קובי רכט, רוקר אמיתי ומחלוצי הרוק הישראלי ומוזיקת הבלוז המקומית, מלווה את הפסקול הישראלי זה 60 שנה, החל מדרכו כשחקן תיאטרון כישרוני ומבטיח בנעוריו וכסולן להקת הקצב "כוכבי הלכת", דרך שירותו כסולן בלהקת פיקוד מרכז (במיוחד בשיר "גבעת התחמושת"), להקת "שובבי ציון" שהקים עם קובי אושרת וחנן יובל, קריירה מצליחה שניהל בחו"ל בשנות ה-70 וה-80 והשירים שכתב עבור אמנים אחרים, דוגמת: עוזי פוקס, ששי קשת, אילנה רובינא, תיקי דיין, אושיק לוי ונורית גלרון.
רכט (76), שגם טיפח קריירת סולו מצליחה בשנות ה-60 וה-70 שהניבה להיטים כמו "אהובתי שלי לבנת צוואר" (מתוך אלבום המופת המשותף שהוציא עם עדנה גורן, "משירי סשה ארגוב"), "ליידי מקבת", "רגאיי הבטלן", "מקסיקו" ו"כמה שזה טוב", הוא מהראשונים שהעזו ליצור רוקנ'רול בעברית.
על אף ההצלחה ולמרות שהוא הלך עם האומנות שלו עד הסוף והיה מוכן לשלם על כך מחיר כבד, רכט הוא גם סיפור של פספוס, אבל הפספוס הוא לא שלו אלא בעיקר שלנו, שפספסנו עוד מהיצירות הנפלאות שלו בעברית, אילו היה מתבסס בלמקד את הקריירה שלו רק בישראל. אבל קובי, כרוקר בכל רמ"ח איבריו, הוא נווד וסקרן מטבעו והמסעות הבינלאומיים שלו באים לידי ביטוי גם ביצירותיו לאורך השנים, מאז ועד היום.
חוקר המוזיקה דודי פטימר, חברו של רכט, ערך את השיחות האישיות עם רכט לכדי הסכת שלם שמוקדש לסיפורו וליצירותיו, כשבין שיר לשיר קובי עצמו מספר על קורותיו ועל הסיפורים מאחורי הקלאסיקות הגדולות.
הסכת זה של "מילים ולחן" כולל לא רק את המיטב שבמיטב להיטיו של רכט, אלא גם הקלטות נדירות, החושפות אפיזודות מסיפוורו האישי, בתקווה ובתפילה לשובו של הרוקר הנפלא הזה לקדמת הבמה.