האזרחי נמשך ולדעת רבים נשאר כתם מוסרי. העדויות של המתלוננות, שישבתי מול חלקן, מצמררות. וגם הדברים שגולן הודה בהם לבדם מקוממים. אחרי שפרצה הפרשה מיהרת לגונן עליו בתקשורת, ובהמשך גם השתתפת בעונה הרביעית של
“אייל גולן קורא לך", ששודרה בקשת אחרי שפרצה פרשת הקטינות. אתה מתחרט על משהו מזה?
“עובדתית, הייתי הראשון שיצא לגונן עליו בתקשורת. אמרתי את מה שאני יודע וראיתי. היה בינינו כבוד הדדי. אני בטוח שאייל מצטער על הדברים הקשים שנאמרו בתקשורת, כי בסך הכל זה מביך ויש לו ילדים ומשפחה. אני מוכן לחתום לך שאייל אדם טוב מיסודו. יש לו ערכים, ואני יודע שהוא נזהר מאוד לא ליפול למקומות כאלה".
מדמיין שיהיה טוב
בתקופה זאת גיספן ממשיך ליצור, גם אם באינטנסיביות פחותה מהעבר. הוא כתב ספרי ילדים לגיל הרך, ובשנתיים האחרונות, מגלה גיספן, הוא עובד על פרויקט חדש עם איתי זילברשטיין ומאיר עמר, הם הצמד “נערי רפול", הכולל 12 שירים שכתב “כמחווה וכבוד לאומנים שיצרו את פס הקול הישראלי ואינם איתנו עוד".
במסגרתו כתב שירים חדשים בהשראת שיריהם של מאיר אריאל, עפרה חזה, זהר ארגוב, מאיר בנאי, יפה ירקוני, גבי שושן, מייק ברנט ועוד: “יצרנו שירים שאם אותם אומנים היו בחיים זה היה מתאים להם ככפפה ליד, רק עם נגיעה יותר עכשווית. נפנה לזמרים מוכרים ולא מוכרים שיבצעו אותם, ויש מצב שנרתום גוף גדול לטובת הפרויקט. אני חושב שזה יהיה הפרויקט שאהיה הכי גאה בו אי־פעם".
בתקופה הזאת גיספן גם משקיע זמן לא מועט בחשבון שפתח בטיקטוק, בין השאר במטרה לתת טיפים לגמילה מעישון: “אני מעלה בערוץ שלי סרטונים שעשויים לסייע לאנשים להיגמל מעישון. אחרי שהייתי במשך 40 שנה מכור ועישנתי שלוש חפיסות ליום. אושפזתי כמעט בכל שנה בתל השומר עם דלקת ריאות וחוסר חמצן.
הייתי יורד לחניה עם עמוד האינפוזיה ועם החמצן, ומעשן. פעם תפס אותי מנהל מחלקה ואמר לי: 'תקשיב, אני אזרוק אותך מפה, אני לא מוכן להשקיע את הניסיון והזמן שלי והכסף של המדינה בשביל לטפל באדם שמצד אחד מכניסים לו תרופות ומצד שני הוא מרעיל את עצמו'. אחרי שעה ראיתי את מנהל המחלקה מעשן. כבר איבדתי אמון בעצמי, חשבתי שלעולם לא אפסיק לעשן, הסרחתי כמו מאפרה. אבל אני כבר חמש וחצי שנים נקי".
איך התנקית?
“ביום מכונן, ישב בחצר שלי שלומי סרנגה. אני שתיתי קפה ושלומי מיץ כי הוא טבעוני. כרגיל עשיתי עננים כבדים של סיגריות. באותם ימים לא הייתה שיחה איתי בלי שיעול. התוכי שהיה לי חיקה את השיעולים שלי. ואז שלומי אומר לי: ‘אולי תזרוק את הזבל הזה, לא הגיע הזמן?'. לא יודע מאיפה קיבלתי את הביטחון להגיד לו: שלומי, אתה רואה את הקופסה הזאת? יש בה עוד שש סיגריות, ואחרי זה סיימתי. אשתי גיחכה. אבל זה קרה. וזה לגמרי הפך מגיהינום - לחלום מתוק. מצאתי שיטה, בלי כדורים, זריקות, רופאים ופסיכולוגים, ואני מעביר את השיטה הזאת ללא תמורה. עד עכשיו כבר 24 מכורים כבדים נגמלו בעזרתי ואני גאה על זה. ההתחלה של גמילה מהרגל רע זה קודם כל רצון".
אתה מוצא דמיון בין הגמילה מסיגריות ל"גמילה" מהרעלים שיש בתעשייה?
“תראה, התעשייה הזאת, כמו שיש בה זוהר - יש בה חושך. לפעמים האור מסנוור וקורים דברים שאתה לא רוצה שיקרו. לא אשכח לעולם משפטים שאמר לי אדם מקסים בתעשייה: ‘תזכור, בדרך למעלה תראה הרבה אנשים. אתה תראה אותם גם בדרך למטה. היחס שלהם אליך בירידה תלוי ביחס שלך אליהם בעלייה'".
באילו מקומות התעשייה הגעילה אותך?
“זה גם בתעשייה ולא רק בתעשייה. אם יש לי אלרגיה למשהו זה לשקרנים. אין לי בעיה אם אנשים אמרו לי את דעתם. ברגע שאנשים התחילו לדבר שקרים, זה הוציא אותי מדעתי וזה הגעיל אותי. אני לא אוהב שמפיצים שקרים ולשון הרע. כשהתחילו להפיץ שקרים, זה הרגע שנגעלתי מאנשים מסוימים בתעשייה".
דבר נוסף שמטריד את גיספן בימים אלו במדינה הוא השיח המתלהם והאלים: “הייתה לי תוכנית תרבות ברדיו תל אביב - זליג רבינוביץ, תומך ליברמן, קובי לוריא, איש שמאל מובהק, ואני, תומך ליכוד. הם אנשים טובים שרוצים בטובת המדינה. כמו שאני בטוח שכל הישראלים, מכל הצדדים, גם אלה שמוחים בקפלן וגם כל אלה שמוחים מול בית המשפט, כולם רוצים בטובת מדינת ישראל, בלי יוצא מהכלל.
העם הזה לא רוצה שיהיה רע בארץ. לצערי הרב, השיח הפך להיות אלים. היום אני משקיע את רוב זמני בלנסות להשפיע על אנשים להגיע לרב־שיח מתקן ומפייס ומאחד. אפשר להתחבק, כמו שאני ושותפיי להגשה בתוכנית היינו צורחים אחד על השני, כל אחד מגונן על העמדות שלו, אבל כשמסתיים הוויכוח אמרנו שאנחנו מתים אחד על השני. אני קורא מעל הבמה הזאת לפיוס".
במהלך הראיון איתו חוזר גיספן פעמיים על האמירה: “אף אחד לא יודע מתי ואיך יגיע יום הדין. אני יודע דבר אחד: באותו בוקר שאתעורר ואני אגלה שאין לי יותר מה לתת לעולם אני אדע שזה היום האחרון".
איזו מוזיקה ישמיעו בהלוויה שלך? “כשהלב בוכה"? “מי שמאמין"?
“שירים שלי שינגנו במקומות אחרים. בהלוויה שלי אני מעדיף שינגנו את 'Imagine' של ג'ון לנון. כי זה אני, אדם מאמין ואופטימי. נכון שהשיר אומר דמיין שאין דתות. אני לא חושב שלנון שנא את הדתות, אני חושב שהוא שנא את הפוליטיקה של הדתות. את הקריעה בין אנשים. אני מדמיין שיהיה פעם טוב, שכולם יחזרו לשפיות וגם מאמין שזה יקרה".