הבלדה על אלי כהן: בחזרה לזמר המבטיח ששם קץ לחייו בגיל צעיר

הבלדה על אלי כהן: בתחקיר מעמיק, משרטט דודי פטימר את דמותו של יוצר וזמר הרוק הירושלמי אלי כהן שהיה הבטחה גדולה ברוק הישראלי, אך ניסיונות כושלים לפרוץ באמסטרדם הובילו אותו להתאבד בגיל 23. בשנת 1977, שנה לאחר מותו, הוציאו חבריו את שיריו בתקליט נדיר ואהוד בנאי, מעריצו, כתב והקליט עליו להיט. מאז הפך סיפורו של כהן לתעלומה בלתי פתורה – עד עכשיו.

לפני כמה חודשים חברי הטוב שלומי אורון מסר לי תקליטים ישנים שלא היה לו בהם צורך. בין תקליטי הביטלס, החלונות הגבוהים, השלושרים ותמוז השתחל תקליט של אמן מזוקן ואנונימי לחלוטין בשם אלי, אלי כהן. המוזיקה הייחודית והאפלה שבקעה מתוך התקליט, בין אם בגרסאות כיסוי בעיבודים מלנכוליים וקודרים ובין אם בשירים המקוריים, בעברית ובאנגלית – נגעה בי מאד עד כדי צמרמורת.

מיד חיפשתי מידע אודות האמן המסתורי, אך כל חיפוש גוגל הוביל אותי אל אלי כהן, המרגל הישראלי המיתולוגי שפעל בסוריה. לא היה שום אזכור לאלי כהן השני, היוצר והזמר אליו נחשפתי, וכיוון שהייתי מוכרח לדעת אודותיו הכל – התחלתי לנבור בפייסבוק. 

בתחילה תקוותי הייתה לאתר את כהן, לראיין אותו ולחשוף את סיפורו לקהל קוראיי, מאזיניי ועוקביי. מהר מאד התברר לי שכהן נפטר, וזה המידע היחיד שהצלחתי לאתר. במקרה, באחת התגובות בפייסבוק, נחשפתי לתגובה של אילון מיכאלי שכתב כי הכיר ואף היה מיודד עם כהן בשנות התיכון בירושלים. דרך בתו של מיכאלי נוצר לי עמו קשר והוא ליווה אותי לעומק לכל אורך התחקיר אודות כהן, תחקיר שחשף אותי בפני נפש מוזיקלית מבריקה, כישרונית ומיוסרת של אמן שליווה את סצנת הפולק-רוק הירושלמית בשנות ה-60, התקבל ללהקה צבאית (אך ויתר), התחבר עם אהוד בנאי זכה להצעה ללוות את אריק איינשטיין (אך זה לא יצא לפועל) וכשכל הדלתות בארץ לפרוץ כזמר נסגרו בפניו – נסע לנסות את מזלו באמסטרדם. שם, בין עבודות מזדמנות, נגינה ברחוב ובמועדונים והתנסויות בסמים – ניסה להצליח בגדול, ומשזה לא קרה, בנסיבות מסתוריות – שם קץ לחייו. שיריו זכו לחיי נצח בזכות חבריו מהתיכון ומהגרעין הצבאי שהוציאו את שיריו במספר עותקים מצומצם בתקליט שעותק ממנו התגלגל לידיי.

לאחר ראיונות עם חבריו וחברותיו, בחרתי דרכם לספר את סיפורו ולחשוף את יצירותיו של אחד הפספוסים הגדולים של המוזיקה הישראלית – אלי כהן.

אלי כהן נולד ב-10 ביולי 1953 בירושלים להוריו אסתר ויוסף כהן. הוא גדל בציר השכונות בית הכרם-קריית משה בבירה. כשהיה בן 8 נולדו אחיותיו התאומות דורית ותמי.  בת דודתו של כהן היא אמו של המוזיקאי עידן רייכל.

חבריו לספסל הלימודים מעידים כי הוא היה שקט, חייכן וחביב. בנעוריו, בדומה לבני ובנות גילו, נמשך לתרבות האמריקאית שבלטה בכוכבי הוליווד הנוצצים שלה ובזמרי הרוקנ'רול: הוא התלבש, הסתרק וחיקה את חזותם של הזמרים הבינלאומיים, בתקופה שבה נחשב הדבר לחריג בנוף הירושלמי השמרן של תחילת שנות ה-60. על אף היותו שקט, היה כהן מרדן מטבעו והלך תמיד "נגד הזרם". בהמשך היה מהראשונים מבני מחזורו שהסתובב בתיכון עם שיער ארוך וחולצות צבעוניות (כיאה ל"ילד פרחים" אמיתי).

"בסתיו 1967, כשהייתי בכיתה ט', אלי הצטרף לתיכון שליד האוניברסיטה בו למדתי, אז הכרנו לראשונה", משחזר חברו גבי לביא (וילהיים). "אלי היה ילד יפה תואר, רזה, צנום וביישן נורא. החיבור שלי איתו היה דרך המוזיקה: אני ניגנתי על פסנתר, ובהמשך רכשתי אורגנית קטנה. אלי ניגן על גיטרה קלאסית והיה מאד כישרוני. זו הייתה תקופה שחוץ מהביטלס נתפסנו על ג'יימס טיילור, ג'ייסון דונובן, קאט סטיבנס וכו'". 

האופי הייחודי של כהן משך אחריו לא מעט מחבריו והוא הוקף תמיד במעגל חברים די גדול שהעריץ אותו. בשנת 1967, כשמלאו לו 14, החליט לקחת את התשוקה המוזיקלית שלו כמה צעדים קדימה והחל ללמוד נגינה אצל המוזיקאי הירושלמי חיים צור ואימץ את הגיטרה ככלי נגינה עיקרי עבורו.

בשנת 1969, בהיותו בן 16, הקים כהן יחד עם חבריו את להקת הקצב הראשונה שלו – "בקבוקי החלב": נופי פפר (שירה), כהן (גיטרה קצב), משה וורטמן (גיטרה מובילה), גבי לביא (קלידים) ומני סלמה (תופים). 

"אלי ואני היינו חברים לא מהתיכון אלא הכרנו בשכונת קריית משה, והתיידדנו דרך המוזיקה", משחזר נחום ("נופי") פפר, זמר הלהקה, המתגורר שנים רבות בחו"ל. "אלי השתייך לגדוד הצופים של בית הכרם והם תמיד היו מתאגדים בכיכר ליד הבית שלי – וככה הכרנו באקראי ונקשרנו. אלי היה חמד של בנאדם, מאד צנוע ומופנם אבל לפעמים הוא היה מתפרץ. היו לו עיניים כחולות וחיוך כובש ואי אפשר היה שלא להיקשר אליו. בין אלי לביני הייתה שפה שהייתה קשורה כולה למוזיקה.

היינו יושבים אצלו בחדר ומדברים שעות על להקות רוק וניגנו קצת על גיטרות. בין לבין דיברנו על זה שיהיה נחמד אם נקים להקה. במקור נולדתי בניו יורק וגדלתי על התרבות האמריקאית באופן טבעי. כיוון שהאנגלית הייתה שגורה בפי וידעתי לשיר בצורה רהוטה את כל השירים בדיקציה נכונה – הבחירה בי להיות הזמר הייתה מובנת מאליה. אלי הציע שנצרף ללהקה את גבי לביא ואת משה וורטמן, שהיה לו מגבר וציוד, וכך נולדה הלהקה. היינו נפגשים לחזרות בבתים שלנו והתחלנו לבנות את הרפרטואר שלנו שהורכב בעיקר משירי הביטלס, הרולינג סטונס, חמישיית דייב קלארק וגם קצת קטעי נגינה של להקת הצלליות ועוד נעימות כמו 'טקילה'. את החזרות הרציניות יותר עשינו במרתף של התיכון ליד האוניברסיטה. בהמשך הצטרף אלינו המתופף מני סלמה, שהיה לימים אומן שהתעסק בחימר ובהמשך נהיה צייר. כשהגיע הזמן להחליט על שם, היה ברור לנו שזה צריך להיות שם מאד 'מטורלל' כמו שכל הלהקות בחרו לעצמן, אז משה ווטרמן הציע שנקרא לעצמנו – 'Nupi’s Morning Milk Bottles'. זה היה שם חריג ללא תכלית, אבל מכאן זה התקצר ל-'Milk Bottles' ואחרי עברות נולד השם 'בקבוקי החלב'".

"אלי היה מוזיקאי מאד כישרוני", נזכר לביא. "הייתה לאלי שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, הוא היה יכול לנגן לך את הצליל שהוא שמע בדיוק מהתקליט. זה היה כישרון יוצא דופן. היו לו כל הזמן מחשבות על העולם והוא תמיד רצה לתקן את העולם. הוא מאד הושפע מהתנועות החברתיות שפעלו אז בחו"ל והוא היה מאד מרדן ונון-קונפורמיסט".

הופעותיה הראשונות של הלהקה היו במסיבות בתיכון שליד האוניברסיטה וכן במועדונים ירושלמים כמו "הבכחוס" ו"אפולו", כשהשיא היה הופעתה של הלהקה בפסטיבל כישרונות נוער ירושלמי שנערך בבנייני האומה בשנת 1969 בו ביצעה גרסת רוק לשיר "כשהרבי אלימלך". "הופעתנו בפסטיבל הייתה מאד מוצלחת וזכור לי שליווינו שם גם בין היתר זמרת צעירה ויפה בת 14, רוחמה זרגרי, לימים רוחמה רז", נזכר לביא. "החצוצרן הרב הלפרט ישב בשורה הראשונה באולם, ליד ראש הממשלה גולדה מאיר".  הלהקה הופיעה פעמיים בשבוע בעבור שכר של 35 לירות להופעה, שכר אותו ניצל כהן לרכישת גיטרה חשמלית בעלת 12 מיתרים.

אחרי ההופעה בבנייני האומה התפרקה להקת "בקבוקי החלב", וכהן ונופי הקימו בשנת 1970 עם חבריהם יורם אבירם ויהודה גרנט את להקת "האינטרנציונל החמישי" שהופיעה במועדונים בירושלים. כל חברי הלהקה ניגנו בגיטרה ושרו. רפרטואר הלהקה בעיקר כלל גרסאות רוק לשירי להקת ה-Weavers. הלהקה לא שרדה זמן רב והתפרקה. בהמשך ניסה אלי להקים להקה נוספת בשם "ספקטרום" אך היא לא שרדה זמן רב. ב-25 במאי 1975 נפל משה וורטמן, קצין לוחם בגולני, בקרב מול מחבלים בלבנון.

בשנת 1970 הוציא הזמר והיוצר האמריקאי ג'יימס טיילור את אלבומו השני ופורץ הדרך "Sweet Baby James" שכשאלי האזין לו לראשונה – הוא התאהב בצלילים שנעו בין מלנכוליה ודיכאון לבין צלילי פולק-רוק חמים שלא נשמע כמותם. אלבום זה ושאר אלבומיו של טיילור שבאו אחרי כן השפיעו רבות על הישות האומנותית של אלי.

עם הגיעם לכיתה י"ב ניגשו אלי וגבי לאודישנים ללהקה צבאית - והתקבלו. "אלי ואני נסענו מספר פעמים לבית החייל בתל אביב כדי לנסות ולהתקבל ללהקה צבאית, ואני חושב שרק בפעם השלישית נכנסנו לאודישן – ושנינו התקבלנו", משחזר לביא. "אני קיבלתי את התשובה החיובית אחרי שלושה שבועות שכבר הייתי בטירונות והחלטתי לוותר על זה כי לא כל כך עניין אותי להיות בלהקה צבאית. אלי אמנם רצה להיות בלהקה צבאית, אבל אני חושב שחוסר ביטחון והרצון שלו שלא להיפרד מחבריו מגרעין הנח"ל הניעו אותו לוותר על זה".

בשנת 1971 התגייס כהן לגרעין הנח"ל ובבקו"ם במחנה 80 פגש טירון ירושלמי נוסף, אהוד בנאי (אז אנונימי לחלוטין). "אלי אז כבר ידע שהוא מוזיקאי ואני עדיין לא ידעתי", סיפר בנאי בעבר בריאיון לשמירה אימבר בתכנית רדיו שהוקדשה לכהן. "ההתייחסות של אלי למוזיקה הייתה אז יותר רצינית משלי כי אני עדיין לא ידעתי שהמוזיקה תהיה דרך חיי, ולאלי זה היה ברור, ומדי פעם היינו מנגנים ביחד. הוא ניגן ושר שירים מדהימים, וכששמעתי אותו שר במחנה 80 הייתי בטוח שג'יימס טיילור בעצמו נמצא בבסיס. הוא שר באופן מדויק ומקסים את שיריו של ג'יימס טיילור. דיברנו  הרבה על הזהות הישראלית ולאלי הייתה בעיה עם זה כי הוא כתב ושר בעיקר באנגלית. זו הייתה עבורו תקופה מבולבלת ולא קלה. אחרי הטירונות הוא הלך עם גרעין הנח"ל שלו לדרכו ואני לדרכי והייתה הבטחה באוויר שניפגש שוב".

במאי 1973 הגיע כהן יחד עם חבריו הירושלמים לגרעין יפה נוף ואיתו הקים את קיבוץ כפר חרוב. בגרעין החל לפתח את כישוריו גם ככותב וכמלחין מחונן שיצר בעברית ובעיקר באנגלית. "אלי היה חלק מהותי בסצנת המוסיקה שאפיינה את השנים הראשונות של היישוב, הרבה בזכות החיבור בינו לבין חבר הגרעין רפי ברטא, עמו שר וניגן", מציינת הלה שגיא, חברת הגרעין. "אלי ורפי הובילו ערבי מוזיקה ושירה משותפים ואהבו גם לנגן שניהם לבד אל תוך הלילה. המקהלה שרה שירים שלו וגם אנחנו למדנו לאהוב את שירי התקופה. אלי אהב מאוד לטייל בשדות, שם הרגיש בבית, חופשי ושייך. לאחר העלייה על הקרקע לקח על עצמו את האחריות על גידול הסלק למספוא. מדי יום השכים בבוקר לשדה, הוא והטרקטור. ושב עם ערב, מחייך ומלא סיפוק. 

מאחר והייתה לו אנגלית משובחת וכישרון ליצירת קשר עם אנשים, שמח להיות איש הקשר עם גרעין גולן, גרעין לכפר חרוב שהגיע מארצות הברית וחבריו שהו בקבוצים בצפון, בתקופת הכשרה לעליה ליישוב.  הרעיון הזה, של הצטרפות קבוצת אמריקאים אל הישראלים הציניים בקיבוץ החדש, הלהיב אותו.

חבריו זוכרים עד היום את שיחות הלילה הארוכות עם אלי. על החיים, על מוזיקה ופילוסופיה, על מה שחסר בחיים כדי להיות מאושרים. היה קל לאהוב אותו, את החום בעיניו ואת החיוך האמפתי. הוא הבין את האנשים, את כאבם ואת תקוותיהם, וציער אותו מאוד כאשר כעסו. 

זיכרון חי שמלווה אותי: אלי ואני נשלחנו למכור עבודות באטיק שיצרנו, ביריד חוצות היוצר בירושלים.  בלילות עמדנו בדוכן, ישנו בבית החם שלו, ובבקרים היה אלי לוקח אותי 'ללכת לאיבוד' בירושלים.  בחרנו רחוב ומשם היינו מסיירים ללא יעד, להכיר את החיים הירושלמים האמיתיים. ירושלים הייתה לו אהבה גדולה, ירושלים של הרחוב והאנשים".

רפי ברטא, בן זוגו של כהן לעולם המוזיקלי של אז, מספר:  "מאז שבאנו לשל"ת (שירות ללא תשלום) המוקדם בגבע היינו חברים לחדר ולנגינה. אהבנו אותם שירים והושפענו מאד מהמוזיקה של ג'יימס טיילור. מן הרגע ששבנו מהעבודה ועד יציאתנו לעבודה ניגנו ושרנו יחד. אלי היה חבר רגיש ומלנכולי אבל הכל נשכח בזמן שניגן".

אחד השירים שכנראה כהן כתב והלחין באותן שנים והפך להמנון הגרעין (ועד היום מועבר מדור לדור בכפר חרוב) הוא "חמוטל". את השיר "פגאסוס" (מופיע בתקליט) הקדיש כהן לחברתו מלכהל'ה מכפר חרוב כאשר כלבה פגי, נדרס בשבילי הקבוץ. אלי טען כי הוא, הכלב, היה חייב ללכת. מכוון שהלב שלה היה שייך למישהו אחר.

אחרי השחרור מצה״ל בסוף 1974 שב כהן לירושלים, וניסה לברר אפשרויות הקלטה כדי להגשים את חלומו המוזיקלי. הוא יצר קשר טוב עם שדרנית הרדיו המיתולוגית שמירה אימבר שניסתה לעזור וגם עם גיל שמר, שהיה עורך מוזיקלי ברשות השידור - אך לא יצא מזה כלום. באותן שנים גם קיבל הצעה ללוות כגיטריסט את הזמר אריק איינשטיין – אך גם הצעה זו לא הבשילה, ולקראת קיץ 1975 – החליט כהן לנסוע לאמסטרדם, לנסות את מזלו בחו"ל ולפרוץ כמוזיקאי.

"שבוע לפני שאלי טס לאמסטרדם הוא רצה לקחת איתו קסטת דמו של השירים שהוא יצר אז", מספר תמיר פאול, חברו מימי התיכון. "כיוון שלאבא שלי הייתה חנות למוצרי אלקטרוניקה ברחוב אבן ישראל בירושלים והיה לי ציוד הקלטה, קבעתי עם אלי בערב אחד, הסתגרנו בעליית גג בחנות והקלטתי אותו שר את השירים. בהקלטה המקורית שומעים ממש את הנשימות של אלי. זה ערב בלתי נשכח, ישבנו שנינו עד 3 לפנות בוקר וזה היה רגע מאד יפה, זו הייתה הקלטה בחי, ללא עריכה, בטייק אחד. שומעים את הנשימות של אלי, כל פריטה על הגיטרה. זה היה ממש נוגע ללב. לאלי לא היה בארץ עתיד כמוזיקאי, הוא מאד היה בקטע של 'סקס, סמים ורוקנ'רול' ובישראל המנטליות הייתה אחרת. גם כשהוא קיבל את ההצעה מאריק איינשטיין לנגן התלהבנו מאד מזה אבל זה לא קרה. אלי רצה מאד להצליח כזמר אבל הבין שבארץ זה לא יקרה".

באמסטרדם כהן הופיע במועדונים שונים וניסה ללא הצלחה להתניע את הקריירה המוזיקלית. כדי להתפרנס עבד בעבודות מזדמנות כמו מכירת בדים וטיגון צ'יפסים במסעדה. הוא התיידד באותה עת עם הבמאי הישראלי ז'אק קתמור ("מקרה אישה") שהיגר לאמסטרדם בשנת 1975, חי בבית-סירה והקים שם קומונה. לפי חבריו, באמסטרדם העמיק כהן את שימושו בסמים (מנהג שהחל אצלו עוד בישראל), ובמכתבים ששלח לחבריו משם דיבר על חוויותיו שם, על הגעגועים לארץ, על הבדידות, על העבודות המזדמנות ועל החלום המוזיקלי (ושברו). 

באחד המכתבים ששלח ארצה כתב כהן לשגיא: 

"אל תקחי את זה ככה, כי פשוט אני עוד לא מעכל שאני בחוץ ולא שייך יותר. ברור שאבוא לבקר. הכרטיס שהשארתם לי היה הדבר הכי מרגש שקיבלתי, כמה שזה נשמע דרמטי זה ככה, פשוט אין לי מה להגיד.

אני מנסה להתאקלם כאן וזה לא מלהיב במיוחד בלשון המעטה.

ד"ש,

אלי" 

במהלך שהותו באמסטרדם נפגש במקרה עם ידידו אהוד בנאי: "פגשתי אותו ליד האגם עם כל החולמים, ההוזים וחסרי הבית, והפעם אנחנו לא קצוצי שיער אלא נושמים חופש והשיער שלנו גולש עד הכתפיים, מגיע עד לעננים", סיפר בנאי בתכנית הרדיו שלו בגל"צ. "אלי היה צמוד כל הזמן לגיטרת מיתרי הניילון שלו ותושבי הפארק היו מתקבצים סביבו לשמוע אותו מנגן ושר. מחוץ לנגינה הוא היה מופנם ומכונס בעצמו, שתקן, תמיד עם חיוך על שפתיו, ספק מתוק, ספק מריר. אלי ישב על הבמה הקטנה עם הגיטרה ושר בקול שקט את שיריו הזורמים, מלווה עצמו בפריטה חרישית על גיטרה. אז לא הכרתי עוד את ניק דרייק, ועכשיו אני חושב שאלי היה ניק דרייק הירושלמי. אלי אמר לי שהחלום שלו היה להצליח באמסטרדם. אחרי כמה שבועות עזבתי את אמסטרדם והוא נשאר שם, ניגן במועדונים קטנים בפני כל מי שמוכן לשמוע".

למרות החופש של אמסטרדם, הנפש המיוסרת של כהן, כפי שבאה לידי ביטוי גם בשיריו, לא נתנה לו מנוח והדלתות הסגורות של חו"ל החלו להכביד עליו. "חברים שראו אותו בשבועות האחרונים אמרו שהוא הרגיש שהוא הגיע למבוי סתום, הוא ניסה לעניין מפיקים וחברות תקליטים בחומרים שלו אבל שום דבר לא קרה", סיפר בנאי. 

אף אחד לא יודע את הסיבה המדויקת, אבל בתחילת 1976 ניסה כהן לשים קץ לחייו בבליעת גלולות שינה. הוא "נתפס" בזמן, הובהל לבית החולים, עבר שטיפת קיבה וניצל. ב-4 ביוני 1976, ערב חג השבועות, קפץ אל מותו מהגג. הפעם לא היה מי שיעצור מבעדו. בן 23 היה במותו.

"לאחר מותו נמצא מכתב שאלי השאיר במגירה ובו כתב: 'לפתוח רק אם אינני עוד בין החיים", מספר פאול. "במכתב הוא הוריש את הגיטרה החשמלית שלו לרפי ברטא".

בשנת 1977, חודשים ספורים אחרי מותו של כהן,  המוזיקאים רפי ברטא ואדם ויגוצקי, חבריו של כהן, לקחו מפאול את טייפ הסלילים בו נשמרו הקלטות המקור שהקליט כהן בטרם נסיעתו לאמסטרדם, בנוסף לעוד חומרים שכהן השאיר אחריו באמסטרדם, הוסיפו באולפן את נגינתם בגיטרות להקלטה המקורית והוציאו לאור את שיריו של אלי. כדי לממן את ההקלטות ואת הדפסת התקליט ב-150 עותקים מכר ברטא את הגיטרה החשמלית של כהן. התקליט חולק בין חבריו של כהן.

על סיפורו הטרגי של כהן כתב והלחין בנאי את שירו "דם" שנכלל בתוך אלבום הבכורה שלו "אהוד בנאי והפליטים" (1987): 

"דם נשפך באמסטרדם
אף אחד לא יכול להבין בן אדם
איך נשאר הוא לבד
לבד בן אדם
לא טוב שישאר באמסטרדם.

הם קראו לו מלמעלה
כשלמטה לא נותר דבר
הוא היה תמיד שקט כל כך
מבטו רחוק ומסוגר.

מה עשית לו אמסטרדם
אף אחד לא יכול להבין למה קם
בן אדם והולך
הולך בן אדם
תראי מה שעשית לו אמסטרדם".

"לתחושתי אלי הוא ה'רוני קלדרון' של המוזיקה הישראלית", מציין אילון מיכאלי, בן מחזורו של כהן, ידידו ומי שסייע לי בהכנת התחקיר. "רוני קלדרון הוא הכדורגלן המוכשר ביותר שקם בישראל אי פעם. הוא לא הספיק לשחק הרבה, ולפני שהספיק לפרוץ נעלם (פיזית) וכנראה מת אי-שם. ההבטחה הנפלאה שמעולם לא מומשה. אין כמובן זהות בין אלי לקלדרון – קלדרון הסתבך כנראה עם גורמים מפוקפקים, אולם החשוב הוא הכישרון האינסופי ששניהם לא הצליחו לממש – כל אחד בתחומו – בטרם חייהם נגדעו בטרם עת".

אלי כהן אמנם לא זכה להיצרב בתודעה הציבורית וגם שיריו לא זכו לחשיפה הראויה (על אף איכותם), אך חבריו מאותן שנות נעורים מוקירים וזוכרים אותו, ובמפגשים קבועים – נוהגים להשמיע את שיריו, לספר עליו ולזכור את הכוכב שנצץ אי אז בירושלים של שנות ה-60 וה-70 וכבה מוקדם. מוקדם מדי.

This is a sad song

Cannot figure out, why

What in this song makes me cry?

Is it the melody?

But it's only a collection of black dots, with long tails,

Rhythm, and a key.

If you hear this song,

You can understand,

And you can take it -

Come and give a hand.

Cause nothing's going wrong,

But I ain't feeling strong,

It's getting kind of long and I can see no end.

Nothing is special here,

The tune is quiet and clear and low,

No variations and it goes real slow.

I wrote it in a red ink pen,

But it could have been black, or blue as well,

As if there was no clapper in the in the golden bell.

If you hear this song,

You can understand,

And you can take it -

Come and give a hand.

Cause nothing's going wrong,

But I ain't feeling strong,

It's getting kind of long and I can see no end.

I wrote it in a red ink pen,

But it could have been black, or blue as well,

As if there was no clapper in the golden bell.

If you hear this song,

You can understand,

And you can take it -

Come and give a hand.

Nothing's going wrong,

But I ain't feeling strong,

It's getting kind of long and I can see no end.

This is a sad song…

(מילים ולחן: אלי כהן)

להאזנה לאלבום המלא של אלי כהן

תודה מיוחדת לאילון מיכאלי, גבי לביא, הלה שגיא, תמיר פאול ונופי פפר (חברי וידידי נעוריו של אלי) על הסיוע בהכנת התחקיר. תודה ליהונתן (חיליק) נדב ולאילון אוהב-עמי, חברי החבורה של אלי, על הסיוע בליקוט חומרי הארכיון והמידע.