כשדגן, בנו של יוסי ואלד, צלצל אליי, הרגשתי בתוכי (גם אם לא רציתי להאמין) שמשהו לא טוב קורה, שכן אמנם אנו מיודדים, אבל דגן ואני לא מרבים לשוחח. ואכן, הוא הודיע לי על פטירתו בטרם עת של אביו, המוזיקאי, המנצח והמלחין יוסי ואלד, בגיל 88 וחצי.
למה "בטרם עת" בגיל כזה? כי כל מי שזכה להכיר את יוסי האדם, ידע שהגיל חסר משמעות עבורו: הוא עבד כמו מטורף עד יומו האחרון במוזיקה, בעבודה עם מקהלות, בהלחנה וביצירה; הוא טייל ברחבי העולם (עם אשתו האהובה ג'ודי) ובמקומותיה היפים של ארצנו ונהנה מכל רגע בחיים; ובעיקר הייתה בו רוח נעורים נצחית שלא הסגירה את גילו, ולו במעט. בשל כך הייתי משוכנע שיחיה לנצח, או לפחות עוד 120 שנה.
סיפורו של יוסי תמיד היה בעיני סיפורה של התקומה הישראלית: יליד בוקרשט (שנת 1935) שבגיל 7 כבר החל לנגן בכינור וגילה כישרון. בשנת 1942, בשלהי מלחמת העולם השנייה, נלקח אביו לעבודות כפייה והוא ואמו נדדו בכפרים שבסביבות בוקרשט. עם תום המלחמה שבו לבוקרשט והתאחדו עם האב. בשנת 1947 הגיע בגפו לכפר הילדים "אילניה" באפלדורן (הולנד) במסגרת תנועת הנוער גורדוניה, וכעבור שנה עלה לישראל באנייה נגבה.
כאן, כשהוא בנעוריו, הצליח לאמץ לחיקו את הישראליות בכל רמ"ח איבריו ולמרות קשיי השפה וההתאקלמות – בנה בית בישראל. לאחר שנתיים במשק הפועלות בתל אביב, עבר לקיבוץ דברת, ובשנת 1953, בגיל 18, התגייס לצה"ל ושירת כמדריך קולי של להקת הנח"ל. למעשה הוא היה זה שטיפח במסגרת הלהקה את הכישרונות הקוליים של איתמר כהן, גבי עמרני (בסולו האלמותי "הוא לא ידע את שמה"), חיים טופול, יוסי בנאי, אריק איינשטיין, יהורם גאון ועוד.
בהמשך פרץ כישרונו של יוסי גם כמלחין ולאורך השנים הוא הלחין שירים למיטב האמנים: לחדוה ודוד הלחין את "השניים" (כי טובים דודיך מיין) שכיכב בפסטיבל הזמר והפזמון; לגבעטרון את "בוקר אביב"; לאבי טולדנו את "לא יהיו לך אצלי"; לאילנה רובינא את "לילך רוצה לקטוף את הירח" (השתתף בפסטיבל שירי הילדים הראשון); ליהורם גאון את "הם ישנם"; לרן אלירן את "תמיד מחדש"; ליפה ירקוני את "ד"ש מאבא"; וללהקת פיקוד דרום את "לך לעזה". ישנם שירים רבים נוספים שיוסי הלחין, וזאת בנוסף להיותו מעבד מוכשר שעבד עם מיטב האמנים.
באקורדיון הקסום שלו נדד ברחבי הארץ והפיץ את הזמר העברי ואת הסיפורים מאחורי השירים, ניצח על מקהלות וחבורות זמר ובעיקר טיפח דור צעיר ולא "נתקע" בעבר.
ההיכרות הראשונה שלי עם יוסי הייתה ביולי 2014 עת הגעתי אל ביתו כדי לתעדו במסגרת פרויקט התיעוד שלי, ובמשך שלוש שעות שיחה נחשפתי ללב החם, לאנושיות, לקסם האישי ולידע העצום שלו, לבדיחות ולאהבה שהרעיף עליי ועל כל אדם שנקרה בדרכו והיה מעוניין לשמוע מה שיש לו לספר (והיה לו הרבה מה לספר). לאורך השנים שמרנו על קשר והוא תמיד פרגן, חיבק, נתן מילה טובה, עזר וגם במפגשים אקראיים ברחוב וגם בשיחות טלפוניות – נדהמתי מהאנרגיה ומפרץ העשייה הבלתי נלאה שלו.
בפעם האחרונה ששוחחנו, ממש לאחרונה, אף צלצל אליי כשראה במקרה ביריד תקליטים בחו"ל תקליט של אלביס פרסלי (יוסי אף הקליט שיר הלל לפרסלי בשנת 1966, שיר שהוא הלחין וביצע בעצמו), חשב עליי ולא התעצל להגיד לי שאם אני צריך – הוא יביא לי. הייתה בו נתינה אינסופית, ראיית האחר ובכלל אהבה עזה למולדת ולמדינה, בייחוד כמי שבחר לעלות אליה כילד ששרד את השואה ויצר שירים השזורים בעורקיה ובנימיה של הישראליות דרך כישרונו כמלחין וכמלודיסט יוצא דופן.
אם יש משהו שאני מתנחם בו בפרידה מיוסי, זו העובדה שהוא ניצל כל רגע בחיים בצורה הטובה ביותר, בחר לראות את הטוב בכל הרע שיש בעולם זה והותיר לנו מורשת מוזיקלית עשירה ועצומה שתישאר לנצח.