חם באוזן: שנים שאני מכיר את שירה מרגלית, ותמיד אהבתי את הכנות האומנותית שלה, את הדרך שלה ואת היכולת לתרגם את כל רכבת ההרים שהיא חווה בחיים לשירי פופ-רוק קליטים עם דגש חשוב על עוצמה נשית, לא כי היא מתיימרת לשיר על זה אלא כי היא פשוט כזו.

מרגלית תמיד הלכה בקו האומנותי שלה, לא ניסתה אף פעם להישמע כמו אחרות או להתחקות אחר טרנדים זמניים, גם כשבמשך שנים לא מועטות זה לא השתלם לה מסחרית והיא נשארה עם קהל מאזינים ומאזינות מצומצם יחסית אך נאמן מאד. בתקופה האחרונה, תקופה שהאוזניים הישראליות מאד פתוחות לנשים ששרות על עצמן ועל מה שעובר עליהן בזקיפות קומה, תקופה שהקהל עייף בפופ ישראלי שבלוני ונוסחתי (לפחות כך אני מקווה) – מרגלית זורחת והכל בזכות ולא בחסד.

בכירים בחמאס טוענים: "הפסקנו את המשא ומתן, מוחמד דף חי"
"המשטרה לא ידעה בכלל מה קורה": עדויות מטרידות מניסיון ההתנקשות בטראמפ

תמיד היא הייתה מוכשרת, התפתחה ככותבת, כמלחינה וכמבצעת, וככזו שמתאימה עצמה לשינויי הזמנים (גם מבחינת סלנגים) היא הוציאה עכשיו אלבום בכורה פנטסטי – "לא בת מלוכה", ששירים מתוכו, בראשם "ביצ'" (שהיא מעזה לפתוח אותו ביריקה, צעד אמיץ ועם הרבה אמירה בעיניי) הקליט והכיפי, "ידעתי שבסוף תברח" ו"אחותי כבר לא סובלת אותך" כבר התנגנו ברדיו ואלו החדשים עוד יתנגנו.

האלבום מגדיר את מרגלית כמי שהיא הקול הכי עכשווי ולוהט של התקופה, עם המקצבים הכי לוהטים (שאגב יש בהם גם כבוד למקצבי פופ נוסטלגיים) ועם הטקסטים הנוקבים שעוסקים כולם בהוויה שלה. כל שיר באלבום הוא בצבע אחר וזוכה להפקה מוזיקלית מהודקת שהופכת את המוצר המוגמר, קרי האלבום, למשהו מרענן, מצוין ולא גנרי. מי אמר שהרוק הנשי פאסה? הוא הדבר הכי מגניב עכשיו, רק צריך לדעת איך להנגיש אותו לעידן העכשווי ומרגלית עושה זאת, כמו בת מלוכה.

ג'קו אייזנברג ריגש אותי בבלדה החדשה שלו, "כל יום שעובר", שיר מאד אישי המביע את תחושות הלב והלך הרוח של כל אחת ואחד מאתנו בחודשים הכאוטיים שעוברים עלינו כעם וכאינדיבידואלים. "ארץ אחת קטנה, האלוהים קרוב, ומה שהבטחנו לה שלא נעזוב, אין עוד מקום אחר, כך ממלא באור, וגם מי שיחפש – זה לא יעזור", שר אייזנברג ובעצם אומר את הכל: נכון, קשה לנו, כולנו אפופים באי וודאות קיומית ועם זאת – יש לנו ארץ אחת שלעולם לא נוכל לעזוב.

אייזנברג, בסגנונו הייחודי, מפיח חיים בטקסט ובמנגינה בצורה עוצמתית, מרגשת ונוגעת, והכנות שבה הוא שר – מעידה על הטוטאליות שלו כאמן. 


נרקיס, שמאז ה-7 באוקטובר נמצאת, ככולנו, במסע של שאלות וחיפוש אחר תשובות, מביעה את תחושותיה דרך שיריה, וב"מגדלור", הסינגל החדש שלה, היא עושה זאת בצורה מיוחדת: הטקסט, עליו חתומה נרקיס יחד עם צלילי קליפי וגיל ויין, מאד אותנטי, אמיתי ומדויק, כזה שמטיל ספק, חשדן ומקווה שהתשובות לשאלות תימצאנה, מקווה שלא להתבדות, אך עדיין מאמין והולך, ללא מורא, אחר האמונה והחלומות מתוך רצון אמביציוזי (ואוטופי קמעה) לתקן את הלב, ואולי את העולם (זה פתוח לפרשנות).

נרקיס, בקולה המצמרר, שרה ב-100% נשמה משפטים כמו "וקראת לי אור, פתחת לי דלת, לא ראיתי פנים, זה משהו בפנים שאני מחפשת", ומצליחה לא רק לרגש אלא לגרום לי להאמין שתמיד צריך להעז וללכת, גם אם לא יודעים מה יהיה בסופו של המסלול, כי עצם הצעדה ואי העמידה במקום – זו הדרך הנכונה, גם אם זה לא תמיד נראה כך.

מה שמעניין אותי בעטרה אוריה, מלבד סגנון הכתיבה האישי, העובדה שהיא כותבת ומלחינה בצורה שבה היא מצליחה לתפור שירים המתאימים לה ולקולה, ומלבד קולה המצוין, זו העובדה שהיא מאתגרת את עצמה בכל פעם מחדש, מציבה רף ומנסה לשבור אותו, דואגת להתחדש ולא להיתקע בנוסחה שעבדה לה בשיר מסוים. לפעמים אמנים שפורצים לתודעה מנסים לעשות הכל כדי לשמור על דקות התהילה ובדרך מאבדים את הסקרנות האומנותית שלהם ובוחרים להישאר במקום הנוח (ואז מתפיידים כמו שבאו) אבל אוריה הוכיחה מהרגע הראשון שהיא כאן כדי להישאר.

כל שיר שלה צבוע בגון וסגנון אחרים, הסטוריטלינג שלה תמיד במקצב טוב ולא משעמם לרגע, והתעוזה הטקסטואלית שלה להתבונן על הצדדים הטובים והטובים פחות שהיא רואה בעצמה ובהתפתחות שלה – מאד מדברת אליי כי מעידה על הרצינות שלה כלפי עצמה כיוצרת וכלפינו, כמאזינים.

"פרח קיר", שיר חדש אותו כתבה בעצמה והלחינה יחד עם בן שופן, הוא בדיוק הדוגמא המובהקת לכך: במעטפת של שיר פופ-היפ הופ מתוק, קצבי וקליט, היא שרה על תהליך די מייסר של חיפוש ומציאת העצמי ("כל כך התרחקתי מעצמי ודי, אני לא מי שהייתי, לא תבין את זה אוליי"), התבגרות והשלמה עם מי שהיא, גם אם אחרים מסתכלים על זה בצורה מוזרה או פחות נורמטיבית. כמו שהיא ככותבת, כך היא גם כאומנית וזו בעיניי הגדולה שלה.

לבנת בן חמו, שעושה דרך מופלאה בצעדיה כיוצרת-זמרת (לצד היותה קול מאד מוכר ואהוב בגלגלצ), שרה את ועל עצמה בצורה מאד אותנטית, כנה ורבת משמעויות. לא כל אחת יכולה לשיר על עצמה "אם אני עוטפת את הכל במילים יפות, אני כל כך מכוערת, משהו לא עובד" או "אם אני יודעת יותר טוב מכולם – אני לא יודעת כלום, משהו לא עובד". 

זה צעד לא מובן מאליו בכלל להעביר ביקורת עצמית בשיר שאת שרה על עצמך ובן חמו עושה זאת בצורה מאד מעוררת השראה בעיניי, רגישה, כזו שמבינה בסופו של דבר לא מה היא רוצה אלא מה היא לא רוצה, ודרך זה מוצאת את הרצון (ואולי גם הצורך) האמיתי שלה ("לא רוצה יותר להרוס אותך, כל יום קצת, אתה האור שלי, האדמה שלא ידעתי כמה אני צריכה, גם אם לא ייצא ממני כלום בסוף").

היא מבטלת את עצמה למענה, ולא למען אף אחד אחר, לא מתוך נחיתות אלא מתוך עוצמה והבנה שזה מה שנכון לעשות כדי להגיע לשלווה או כדי להמשיך לשרוד. 

המשמעות הזו, לפחות איך שאני הבנתי אותה, מאד ריגשה אותי בשירה החדש של בן חמו "משהו לא עובד", שאת מילותיו כתבה בעצמה והלחינה יחד עם דודי בר דוד. בן חמו היא קול חשוב במוזיקה המקומית, הן בסגנון הכתיבה המאוד אישי שלה והן בהיותה קול נשי עוצמתי חוצה גבולות.