"זה לא קל להיחשף לסיפורים, ויש פעמים שאתה מגיע להופיע בפני פצועים ואתה לא שר עם חשק כי אתה במצב על הפנים. זה מפרק את הלב לחתיכות. אבל אתה מבין את גודל השליחות כשאתה מגיע לבתי חולים, ועם כל הקושי אתה מבין שאתה מוכרח לעשות את זה למען אותם פצועים", אומר היוצר והזמר אליאב זוהר, שבשלושת השבועות האחרונים עובר מנקודה לנקודה ומופיע בפני פצועים ובפני חיילים.
“ההופעות בבתי החולים מפרקות לי את הנפש, לכן אני משתדל להופיע יום אחד בבית חולים ויום אחרי להופיע בפני חיילים כי בהופעות מול חיילים יש הרבה מורל גבוה, תקווה, התעוררות ומוטיבציה, שטוענות אותי באנרגיה, וזה מתאזן עם הקושי של ההופעות בבתי החולים. כולנו מחוברים לחדשות ולטלגרם כמו לאינפוזיה ויש פעמים שזה מפרק וקשה לשיר אבל אתה צריך לדעת לאסוף את עצמך ולהבין שאתה בשליחות עצומה, כי ברגע שאתה מקבל מאותו אדם שאתה שר לו פידבק והוא מספר לך שלשמוע אותך עוזר לו – זה רגע ששווה את הכל. בשנייה אחת הרגע הזה נותן תקווה ומצליח למחוק 70% מהעצבות שיש בחדר".
בצל הכאוס הבלתי נתפס שמהווה את מציאות חיינו בימים אלה, מצאו את עצמם אמני ישראל מתגייסים גם הם. לצד ההופעות הרבות להעלאת המורל בפני חיילים, אמנים רבים נקראים ומתייצבים לשיר בבתי החולים מול פצועים, מפונים מיישובי העוטף, בהלוויות ובביקורים של משפחות שכולות - מפגשים מורכבים שנצרבים בנפשם.
זוהר, למשל, מספר על ביקור בבית החולים סורוקה: “הופעתי בפני פצועה שהייתה במסיבה ברעים ואיבדה את חבר שלה שנרצח. שניהם מאוד אהבו את השיר שלי ‘מיכל', וכששרתי לה אותו היא פרצה בבכי. אחרי שסיימתי לשיר סיפרה לי משפחתה שהיא איבדה את בן זוגה, וכשהיא שמעה ששרתי ‘התגעגעתי למיכל' זה הזכיר לה אותו. זה היה כמו אגרוף בבטן".
"להופיע בפני הפצועים זה סופר־קשה כי אתה רואה בן אדם וחושב לעצמך איך הוא חי? איך הוא שרד את זה? ואז יש רגע של מבוכה כי אני לא יודע אם יש לו חשק לשמוע אותי, אבל ברגע שאני שר ואני מדבר איתו אז החיוך שמתמלא לו על הפנים – זה מדהים. עברתי 100 מיטות בבתי חולים וחזרתי הביתה גמור. למחרת הופעתי בפני חיילים וזה החזיר את הנפש למקום. באופן כללי לראות את העם שלנו כמו משפחה אחת זה משהו שמרגש ונותן אנרגיות".
בעקבות החוויות מאותם ביקורים, זוהר כתב והלחין שיר חדש – “בגוף אחד": “לא שמעתי מוזיקה מרגע שהמלחמה התחילה כי לא הייתי מסוגל, ולפני שבוע ישבתי בחדר וחשבתי לעצמי: איך אפשר לכתוב מוזיקה וליצור במצב כזה? הכרחתי את עצמי להחזיק את הגיטרה כי שכחתי איך זה להחזיק אותה סתם לעצמי בבית שלא בהופעות בפני פצועים, כמו לפני כן, והשיר פשוט יצא, כמו פצע דם שנשפך מהלב".
קהל חבול ומחפש תקווה
“התחושות שלנו, האמנים, הן כמו של כולם. אנחנו אזרחים במדינה ואנו שבורי לב וכל פעם אוספים את עצמנו מחדש", אומר היוצר והזמר הראל סקעת, שמתזז בין הופעות בפני מפונים ובין שירה בהלוויות או בפני פצועים בבתי החולים. “כשאתה הולך עכשיו לתת תקווה ואור לאנשים זה נותן לך המון כוח ואדרנלין. אתה נמצא שם ואתה מחבק ומנחם ויש הרבה מילים טובות להגיד וזה משפיע גם עליך. זה גורם לך להסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר חיובית ונוטע בך תקווה. אבל הרבה פעמים אחרי הופעות כאלה, בייחוד אחרי לוויות, אני מתיישב באוטו ובוכה. אפילו שעמדתי ושרתי שם ועשיתי את זה בצורה מקצועית וטובה, דקה אחרי זה ישבתי בצד, נשברתי ובכיתי, אבל ידעתי שברגעים האלה אני חייב להיות בשבילם. אם יש לי איזשהו כוח שאני יכול לעזור איתו – זו זכות הכי גדולה".
אתה לא מעט שנים מופיע והופעת בכל צורה. חווית פעם הופעות מהסוג הזה?
“ההופעות האלה הן לא משהו שאי פעם עשינו או אני עשיתי, והופעתי בכל המבצעים ואחרי פיגועים, תמיד היינו שם ותמיד ירדנו לעוטף ושרנו. אנחנו פוגשים קהל חבול, אבל ומחפש תקווה. הדבר המדהים שקורה הוא שבתחילת ההופעה העיניים חצי סגורות וחצי בוכות, ובסופה הן מבריקות ובוכות עם זיק של תקווה. זה משהו שאין לו מחיר".
"הייתה הופעה שהייתי אמור לעשות לפני כמה ימים בפני חיילים, הגעתי וכבר בש"ג הייתה מהומה. עשיתי פרסה והחזירו אותי הביתה. היה אירוע ביטחוני. בדרך חזרה הביתה הבנתי את גודל האירוע שאנחנו נמצאים בו. אתה מבין שהגורל של מדינת ישראל נקבע בבסיסים שאליהם אנחנו מגיעים לשמח חיילים, הדיסוננס הוא מאוד גדול. אנחנו שומרים על המורל, על השמחה ועל הרוח, והעתיד של כל מדינת ישראל נקבע בידי החיילים הללו. אני יכול להגיד חד־משמעית ובצורה ברורה שההופעות הללו הן החמצן שלי ושל הזמרים שאני מדבר איתם בימים האחרונים".
"כל הביחד הזה בא לידי ביטוי ברגעים האלה. אנחנו נותנים כוח אחד לשני. המוזיקה היא הסיפור של מה שאנחנו מרגישים בתקופה הזו, ואנחנו כאילו מנהלים שיחה דרך המוזיקה. אני חוזר הביתה מלא בתקווה בעם שלי ויודע שכשאנחנו נקום מהדבר הנורא הזה שקרה לנו נצא כעם חזק שיודע לבנות את כל מה שהרסו לנו ולהילחם על העצמאות והביטחון שלנו פה".
“התחושה להופיע בפני מפונים, פצועים וחיילים היא תחושה מרגשת מאוד ומעצימה", מציין היוצר והזמר עילי בוטנר. “אתה לא תמיד יודע את מי תפגוש בהופעות, אנשים שבאמת איבדו את כל עולמם, אנשים שיושבים שבעה ואתה מגיע לשיר להם, אז אתה מגשש ומנסה להבין איזו הופעה או איזה מפגש מוזיקלי הם היו רוצים - שמח, אופטימי, לשיר שירים עצובים, אולי גם וגם".
"הקמנו, רועי בן נתן, ענת בן חמו ואני, חוליית בידור שבמסגרתה אנחנו יוצאים בכל יום לשלוש הופעות ברחבי הארץ, ובנוסף אני מופיע עם ההרכב ‘ילדי החוץ'. המעמסה הרגשית הזאת לא קלה לחבר'ה אז אני לומד לשבץ ולשלב בין ההרכבים האלה. יש תחושת סיפוק אדירה בכך. אנחנו מרגישים שאנחנו עושים ותורמים את חלקנו ומעלים את המורל, וזה חלק מהתפקיד שלנו בימים האלה. אנחנו אסירי תודה. זו תקופה שהרוח הישראלית והערבות ההדדית והיוזמות הפרטיות של אנשים הן משהו מאוד מאוד מרגש".
"חווינו את כל קשת הרגשות, מאנשים שרוצים להתפרק לאנשים שרוצים למחוא כפיים, ויש אנשים שיושבים ובוכים. זו התקופה הזו. למשל, הגענו להופיע בפני מפונים מקיבוץ בארי ששהו במלון בים המלח, נכנסנו למלון ואיך שאתה נכנס למלון יש בצד שמאל פינת הנצחה עם פרחים ונרות ותמונות של כל הנרצחים, וזה מרגיש כמו חלום בלהות, סיוט. נפגשנו איתם בלובי של המלון, ראינו אנשים פצועים, חלקם בכיסאות גלגלים ואתה שר איתם, בוכה איתם וחלקם גם מחייכים ובסוף הם ביקשו הדרן והייתה תחושה של העולם הקודם שאנחנו מכירים. באמת חווים את כל מנעד הרגשות".
בימים האחרונים הופיע בוטנר עם חבריו בפני חיילי סיירת נח"ל שאיבדה מפקדים וחיילים. “אחרי שבועיים וחצי הוציאו אותם ליום התרעננות והופענו מולם ופגשנו חבר'ה צעירים, יפים, מלאי מוטיבציה עם מורל מאוד גבוה, שמספרים לך על החבר שנהרג, מראים לך קטעי וידיאו של אותו חבר שר ומנגן שיר שכתב, והם נושאים כאב אבל גם מלאים במוטיבציה אדירה ושרים ומתחבקים", הוא אומר. "כשאתה חוזר הביתה אחרי מפגש כזה אתה חוזר ואומר לעצמך: ‘איזה חבר'ה מדהימים, מלח הארץ, יש על מי לסמוך'. תחושה אדירה".
“להופיע בתקופה כזו זה באמת עניין מורכב", אומר היוצר והזמר קובי אפללו. “זו לא הפעם הראשונה שלי, עברנו את ‘צוק איתן' ועוד מבצעים, אבל פה הטרגדיה באמת הרבה יותר גדולה כי האובדן וקהילות שלמות שנמחקו זה משהו בלתי נתפס. כל אדם, כל ילד, כל הורה הם עולם ומלואו. להופיע, מלוויה ועד חתונה ואז בפני מפונים, זה מאוד קשה כי הכל עובר לך בראש, אבל מצד שני אתה אומר לעצמך שכמו שיש לוחם שנמצא בתפקיד שבו הוא חייב לגייס את הכוחות כדי לעמוד על המשמר, אז גם אני צריך לגייס את הכוחות שלי כדי לשיר, כי באותו רגע זה מה שיכול לנחם אנשים ולעזור להם".
"תמיד אמרתי שמוזיקה היא מתנה מאלוהים לרכך את המציאות הכואבת והמורכבת ולהביע את הכאב במקומות שאתה לא יכול להביע אותו. לפעמים השיר שאתה שר הוא הקול של הכואב שלא יכול להביע את כאבו, אז זה מורכב אבל לכל אדם יש תפקיד בעולם וזה התפקיד שלנו".
הולכים הביתה ובוכים
“בדיוק עכשיו אני וההרכב שלי לפני הופעה שלישית, אחרי שאתמול היינו אצל החיילים. אין ספק שזו חוויית השתרשות שבחיים לא יצא לי להרגיש", מספר היוצר והזמר שי גבסו. “היינו בכל כך הרבה מקומות, ביקרנו גם חיילים ופצועים בבתי חולים. זכור לי מה זה להחזיק יד לבחורה שהייתה במסיבה ברעים עם רגל קטועה, וכולנו יושבים ליד המיטה שלה ומחכים שאני אשיר. בלי כלי נגינה אנחנו מתחילים לשיר ואתה מבין שזו תפילה. זה אפילו לא משנה מה אתה שר. ואתה פתאום רואה שעולה לה חיוך".
"בהתחלה הרגשתי שאני מיותר, אבל לשמוע אנשים שאומרים שזה פותח להם את הלב או מוציא מהם דמעות שהם לא נתנו להן לצאת זה מרגש. מתחילים את ההופעה ובסוף אנשים עומדים על הרגליים ושרים שירים גם יותר שמחים. גם לשיר מול החיילים זו חוויה שלא אשכח. לראות את הפנים שלהם זורחות כשהם רואים אותך ולראות אותם ממש ברגע עצמו שרים – זו אהבה נטו, בלי ציניות. אלו חוויות מאוד־מאוד חזקות. אחר כך הולכים הביתה ובוכים, ואני בכלל שם לעצמי זמנים להוציא את הדמעות כי אני חושב שחשוב להוציא את המתח הזה, אבל זה מחזק".
"בסופו של דבר להיות בבית זה להישאר בדמיון ולצאת החוצה זה לפגוש כל כך הרבה אנשים עם כל כך הרבה נתינה. אתה מרגיש שאתה חי באיזה ענן שהוא המציאות שמוצאת את החוטים העדינים האלה של אופטימיות, וזה משהו שאפשר לראות רק בשטח. אחרי שנים שאני שואל את עצמי למה אני אמן, אני מבין ברגעים כאלה שלכל אחד יש את המתנה שלו וכל אחד נותן ומקבל, וזו חוויה אדירה. זה לשיר עם דמעות בגרון אבל דמעות של אהבה ותקווה ושאנחנו ביחד ושרק ככה מנצחים".
“התקופה הזו תפסה את כולנו בהפתעה. הייתי בדיוק לפני תקופה חדשה ועמוסה ואז הגיע בוקר שבת, והיו צריכים להיות לי כל כך הרבה דברים שאני בונה וטווה צעד בצעד – וזה כמו מצב אוטומט. עוד בשבת בערב החלו הפניות להופעות, לא מעט דרך חמ"לים שונים שמקשרים בין אמנים ובין מקומות שזקוקים לנו", מספרת היוצרת והזמרת סי היימן. “באופן אישי התקופה הזו נגעה בי בשני אופנים: המתרגמת שלי לשפת הסימנים, לי, שבכל ההופעות מתרגמת אותי, נזעקה לחמישה איש מבני משפחתה שנחשבו חטופים. לצערי הרב שתיים מהם, נויה (13) וסבתה כרמלה (80) נרצחו וגופותיהן זוהו, ושלושה בני משפחה נוספים עדיין נעדרים, וזה לוקח אותך למקומות כל כך אישיים, אני מרגישה שכולנו בתוך רכבת קיצונית של רגשות".
"מצד אחד אנחנו אבלים, מצד שני אנחנו נלחמים, מצד שלישי אנחנו יוזמים ומצד רביעי אנחנו בכאוס אישי כי לכולם הקרקע רעדה ביום הזה ולא הפסיקה לרעוד מאז. מדינה שלמה של מפונים ונוודים, נעדרים והרוגים, נרצחים וחטופים, מנחמים ומנוחמים. זה קריטי להבין שלשיר בתוך הדבר הזה זו קשת שלמה של רגשות. אני שרה הרבה למפונים שהם כרגע בלי בית וזה ערער לגמרי את הקרקע של כולנו. למפונים אני שרה שירים מעודדים יותר כמו ‘גיבור גדול', ‘לא עובדת בשביל אף אחד', ‘הללויה' של לאונרד כהן ומביאה הרבה גישה אישית, מגע ולשבת איתם. הם נורא עייפים. יישובי העוטף תמיד היו יקרים ללבי, ותמיד הופעתי שם בעתות שלום ומלחמה, ובתוך כל זה אנחנו סירה בלי משוטים. לאן שאומרים לי – אני באה. אם זה לוויות ואם זה פצועים ואם זה מפונים".
היימן מספרת על הופעתה בלוויה של עומר חרמש (48), שנרצח בכפר עזה: “עומר היה בכיתת הכוננות בכפר עזה, והעלה פוסט על שבעה קאברים שהוא אוהב וביניהם גם ‘כמו צמח בר' שלי, והפוסט שלו בפייסבוק היה עם התמונה שלי. עומר הוא הבן של ראש המועצה האזורית לשעבר שער הנגב שי חרמש ואשתו חוה, אנשים יקרים שלאורך השנים אבא שלי ואני הופענו אצלם. המשפחה ביקשה שאשיר בלוויה שלו בשפיים כי הם לא יכולים לקבור את המתים שלהם בקיבוץ. אין להם בית, אין בית קברות".
"אני ואלעד שודלר שמלווה אותי עמדנו ושרנו את ‘כמו צמח בר' ואת ‘גיבור גדול' ולבנו נשבר מול הקהל שכולו עטוף בחולצות אדומות, שכן עומר היה אוהד מושבע של קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל. להופיע בלוויות זה קשה לי באופן גורף. חיים צעירים שנקטעו זה לא נתפס, ומהולים בזה גם תסכול וזעם על המחדל. הלב לא מכיל".
“זה לא קל בכלל להופיע ולשיר בפני פצועים", אומר הזמר רון שובל, שמופיע בפני פצועים בבתי חולים. “ביקרתי בבית החולים תל השומר לפני כמה ימים ושרתי לפצוע מכרם שלום שהיה בין הראשונים להילחם והוא פשוט גיבור, ולראות את המשפחות בוכות וזועמות זה משהו מרגש. לתת את הכל מהכול, מה שאפשר לעשות, זה מאוד מרגש וכואב. בכל שנותיי לא יצא לי לחוות חוויות כאלה נוראיות בהופעות, וכמובן שבהופעות האלה אתה שר חנוק, בוכה ומתגבר".
"הרבה דמעות ירדו לי, גם בזמן ההופעה וגם כשחזרתי לאוטו. אתה לא מעכל שהרגו ככה צעירים, צעירות, זקנים, זקנות, ילדים. אתה נקרע מבפנים אבל אתה חייב להיות חזק בשבילם ולתת מעצמך. הייתי אצל חיילים וגם אצל פצועים, וגם בחתונות. זו רכבת הרים של רגשות, אבל כל אחד מאיתנו צריך לתת מעצמו מה שהוא יכול".
הנפש זועקת
“התעוררנו למציאות אחרת, קשה, הזויה ולא הגיונית", אומר היוצר והזמר ניר בן־מנחם מההרכב “הפרויקט של רביבו". “עשינו מעין ריסטארט לאחר שמדינת ישראל קיבלה סטירה מצלצלת. לצערי בשגרה טרגית שכזו הבנו שיש צורך עז בהעלאת המורל וכך עשינו ועושים: קפצנו לבתי חולים לבקר את הגיבורים שלנו הלוחמים, לשיר להם, לשוחח איתם ולשמוע מהם סיפורי זוועה מהתופת הנוראית שחוו לצד סיפורי גבורה ועוז בלתי נתפסים".
"כל הדבר הזה בתוך הדיסוננס ההיסטרי שאנחנו חיים בו: ביקרנו גם במאהל של משפחות החטופים, חיזקנו אותם והזדהינו עמם ועשינו כל מה שאפשר להעלאת המודעות להחזרת החטופים כמה שיותר מהר. הופענו גם בפני תושבי עוטף עזה שחוו אכזריות שלא הכרנו גם בסרטי האימה הכי גרועים. הנפש שלנו זועקת כשאנחנו שרים ובעיקר אנחנו מלאים בדאגות ובתקווה שכל הסיוט הזה ייגמר, אבל השליחות שלנו האמנים היא עצומה וזכות אדירה, ועל כך אנחנו מברכים. אנחנו עושים את הכל במסירות נפש, ורביב אחי ואני, כבנים למשפחה שכולה, מכירים מקרוב את הכאב הזה שאין לו מזור ולכן אנחנו כואבים עם המשפחות. לא ניתן לאחים שלנו להרגיש לבד. אנחנו עם עם ישראל עמוק בלב ואנחנו מגיעים לחזק את כולם וזה ממלא לנו את הנפש, עם כל הקושי שבדבר. אנחנו עם אחד וביחד ננצח, וכדאי מאוד שנאמין בזה".
היוצר והזמר חנן יובל מופיע בכל מלחמה, מבצע או אסון שפוקד את מדינתנו עוד ממלחמת ששת הימים, קרוב ל־60 שנה, אבל גם הוא מציין כי למרות שראה וחווה הכל – הופעות מהסוג הזה – לא חווה. “שום דבר לא מתקרב לפי דעתי למה שמדינת ישראל עוברת עכשיו", הוא אומר. "אני לא זוכר את מלחמת העצמאות, אבל אם אני קורא בספר ההיסטוריה לא הייתה מלחמה כזו נוראית שטבחו בה באזרחים וחירבו יישובים ופגעו במורל כל כך. אפילו במלחמת יום הכיפורים לא הייתה קטסטרופה גדולה כזו וזה בראש שלי כשאני הולך להופיע".
"ההופעה הראשונה שלי הייתה לפני שבועיים בים המלח, בפני מפונים מהעוטף, והאנשים האלה, כמוני וכמוך, מלח הארץ שעד לפני רגע כל טוב היה להם ואני מופיע בפניהם כשעיניהם מכובות ומסביב יש שולחנות ועליהם כל מיני דברים שנתרמו להם בכדי לסייע להם להתחיל את חייהם מחדש, איפה היה דבר כזה? זה קשה לשיר ובא לך לפרוץ בבכי יחד איתם, אבל כשהם אומרים שהמוזיקה עוזרת להם – זה שווה הכל. בשבוע שעבר הופעתי ברביבים בפני חברי קיבוץ בארי, שקברו באותו יום שבעה חברי קיבוץ, ולהופיע בפניהם זה קשה. למחרת בבוקר לקחתי חלק בטקס בקבוצת יבנה בפני משפחה מקיבוץ סעד שבנם נפל, ולבן קוראים דור, שזה גם שם בני".
"אני לא יודע מאיפה אני מוצא את הכוחות להופיע ובטוח שאני משלם מחיר נפשי על כך, אבל בסופו של דבר אנחנו, האמנים, עושים את זה בשביל עצמנו, בשביל להרגיש שאנחנו תורמים את תרומתנו הצנועה".
