"התאהבתי לראשונה/ בחברה, זה סימן טוב/ מרגישה רע כשאני מרגישה בסדר/ להגיע לגיל 21 לקח נצח". במילים פשוטות אלו, עם קולה העדין והרך, פותחת בילי אייליש את אלבומה החדש. וכך, באמצעות העיסוק המיידי באהבתה הראשונה לנשים, ביחסים שלה עם עצמה ועם החברה ובתהילה שמעכבת ומאיצה את התבגרותה במקביל - הזמרת כבר נותנת לנו להבין לאן אנחנו נכנסים.
המעונים האמיתיים באלבום החדש של טיילור סוויפט הם המאזינים | ביקורת
אם לא נשווה לקודמו, האלבום החדש של דואה ליפה עובד לא רע בכלל | ביקורת
ילדת הפלא, שפרצה לחיינו אי שם ב-2015, כבר לא ילדה. בגיל 22, עם שני אלבומים מפוארים, שלל מועמדויות וזכיות (תשעה פרסי גראמי, שלושה פרסי בילבורד, וזה רק על קצה המזלג) ומעריצים מכל רחבי העולם, אפשר לומר שזמרת הפופ נמצאת על גג העולם. עם רזומה כזה, היה ניתן להניח שלאדם בגילה ובמעמדה לא יהיה צורך או רצון לחדש, אלא פשוט לעבוד כדי לשמר את הקיים - אבל מי שחושב ככה, כנראה מעולם לא באמת התעמק בתופעה שהיא בילי אייליש.
אחרי שבנתה את קריירת הפופ שלה עם אלבום הבכורה “When We All Fall Asleep, Where Do We Go?”, שעסק בחוויות הנעורים המוכרות עד כאב, דוגמת החרדות, הדיכאון והאהבה הראשונה, ביססה אייליש את מעמדה עם האלבום השני, "Happier Than Ever", שצלל עמוק לנושאים כמו שברון לב, ההתמודדות עם התהילה, גבריות רעילה ודימוי גוף. למזלנו הטוב, ביום שישי האחרון נחת "Hit Me Hard and Soft", אלבומה השלישי של הזמרת, המהווה שילוב בין השניים הקודמים, ובכך מצליח לשחזר את הנוסחה שהפכה אותה למטאור שהיא היום, ובו זמנית לקחת את המוזיקה שלה למקומות מופלאים שעדיין לא דרכה בהם.
דוגמא לאותו שילוב הוא השיר הראשון באלבום, שצוטט בפסקת הפתיחה. "SKINNY" הסכריני מזכיר את הבלדה עטורת הפרסים של אייליש, "What Was I Made For?", אותו יצרה כחלק מפסקול הסרט שובר הקופות "ברבי". בשיר, הזמרת אמנם משתפת אותנו לראשונה בהתאהבות שלה באישה, אך גם מביעה שוב את מורת רוחה כלפי היחס שהיא חווה מאנשים באינטרנט בכלל, ודימוי הגוף שמתלווה לכך בפרט. "אנשים אומרים שאני נראית מאושרת/ רק בגלל שנעשיתי רזה", היא שרה, מה שמרפרר אוטומטית לשיר/ מונולוג מהאלבום הקודם, "Not My Responsibility".
"LUNCH", להיט סינת'-פופ מיידי שבו אייליש שרה כי היא רוצה לטרוף משהו טעים, ממשיך את קו היציאה של הזמרת מהארון, אותו החלה בראיון למגזין "וראייטי" בנובמבר 2023. "אני נמשכת לנשים, אבל גם מאוימת מהן, מהיופי והנוכחות שלהן", סיפרה. המיניות שנוטפת מהשיר, בשילוב משחק המילים השובב והנשיפות בסופו, מעצימים אותו והופכים אותו לאחד מהשירים הטובים ביותר באלבום.
אחריו אנו מקבלים בס רופף ופזמון אוורירי ב-"CHIHIRO", רצועה הנקראת על שמה של גיבורת הסרט "המסע המופלא" ("Spirted Away"), שככל הנראה צילק כל ילד בעולם, כולל אותנו בישראל. כמו רבים באלבום, גם השיר הזה מתחיל רך ועדין והופך לקשה ועוצמתי, עם קצב בסגנון קרשנדו ארוטי של טכנו-האוס המסתיים בקליימקס חד כמו סכין.
"THE GREATEST" נפתח עם הפריטה העדינה והלחישות הנעימות שאייליש יודעת לעשות כל כך טוב. שלוש דקות אחר כך, השיר מקבל טוויסט והופך זועם ותובעני עם גיטרות שמתפוצצות באוזניים, מה שמזכיר את "Happier Than Ever", שיר הנושא מהאלבום הקודם.
ברצועה הבאה, "L’AMOUR DE MA VIE" ("אהבת חיי" בצרפתית), מנתחת אייליש מערכת יחסים שהסתיימה, ומודה ששיקרה כשאמרה לאקס/אקסית שהם אהבת חייה. הכל נעים ומלטף, עד שהזמרת הופכת להיות זו ששיקרו לה ושרה "אמרת שלא תתאהב שוב לעולם בגללי, ואז המשכת הלאה". ברגע הזה, קולה של אייליש מתחיל לנוע בין אפקטים, ולפתע צץ לו ביט מועדונים משנות ה-80 אשר מעניק לשיר בדיוק את העוקץ שהיה חסר בו.
למי שהתגעגע לשירי הפופ האפלים יותר של הזמרת, דוגמת "bury a friend" או "Oxytocin", מצפה הפתעה נעימה בדמות "THE DINER", רצועה המאגדת בתוכה צלילים קטנים ומרושעים בהם אייליש לוקחת את תפקיד הסטוקרית, הלוחשת לקורבנה מילים מאיימות, באופן שמצליח להיות שובב ומטריד בו זמנית.
את "BITTERSUITE" קשה להגדיר כז'אנר אחד, שכן הוא מתחיל במקצב אלקטרוני, הופך למשהו רדום וקריר יותר, ולבסוף מסתיים במה שמרגיש כמו התקף חרדה מוזיקלי. אותו סאונד ממשיך אל "BLUE", השיר שסוגר את האלבום ומתחיל במילים היפהפיות "I TRY TO LIVE MY LIFE BLACK AND WHITE BUT I'M SO BLUE". הרצועה מתחילה באופן נחמד וקליל, ובאופן הדרגתי הופכת למין כאב מלנכולי, שהולך ודוהה לאט לאט, כמו חפץ ששוקע בקרקעית הים.
בניגוד למקובל באלבומיה הקודמים (ובאלבומים של אמני פופ אחרים), אייליש בחרה שלא לשחרר אף סינגל לפני צאת האלבום המלא. "בכל פעם שאמן שאני אוהבת מוציא סינגל בלי ההקשר של האלבום, אני כבר נוטה לשנוא אותו", הסבירה הזמרת בריאיון ל"רולינג סטון". "האלבום הזה הוא כמו משפחה: אני לא רוצה שילד אחד קטן יהיה באמצע החדר לבד".
בהאזנה ל-"Hit Me Hard and Soft" אפשר להבין בדיוק למה היא מתכוונת. רצף השירים שבו יוצרים ביחד אסופה מרתקת המגוללת את רגשותיה ומחשבותיה של אייליש, והעובדה שחלקם נוטים להסתיים במלודיה שפותחת את השיר הבא, רק מדגישה את הקשר ההדוק ביניהם ואת הסיפור שהם מתכוונים לספר. וכך, עם אלבום שלא נאמן לחוקי הז'אנר, עם ליריקה יפהפייה ומקצבים מכשפים שמצליחים לעורר את כל סקלת הרגשות, מכתיבה בילי אייליש את חוקי הפופ מחדש, ולנו נותר רק להישען לאחור ולתהות: מה היא תעשה בפעם הבאה?