הקליפ של השיר "yes, and?", הסינגל הראשון שקיבלנו מתוך אלבומה החדש של אריאנה גרנדה, נפתח בתוך מעלית, בה נמצאים המבקרים אשר בדרכם לראות מה השפן החדש שתצליח כוכבת הפופ לשלוף מהכובע. אחד מהם מפטיר בזלזול לאחרים, "למי אכפת שהיא שמחה? אני לא רוצה שמחה, אני רוצה אמנות".
זוכרים עם השירים: הפרויקט המרגש ליצירת שירים לזכר הנרצחים בשיתוף המשפחות
ביקור תמיכה: מתיסיהו חוזר להופעות נוספות בישראל
במובן מסוים, אפשר לומר שהמילים האלו הן התורה כולה מאחורי "Eternal Sunshine", אלבומה השביעי של גרנדה שיצא ביום שישי האחרון, ומגיע אלינו אחרי בצורת מוזיקלית באורך כמעט ארבע שנים מצד הזמרת, בהן הספיקה להתחתן בדיסקרטיות ולהתגרש בפומביות מאיש הנדל"ן דלטון גומז, להצטרף להפקת העיבוד הקולנועי של המחזמר Wicked ולעורר סערה תקשורתית בדבר רומן חדש עם הכוכב שמשחק לצדה, אית'ן סלייטר, שעל פי השמועות אף בגד באשתו בשבילה.
בניגוד לאלבומה הקודם Positions, שם חגגה הזמרת בקולי קולות את המיניות שלה ובהתאם שחררה שירים שהוכיחו שוב ושוב את המנעד הקולי העצום בו בורכה, בליווי שריקות והרמוניות כמעט בכל רצועה, האלבום החדש הוא סוג של תרגיל באיפוק. כבר מעצם שמו, "Eternal Sunshine", כמו שם הסרט של מישל גונדרי משנת 2004 על הפנטזיה הבלתי אפשרית של מחיקת מערכת יחסים מהזיכרון, אנו מבינים שמדובר באלבום פרידה כואב במיוחד. במקרה של גרנדה מדובר כמובן באלבום גירושים, אך כזה שלא מנסה לייפות את המציאות אלא לתאר אותה מנקודת מבט בוגרת ומפוכחת.
וכך, ב-13 הרצועות הנמצאות בתוך האלבום, אנו נחשפים לצד חכם ורציני יותר של הזמרת, גם מבחינה לירית וגם מוזיקלית. בזכות הניואנסים והמורכבות שהיא מביאה בקולה, ישנה תחושה של אינטימיות, עד כדי כך שכמעט אפשר לדמיין כי השירים נלחשים לתוך האוזן. הדבר מורגש כבר מהשיר הראשון, מין הקדמה בעלת שם משני - "סוף העולם", ובה גרנדה מביעה ספקות לגבי הימצאותה במערכת היחסים הנכונה ומציגה את השאלה המפחידה - "אם הכול יסתיים מחר, האם אני אהיה זו שעליה תחשוב?".
מיד אחרי ההקדמה, ומבלי להשאיר אותנו יותר מדי במתח, מגיע שיר הפרידה "bye", להיט אר'אנבי קלאסי בו גרנדה מסרבת ליפול לעמדת הקורבן ולוקחת בעלות בחזרה על מערכת היחסים. ברצועה הבאה באלבום, "don't wanna break up again", מסבירה לנו הזמרת את כל הסיבות לכך שהזוגיות שלה לא הצליחה: "בזבזתי כל כך הרבה זמן בטיפול/ האשמתי את התלות שלי/ אבל אתה לא אפילו לא ניסית".
אלא שזה לא מסתיים כאן. גרנדה, שהואשמה בידי התקשורת והמעריצים בכך שבגדה בגרוש שלה עם בן זוגה הנוכחי, רומזת בשיר הנושא "eternal sunshine" כי התמונה הפוכה לגמרי, ועם משפטים כמו "מעולם לא ראיתי מישהו משקר כמוך", "שיחקת בי כמו אטארי" ו-"מקווה שאתה מרגיש בסדר כשאתה בתוכה", משאירה לנו מעט מקום לדמיון - אבל בהחלט הרבה מקום לספקולציות. אותה אצבע מאשימה נשארת באוויר גם ב-"true story", שיר בעל באסים מעוותים ובו היא שרה בהכנעה "אני אשחק את הנבל אם תרצה, ואני גם אעשה את זה כמו שצריך".
מלבד העיסוק בפרידה מהאקס וברכילות שנבנתה סביבה, גם לבן הזוג החדש מוקדשים כמה וכמה שירים. החלשים בהם, על אף הרכות והחן הרב, הם "Supernatural" ו-"Imperfect for You". דווקא השיר "the boy is mine", שנעשה כביכול בהשראת הדואט הפופולרי של ברנדי ומוניקה משנת 1998, מצליח לסחוף בזכות הקצב והפזמון הכיפי, גם אם הוא נשמע מיושן בהתחלה. וכן, גם ישנו סיפוק מסוים לראות את גרנדה מתגרה בכל מי שהתייחס אליה בשנה האחרונה כ"מפרקת משפחות", כשהיא משחקת בשיר את תפקיד האישה שמשיגה את הגבר כנגד כל הסיכויים.
אם כבר מדברים על שירים שנעשו בהשראת שירים אחרים, אי אפשר שלא לציין את שני הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום. הראשון, שכבר הוזכר, הוא "yes, and?", שיר פופ-האוס מהנה למדי שמזוהה מידית עם "ווג" של מדונה, ושקיבל קליפ שמזכיר מאד את "Cold Hearted" של פאולה עבדול. "אל תעיר על הגוף שלי, אל תגיב", שרה גרנדה לכל אלו שהגיבו על השינויים שעברה במראה החיצוני שלה בשנה האחרונה. בנוסף, היא משגרת שורה (בטוב טעם, יש לציין) כלפי כל מי שמתח ביקורת על מערכת היחסים שלה והורגת אותנו ברכות עם המשפט המושלם "העסק שלך הוא שלך ושלי הוא שלי, למה כ"כ אכפת לך על איזה ז** אני רוכבת?".
הסינגל השני, שיצא ביום שבו שוחרר האלבום ומסומן אצלי ללא ספק כשיר הטוב ביותר בו, הוא "We Can't Be Friends (Wait for Your Love)". בשיר, שקיבל קליפ בהשראת "שמש נצחית בראש צלול", מגיעה גרנדה ללא מאמץ לטונים שרבים מעמיתיה יכולים רק לחלום עליהם. בזכות סגנון הדיסקו הכיפי שבו, תזכרו מיד בצלילי השיר "Dancing on My Own" של רובין מ-2010. עם זאת, בזכות הווקאליות המרשימה שלה, מצליחה הזמרת להעניק לו אישיות מובחנת משלו.
באלבום הנוכחי החליטה כוכבת הפופ לשתף פעולה עם המפיק המוזיקלי האגדי מקס מרטין, אך בחרה שלא לארח אמנים אחרים, כאשר אפילו קולות הליווי מורכבים מרבדים צפופים והרמוניים בלבד. האורחת היחידה באלבום מגיעה ברגעיו האחרונים, כשלפתע אנו שומעים את קול סבתה של גרנדה, מרג'ורי (ולא מדובר בפעם הראשונה, למי שזיהה אותה ב-"bloodline" הנהדר) שמעניקה עצות ליחסים בריאים בסוף בלדת ההיפ-הופ המתוקה "Ordinary Things".
עושה רושם שאריאנה גרנדה אכן בחרה בשמחה על פני אמנות באלבום הזה, כאשר השירים שבו מרחפים להם בנעימות אין קץ. האופן בו היא שרה מצליח כרגיל להדהים את האוזן, אך אין ספק שזה לא דומה בכלל לראוותנות שאפיינה את אלבומיה הקודמים. לכן, למעריצים שציפו ללהיטים ענקיים שיכולים להרים את הרחבה או להפוך להמנוני פופ דוגמת "7 Rings" או "thank u, next" צפויה אכזבה. מנגד, למעריצים שרוצים להכיר צד אחר באמנית האהובה ולקבל הצצה נכבדת למה שעבר עליה בארבע השנים האחרונות, מחכים כמה מהשירים הכי כנים ויצירתיים בקריירה שלה עד כה.