נטע ברזילי וכפיר צפריר (שנים שהוא בשטח אבל במלחמה זו פרץ בצורה משמעותית עם "פחד אלוהים") חברו לדואט משותק ומאד מאד מפתיע לטובה, קליט, קצבי ובעיקר איכותי – "נתק אותי". השיר נפתח במשפט "בוא נאהב היום, אולי אין מחר, אתה משהו טוב, בכל המר", והעובדה שהוא נפתח בפזמון ממכרת את המאזין מהשנייה הראשונה.
מלבד העובדה שהקולות שלהם יותר מדי מסונתזים ולא נקיים, כחלק מהפקת השיר, השיר הזה הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו כרגע, גם רומנטיקה, גם נחמה וגם הכמיהה של כולנו להתנתק מכל המצב הקשה.
השיר מוקדש לזכרו של עמית בן אבידה ז"ל שנרצח במסיבה ברעים ב-7 באוקטובר, וכנראה שהרפרנס למסיבה הוא בבית האחרון: "אין מה למהר כלום לא משנה בשבת נעצר הזמן / יום שישי אני הכנתי סיר אבל הכל תפס אותי וזה לא מוכן / סע אל העתיד כי זה קצת מפחיד לחיות בעבר / נתק אותי מכל זה כבר". ככה מייצרים להיט בתקופת מלחמה.
"כמה מילים" של מיה סולימן שכתבו והלחינו סולימן ורון יצחקי הוא בלדה מלנכולית סטנדרטית של שיברון לב, סיפור ידוע על ההוא ששבר להיא את הלב, אבל אם נניח לרגע בצד את הטקסט השגרתי, מדובר במלודיה יפה ובעיקר במבצעת מצוינת ונטולת מניירות שהופכת שיר קיטשי למעניין ומסקרן. בייחוד אהבתי את השורה: "אומרים שהזמן מרפא כל כאב, אז למה רק לי הוא טורק את הדלת?".
עטרה אוריה ממשיכה להוכיח את היותה יוצרת כישרונית וייחודית בנוף שלא נשמעת כמו אף אמן אחר, ובשירה החדש "פיטר פן" היא משתמשת בדמות הילדים המיתולוגית כדי לעבד דרכה את הכאב, את הדאגה ואת שיברון הלב מהמצב הכאוטי ומתארת ברגישות יתר ובקול מלאכי את התחושות שלה: "כמו פיטר פן עם כל הילדים האבודים, הם בנו להם שם בית בהריסות של החיים, גם אני רוצה לעוף לאיזו ארץ רחוקה, אבל בפועל כבר שבוע לא יוצאת מהמיטה".
ההפקה המוזיקלית נתפרה היטב למידותיה של אוריה שמוכיחה שהיכולת שלה לבטא בקולה המרגש דרך הטקסטים והמנגינות את המציאות הישראלית היא סגולה שהיא, וגם אנחנו כמאזינים, צריכים לטפח ולשמור קרוב ללב.
עילי בוטנר חובר לארקדי דוכין ולרוני דלומי לשיר "קיץ אחרון", שיר מאד ארצישראלי המחובר לשורשים, לטבע ולאדמה הישראלית, שיר שיש בו מעין ערגה נוסטלגית לימים נאיביים ורגועים יותר של ילדות שלא יחזרו, הערכת הדברים הפשוטים שבחיים. המנגינה הפשוטה והמלודית מאד "בוטנרית" ומרגשת, הטקסט מאד נוגע (מהסוג שלא מייצרים כיום) והשילוב הקולי בין דוכין לדלומי הוא לא פחות מהברקה. כן יירבו.
"ההולך" של נינט טייב הוא שיר בעל אופי המנוני, כזה שאתה מתחיל לזמזם מהרגע הראשון שאתה שומע אותו, וכשנינט פותחת את מבערי הקול המוכר והאהוב – השיר מקבל נופך עוצמתי ומלא נשמה ורגש.
הטקסט עצמו, העוסק במישהו שהולך וזוכה גם לכינוי נביא האור, הטוהר והאש, יכול לקבל הרבה פרשנויות, אך כשהוא יבוא – וזה מוסכם על הכל – יהיה לכולנו טוב. זהו שיר אמוני ששונה מכל שירי הז'אנר, כי הוא בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו (ולא בהכרח בין אדם לאלוהיו) וזה חלק מהייחודיות שבו. נינט, שכתבה והלחינה את השיר, ידעה לתפוס את התקופה בצורה הכי אינטימית ואישית שלה ולהעביר זאת בצורה המרגשת ביותר למאזין.
כחובב מושבע של מוזיקת רוקנ'רול, פופ ודו וופ משנות ה-50, לא יכולתי שלא להתלהב מ"פולארויד" של ג'יין בורדו, שבכישרונם הרב, דורון טלמון ומתי גלעד יצרו שיר דו וופ כחול לבן עם ווייב עכשווי וטקסט שנושא את המאזין אל מחוזות הדמיון לעולמות אחרים ונעימים יותר מהמציאות הנוכחית. הטקסט, הלחן, ההפקה וכמובן הביצוע – שובים את הלב משמיעה ראשונה. תענוג של שיר.
COME BACK HOME הוא השיר של הזמרת הבינלאומית-ישראלית שלנו נגה ארז, שבפופ אפלולי וקליט מתייחסת לתחושותיה האישיות מהמלחמה ותפילותיה לשובם הביתה של כל מי שאינו פה, בין אם זה חיילים או חטופים או כל פרשנות אחרת שתתנו. באמצע השיר מסומפל קטע משירו של אריק איינשטיין "כמה טוב שבאת הביתה" שמוסיף את הטוויסט המושלם לאיכותו של השיר. טקסט מרגש, לחן טוב, ביצוע מצוין והסברה מצוינת לישראל בקרב קהל מעריציה של ארז בעולם.