כשעמיר לב הוציא את אלבומו השלישי “פעם בחיים” (בהפקתו המוזיקלית של אמיר צורף), הוא עדיין התגורר במרכז - ביפו, ליתר דיוק. 26 שנים אחרי וכמעט 30 שנים אחרי האלבום שקדם לו ופרסם אותו (המוכר בזכות התמונה המפורסמת של הצללית עם הגיטרה החשמלית, שצילם רונן ללנה) הוא כבר נמצא בעולם אחר - פיזית ומוזיקלית.
שנים רבות שרגליו נטועות במושב בצפון, על כל המשתמע מכך. השיחה הטלפונית שלנו, על האלבום החדש שלו בהופעה, מתעכבת מעט בגלל “משבר” לילי. “מחר צריך לשתול זיתים, הטרקטור הבריז, ניסיתי למצוא חלופי, כי ביום שישי יורד גשם ואם לא שותלים אותם עכשיו, תהיה בעיה כי זה הגשם האחרון כנראה, עניינים כאלה”, מסביר לי לב (אין קשר משפחתי), שגר כבר יותר משני עשורים ביישוב כליל שבגליל, ואני כמובן מבין. אם תרצו, מעין אסקפיזם שעוזר לו להתנתק מעסק הביש שהמדינה נקלעה אליו.
“אנחנו נמצאים בקו הירי, יש אזעקות ובומים מדי פעם. לרוב הטילים נופלים בשטחים פתוחים או שהרסיסים שלהם מגיעים קרוב לפה, כמו שהיה לא מזמן בירכא, אבל לעומת היישובים בדרום ואלה שממש קרובים לגבול בצפון, זה כלום”, הוא אומר. “יש אנשים בלי בית כבר שבעה חודשים, ככה שמבחינתי אני לא בסבב הזה.
תחשוב על קריית שמונה, עיר מקסימה עם נחל שעובר בתוכה, שהפכה לעיר רפאים. פשוט לא נתפס. המדינה כולה נמצאת בטראומה נוראית”. אחד השירים הבולטים ב”פעם בחיים” הוא “עננים שחורים”, שכתבת בסוף שנות ה־90, והשורה הפותחת בו תמיד מצמררת אותי: “עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט החורף יתחיל”.
היום אתה כבר בן 62, עם חמישה ילדים. איך הם מקבלים את המצב הנוכחי ואת המצב המלחמתי שזוקף ראש פעם בכמה זמן ?
“בבית בכליל גרה רק הבת הצעירה שלי, בת 14, כל היתר כבר גדולים. אני מתאר לעצמי שיש לפחות אחד או שניים מהם שבעקבות הלחץ והמתח בישראל חושבים לעבור ולגור בחו”ל. פעם הייתי נוסע כל הזמן. עם השנים זה כבר פחות עניין אותי. אחת הסיבות שנשארתי בכליל היא הקשר החזק שלי לארץ ולגליל, לאדמה ולבית. אנחנו פה, לטוב ולרע".
עוד מוסיף לב: "כמדינה תמיד נצטרך להיות מוכנים - מצד אחד ראינו מה קרה כשלא היינו מוכנים, ומצד שני אי אפשר להמשיך ולהתעלם מ־3.5 מיליון פלסטינים שגרים צמוד אלינו. מבחינת המון אנשים שמתגוררים כאן, המצב הזה לא קיים עד שקורה משהו. עד אז יותר חשוב לדבר על הרפורמה המשפטית או אם עלה המס על הדלק".
הוא לוקח נשימה עמוקה. "בינתיים כל כך הרבה אנשים מתים. בכל יום אני קם ורואה את התמונות של החיילים הצעירים שלנו שנהרגו אתמול, זה הורג אותי מבפנים. כולם צעירים וכולם מחייכים. אני קורא על כל אחד, אני אובססיבי לנופלים. אני חושב על האמהות שלהם. מלחמה לא מביאה לשום דבר טוב, אלא רק לטרגדיה נוראית. זה לא מכבי נגד בית”ר וינצח מי שיותר חזק - כולם מפסידים. אני רק יודע שמפה אני לא אזוז, יקרה מה שצריך לקרות”.
אני מניח שיצא לך להופיע בפני עקורים ונפגעים.
“בוודאי, הייתי גם בניחומים, בשבעות, בהלוויות. עזוב, רק מלדבר על זה נעשה לי קשה יותר. תדע שלא כתבתי כלום מאז אוקטובר, אני פשוט בדיכאון גדול. כולם בוכים, ואתה צריך להחזיק את עצמך, לא להישבר. הכי נורא זה לעזוב אותם בסוף ולנסוע מהם בחזרה למציאות שלך, כשהם נשארים עם העצב והכאב שלהם שיילוו אותם לכל החיים. זה בלתי נתפס שהדברים האכזריים האלה קרו להם ולמשפחות שלהם”.
“האמת נמצאת בשירים"
לב הוציא ב־1991 את “רוצה לראות אתכם במקומי”, שנכשל מסחרית ונשמע היום כמו אלבום שהקליט מישהו אחר. מעריציו של לב לא מחשיבים אותו כחלק ממכלול יצירתו וגם הוא עצמו לא מבצע שירים מתוכו בהופעות. ב־1995, אחרי כמה שנות התבשלות, הופיע אלבומו הראשון האמיתי, זה שנושא את שמו וחשף אותו לקהל הרחב. משם החל המסע שהוביל ל”פעם בחיים”, אלבום שהיה שונה טקסטואלית מקודמיו ושפתו כבר הייתה פחות ישירה ויותר ציורית, כפי שזכינו לקבל מלב לאורך השנים שחלפו מאז.
בניגוד לרווק בעל הקול המחוספס ששר “חבק אותי/חבק אותי חזק, את אומרת”, עמיר לב של 1998 כבר סיפר בקולו כי מצא את אהבת חייו וכתב עליה בשיר הנושא: “התחבקנו חזק בלי לדבר/פעם בחיים ככה אני מרגיש". היה זה אלבום רוק אינטימי ומיוחד שבושל על אש קטנה, עם צוות מוזיקאים מהמעלה הראשונה: איסר טננבאום (כיום אריאל), חיים לרוז, אמיר צורף, מוטי ביקובסקי ורונן שפירא, שהיו גם שותפים לעיבודים המוזיקליים.
הערב (חמישי) תיערך הופעת השקה מיוחדת לאלבומו החדש של לב, “פעם בחיים - הופעה בבארבי”, שהוקלט בפברואר האחרון, במועדון ה"בארבי", עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד. בהופעה שהוקלטה ניצבו על הבמה יותר מ־20 נגנים, בניהולו המוזיקלי ובניצוחו של אלעד לוי, לצד לב עצמו, שהפעם בעיקר מגיש את השירים וכמעט לא משמש כגיטריסט, אף שזה סימן ההיכר שלו (לצד הכתיבה המיוחדת, שזיכתה אותו בפרס אקו"ם לשנת 2014 לאלבום "נוגע בדרכון") ואף שזה דבר שעד היום כמעט לא קרה.
מה שמדהים עוד יותר הוא ששירי האלבום הפכו לאינטימיים ואותנטיים יותר מאלבום האולפן המקורי. “כל הזמן חששתי מכך שהשירים בהופעה יישמעו כמו קאברים לעצמי, אבל שמחתי מאוד שאלעד והתזמורת הביאו אותם לעולמות גבוהים ולעומק כזה שלא הייתי בו אף פעם. מבחינתי זה היה כל כך מרגש, זה היה ‘וואו’”, הוא מספר.
מהו הצבע המיוחד שבו המוזיקה של התזמורת האנדלוסית צבעה את השירים בהופעה?
“זה פלא, הצד הזה שיש בו את המזרח והחיבור למקום שאנחנו נמצאים. אנחנו לא באירופה, יש צלילים באדמה הזאת שמושפעים מהליכה של גמלים, מהגרוב של הדרבוקה, מהשמש, או סתם מהדיבור האחר שיש פה. אנחנו יותר עצובים, בוכים ומסלסלים מהאירופים למשל. זה מפה, זה שלנו, ואני אוהב את זה. שמעתי הרבה מוזיקה מזרחית וערבית כשגדלתי בחולון, אחרי זה התחברתי יותר לרוק, להנדריקס וללד זפלין, אחר כך לבריטיש רוק, ואחרי זה הכל התערבב אצלי. דברים משפיעים עליך אחרת בזמנים שונים, ומשתלבים יותר טוב עם מנגינת חייך ועם איפה שאתה חי”.
זאת הפעם הראשונה שאתה כמעט לא מנגן באף שיר אלא שר, ואילו תמיד אמרת שאתה מוזיקאי שמגיש שירים ולא זמר. אולי המבקרים שהשוו אותך בתחילת הדרך ללאונרד כהן צדקו?
“זה בהחלט היה ממש עניין עבורי, כי מעבר לזה שאני אוהב לנגן, הגיטרה מזוהה איתי והיא חלק ממני. פתאום, לא רק שיש גיטריסט אחר על הבמה, אלא יש איתו עוד 20 נגנים של האנדלוסית. אז מבחינה הרמונית לא צריך את זה, וגם ככה זה בנוי אחרת. עכשיו זה לא כלי אחד שמספר את הסיפור, אלא פרטים שמשולבים אחד בשני. זו צורה מוזיקלית אחרת לספר את השירים האלה. באיזשהו שלב שאלתי את עצמי מה הטעם לעמוד עם גיטרה על הבמה בהופעה הזאת. מה, להחזיק אותה בשביל הביטחון? אז הנחתי לזה והתרכזתי בשירה והגעתי לאזורים חדשים וטובים”.
רשימת המפיקים המוזיקליים שעבדת איתם לאורך השנים כוללת את לואי להב, יוסי אלפנט ועודד פרח, אמיר צורף ורונן סאבו. בין לבין הפקת מוזיקלית גם לעצמך. איך התפתחת מוזיקלית עם השנים?
“יש אמנים שאומרים שהם רוצים שיפיקו להם אלבומים שיישמעו כמו להקה מסוימת או תקופה כלשהי, ניינטיז או סבנטיז לדוגמה. כלומר, הם יודעים מראש איך זה יישמע. אצלי זה בדיוק ההפך. לואי להב היה זה שכיוון אותי למצוא את האמת שנמצאת בתוך השירים, שאלבום צריך להיות כמו כניסה למסע שאתה לא יודע איך תצא ממנו. הוא לימד אותי להיות קרוב לעצמי".
לב מסביר: "זה מתחיל בטקסטים ובלחנים והטיול שאתה לוקח אותם אליו מוביל לאן שהם צריכים להגיע. גם כשאני הפקתי מוזיקלית את האלבומים שלי, עדיין התייעצתי עם אנשים קרובים, שלאו דווקא היו מוזיקאים: אילן צלר, המנהל שלי, ודנה בת הזוג שלי, שתמיד מייעצת לי. אגב אם היא אוהבת את התוצאה ואני לא, אני מנסה לחשוב מה יש בזה מעניין וטוב בכל זאת, לא כי אני חייב, עד שגם אצלי זה מסתדר. אלה באמת שני היועצים הכי טובים שלי, ואני מקשיב להם בגלל הכנות והאמת שלהם”.
“הבנתי את החיים"
לפני כמה שנים יצא לב בסדרת הופעות שכל אחת מהן יוחדה לאלבום אחר שלו. כבר יש לו שמונה אלבומי אולפן וכעת הוא כאמור משיק אלבום הופעה, שלישי במספר. כרגע ההוצאה היא דיגיטלית בלבד, ואפשר להאזין לו באמצעות פלטפורמת הרשת של נענע דיסק, בספוטיפיי, באפל מיוזיק ועוד. “הכל השתנה, אחי”, הוא אומר לי. “מהפורמטים נשאר רק ויניל. אולי נוציא”. אם שואלים אותו על ציוני דרך, הוא שולל מיד, אבל כן נזכר בתקופות אחרות, תמימות יותר.
“הסיבה היחידה לאלבום הזה היא הכניסה למרחב חדש, ככה שהרגשתי שאני לא מתעסק בעבר. הפעם היחידה שבה הרגשתי טיפה מצועף הייתה כשפתחתי מחדש את הטקסטים. ‘פעם בחיים’ הוא אלבום על אהבה, שמספר על איך פגשתי את אהבת חיי, וכמעט הכל שם סביב זה. לשיר שירים כמו ‘צרפת’, ‘פריז’ או ‘פעם בחיים’ עכשיו, יחסית לתקופה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, שהיא הכי לא רומנטית, גרם לי להיזכר בתקופה שבה התחלתי ולתת מבט רומנטי כזה, הצידה”, הוא מסביר.
“בכללי, אני כותב אלבום חדש רק כשהמחשבות על החיים והשקפת העולם שלי משתנות. עד שזה לא קורה, אין לי מה להגיד, ומה לעשות שזה קורה רק עם הגיל. פתאום, במקום לראות 30 אלף שקיעות, בן אדם כבר ראה 50 אלף ויש לו דברים חדשים להגיד, החיים הם כאלה. פתאום, במקום שני ילדים, נהייתי אבא לחמישה, ועכשיו גם סבא לשניים מבתי הבכורה. הסתכלתי על הדברים אחרת וזה כל הזמן ככה, ברור”.
ספר קצת על סוף שנות ה־90. מה עבר עליך מאז?
“בשנים ההן הרגשתי שלא היו לי חורים, שזאת הייתה הפעם ראשונה בחיים שהייתי שמח מאוד ולא היה אכפת לי שזה יישאר. מצד שני, זה נתן לי דרייב להתחבר עוד יותר לעצמי, כי גם להיות בן אדם בעולם הזה זה משהו שצריך לעבוד עליו. אתה עושה דרך בלהיות האדם שאתה רוצה להיות. בנוגע לעצמי, כמובן אם קרה משהו לנפש ולהתנהגות שלי בעולם, כנראה יהיה לזה קשר למוזיקה ולמילים שאכתוב. התבגרתי, סדרי העדיפות שלי השתנו, רציתי להיות אדם טוב יותר כל הזמן, אהבתי את המשפחה ואת בת זוגי, אשתי־אהובתי, והבנתי את החיים".
עמיר מודה בכנות: "אף פעם לא עניין אותי לכבוש פסגות או משהו כזה כמו להפוך למיליונר או להופיע בקיסריה. להיות מוזיקאי וכותב שירים זה משהו שהתגלגל אצלי. אף פעם לא הייתי מאלה ששרו בטקסים בבית הספר, אף פעם באמת לא היה לי חלום. היה משהו בועט, רענן, צנוע, חוצפן וחופשי שקראו לו ‘רוק’, אז כיוונתי לשם. היום אנשים כבר פחות חופשיים. היום גם הכל יקר, אז אנשים עובדים לפעמים גם יותר מ־12 שעות, שוכחים מה זה חופש".
לב מספר: "זה כמעט נורא כמו שאר המצב שלנו. אנחנו אנשים שעובדים בלי הפסקה, מדי פעם טסים לראות איך אחרים חיים בחו”ל, ובטיסה חזרה לארץ אומרים: ‘פעם אני אגור שם’, ואז חוזרים לטירוף במקום לגמור את העבודה בחמש, לראות את החברים, לאכול אבטיח עם גבינה בולגרית או סתם לחיות את החיים עצמם. כבר בגיל צעיר ריגש אותי מאוד לכתוב שירים והשמעתי אותם לחברים. משם התגלגלתי לנגן בלהקה, ואחר כך נוצר הקשר עם אריאל זילבר והגיע גם החוזה ב־NMC. דבר הוביל לדבר. אין דבר שאני יותר אוהב בעולם מלנגן לאנשים ולכתוב שירים, ולמזלי יש כאלה שאוהבים את זה, ככה שאני יכול גם לפרנס את המשפחה שלי ולהמשיך בעשייה”.
אפשר להגיד שה”בארבי” הוא הקיסריה שלך?
“בטח, אם צריך בחיים קיסריה אז יש לי. ה’בארבי’ הוא חלק מחיי המוזיקליים וגם שאול מזרחי, הבעלים. זה המקום הטבעי עבורי. אני לא יודע כמה רוק נשאר היום. להקה שעושה שירים מלפני 20 שנים זה רוק? כמו שאמרתי קודם, היה משהו צעיר ברוק. זה שאתה לוחץ על פדל אוברדרייב ואתה מנגן על גיבסון, זה נחשב לעשות רוק? לכן אני פחות עושה את זה עכשיו, גם כי החיים שלי השתנו. אפשר לומר שיש לי פחות אוברדרייב ודיסטורשן בחיים. יש לי ילדים, יש לי נכדים, אני שר את מי ומה שאני עכשיו. אני מתרגש מכל מה שלא קרה לי לפני כן: מהאנדלוסית, מלהיות סבא, ובכלל, מלהגיע לגיל 62, לא חשבתי שזה יכול לקרות בחיים”.