ד"ר ביאטריס בר, מרצה בכירה בפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, כתבה ספר שרואה אור בימים אלו על חתן פרס ישראל למוזיקה בן-ציון אורגד. הספר חושף גילויים מפתיעים על אישיותו, על טראומות השואה שלו ועל הזדהותו עם התרבות הגרמנית בילדותו, שאותן הסתיר במשך שנים והשפיעו על יצירותיו המוזיקליות. כותבת הספר, ד"ר ביאטריס בר, זכתה בפרס אנגל לחקר מוזיקה ישראלית אומנותית מטעם עיריית תל־אביב והיא האישה השלישית בין 11 הזוכים בפרס יוקרתי זה בין השנים 1947-2021.
מרגש: לוחמי אוגדה 99 מציינים את יום השואה ברצועת עזה
המחקר חושף פרטים חדשים על אישיותו של אחד מגדולי המלחינים בישראל, משורר, חוקר השפה העברית וחתן פרס ישראל בן-ציון אורגד. הוא נולד בגרמניה בשנת 1926 ועלה לישראל כשהיה בן שבע בשנת 1933. הוא הלחין 91 יצירות להרכבים שונים, יצירות שכמעט כולן הועלו על בימות הקונצרטים, רבות מהן על-ידי מנצחים כמו ליאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, לוקס פוס, מנדי רודן ואחרים. חלק משמעותי מיצירותיו הווקאליות קיבלו את השראתן מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ומהשירה הישראלית החדשה. לצד אומנותו, נודע בן-ציון אורגד כמחנך וכמי שעיצב את החינוך המוזיקלי בישראל, בהיותו המפקח על הוראת המוזיקה במשרד החינוך והתרבות, בשנים 1988-1975. חתן פרס ישראל לשנת 1977. האזנה ליצירותיו, ובראשן ׳מקום אישי׳, מותירות ספק רב באשר לנכונות ההגדרה שיצירותיו הולחנו ברוח "דת הנופים" (הלחנה של יצירותיו בהשראת נופי הארץ ובמהלך הטיולים בשביליה). עיון מעמיק ברישומיו האוטוביוגרפיים ובשיחות ארוכות עם בת-זוגו, הסופרת רבקה רז, חשפו תמונה שונה מזו שהתגבשה עד כה.
טראומות ילדות הקשורות לשואה ולהזדהותו עם התרבות הגרמנית הובילו לרגשי אשמה עזים. רגשות אלו ליוו אותו בכל מהלך חייו ובאו לידי ביטוי ביצירות המוזיקליות שלו ובקובצי-זיכרונותיו. בן-ציון אורגד, אשר נולד בגרמניה והתיישב בארץ בהיותו בן שבע, חווה טראומות ילדות הקשורות למשפחתו ולשואה. אביו, דויד בושל ששימש יושב ראש לקהילה היהודית בעיירה, נעצר, ולאחר שחרורו נאלצה המשפחה לברוח לארץ-ישראל. דודתו האהובה ובעלה הועברו לגטו ולא שרדו, אך הם הצליחו להעלות את בנם לרכבת האחרונה שהעבירה ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה ב"משלוח ילדים" (Kindertransport), וכך ניצל בן דודו מוץ.
נוסף על כך, שתי חוויות ילדות קשות ליוו את בן-ציון אורגד במשך כל שנות חייו. הראשונה היא סיפור על סוכרייה על מקל עם סמל צלב-הקרס הנאצי. כשהיה ילד בן ארבע, כמו כל ילד אחר בן גילו, השתוקק לסוכריה היפה והנוצצת, השיג כסף וקנה אחת. כשחזר לביתו ובידו הסוכריה, קיבל עונש חמור מאימו והיה סגור לבדו בחדר. החוויה השנייה היא הצטרפותו אל תזמורת הנוער הנאצית, אשר נהגה לצעוד ביער. הוא אהב לצעוד עימם ולתופף על תוף הפח אשר נתן לו אביו כדי שלא ילך לאיבוד וישמיע קול תיפוף, עד אשר גילה שלועגים לו על היותו יהודי.
טראומות אלו ליוו את בן-ציון בושל (ובהמשך אורגד) כל חייו והוסתרו היטב. רק בשנת 1991, כאשר פגש את בת-זוגו רבקה רז, הוא החל לשתף באשר לחוויות שעבר במהלך חייו, ואף לכתוב על כך בעדויות שונות בכתב. באמצעות ניתוח יצירותיו, אפשר להיווכח שעיקר סגנונו המוזיקלי מתבסס על סמלים של טראומות ילדות אלו. משם נבנתה מערכת סמלים מוזיקליים הקשורה בדמותו, קרי, יסודות אורגד: קול אימא, קול הפעמונים ונקישות תוף-הפח.
קול אימא: אימו של אורגד העבירה מסרים ברורים לגבי "שירת אם" – שירה בעת מצוקה, שירה כביטוי לכאב וצער ושירה שעוזרת להתמודד עם מצבי לחץ. היא השתמשה בקולה כגלגל הצלה אישי ואינטימי, בזמן שבנה הפנים את קולה וצליליה, וקישר את הצער ואת הכאב לקולה של אימו.
קול הפעמונים: צליל הפעמונים משולב ביצירותיו הרבות, תוך שהוא מקשר אותו אל האירועים ההיסטוריים, האישיים והדרמטיים בחייו המתקשרים עם נושא המוות. אזכורים רבים מופיעים לגבי תפקידם הגורלי של צלילי הפעמונים המהווים איום ליהודים. אחד מאזכורים אלו מופיע בגיליון "מחניים" של קהילת ריגה: "פעמוני הכנסיות ליוו בצלצוליהם כל מקרה התעללות ביהודי שנתפס בריגה". אורגד עצמו נולד לצלילי פעמוני הכנסייה באסן (גרמניה) וטען כי שמע את הפעימות המצלצלות בלב.
קול תוף הפח: תוף-הפח, אשר נתן לו אביו כדי שלא ילך לאיבוד ביער, מסמל את החיבור של אורגד לילדי גרמניה הנאצית תוך צעידה ביער עבות מחד, ומאידך, מזוהה עם רגשי האשם שלו.
ביאטריס (ביאטה) בר, ילידת טולצ'ין (1971), עלתה לישראל ממוסקווה בשנת 1990. בארבע השנים הראשונות לחייה גדלה עם סבה וסבתה וספגה את האווירה של שתיקות וסיפורים הקשורים לחייהם של היהודים בטולצ'ין שבאוקראינה. ביאטריס לא הכירה את בן-ציון אורגד אך התחברה אל יצירותיו המוזיקליות והספרותיות חיבור אישי ומרגש, הקושר את זיכרונות ילדותה עם המלחין, והוא שהביא אותה לכתוב את המחקר לשם קבלת התואר דוקטור בפילוסופיה, שעליו מבוסס ספר זה. המחקר זכה בפרס אנגל לחקר מוזיקה ישראלית לשנת 2021. ביאטריס מנצחת מקהלות, מלחינה, חוקרת, אשת חינוך, מרצה בכירה בפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
18 שנה לאחר מותו, זוכה בן-ציון אורגד לספר מקיף שיצא בהוצאת "כרמל", החולק כבוד לו ולפועלו. "אורגד לא חיפש להיות מלחין של מוזיקה ישראלית ולא ניסה להמציא אותה מחדש תוך כדי הדבקת איזו ישראליות לא קיימת", מציינת ביאטריס בר.
"אורגד דגל בהתחברות לשורשים" בר מוסיפה. "ככל שהם היו יהודיים, כמי שבגיל שבע עלה עם הוריו מגרמניה, הוא לא יכול היה לוותר על הגרמניות שלו למרות שהתבייש בה עם טראומות הילדות שחווה. היא לא הפריעה לו להיות יוצר עברי בכל נימי נפשו. זה היה אורגד שהתאפיין בשילוב לא רגיל של יקה עם כמעט צבר שנלחם במלחמת העצמאות".
עם עלייתו ארצה החל הילד בן-ציון בלימודי כינור וכנער למד קומפוזיציה אצל המלחין פאול בן-חיים. "ככל ששניהם הגיעו מגרמניה, היה שוני במוזיקה שהם הלחינו", אומרת בר. "אורגד היה תלמיד מובהק של בן-חיים ואחריו גם של יוסף טל, אבל ככל שהוא הושפע מהם, מתחילת דרכו כמלחין התבלט אורגד במקוריות שלו עם מה שהושפע מבטהובן".
אחרי שירותו הקרבי בתש"ח, יצא אורגד ללימודי קומפוזיציה בטנגלווד שבארה"ב, שם היה תלמידו של המלחין היהודי הדגול אהרן קופלנד. כדוגמת קופלנד, שנתן ביטוי לנופי ארצות הברית ביצירתו האלמותית "אביב בהרי האפלצ'ים", הפליא אורגד לבטא ביצירותיו את נופי הארץ, שהכיר מקרוב בטיוליו במו רגליו. "דת הנופים", כך כינה זאת עם השמת הדגש על המלרעיות העברית לעומת המלעיליות הגרמנית שספג משחר ימיו.
אורגד, שהרבה להלחין נושאים תנ"כיים, היה איש של מעשה, לא רק של יצירה. כך, למשל, לא רבים יודעים כעת שב-1948 הוא הקים בגבעתי הרכב קלאסי שבידר את הלוחמים ובהמשך מילא במשרד החינוך והתרבות תפקיד מרכזי בתחום החינוך המוזיקלי. "בזכותו של אורגד, כמפקח ארצי על הוראת המוזיקה, יש לנו קונסרבטוריונים ברחבי הארץ לאחר שפעל לכך שילדים ישמעו מוזיקה קלאסית ויתחנכו עליה", מציינת בר.
נראה ששמחתך על הופעת הספר מהולה בעצב מסוים.
"אתה צודק. ככל שהתקרבתי אל האיש דרך היצירות שחיבר, לא זכיתי להכיר אישית את אורגד, שנפטר ב-2006. אם הייתי יכולה, הייתי שמחה לשאול אותו שאלות שהצטברו אצלי בעקבות המחקר שלי עליו, אך כעת אין את מי לשאול".
בר, 52, נולדה באוקראינה וגדלה מגיל ארבע במוסקבה, שם נקשרה למוזיקה באמצעות נגינה בפסנתר. היא עלתה ארצה ב-1990, לאחר שלמדה ניצוח מקהלות. בר היא אם לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים. מעניין שמלחין כה עברי במהותו כאורגד הביוגרפיה שלו חוברה דווקא על-ידי עולה ותיקה, המעידה על עצמה: "אמנם לא נולדתי כאן, אבל אני אוהבת את השפה העברית אהבת-נפש, הגם שאפשר להבחין במבטא זר בדיבור שלי".