אני לא יכול להתחיל לנתח את מיני האלבום החדש "זה חי בי" שהוציא יאיא כהן אהרונוב, מהיוצרים הבולטים והעסוקים בתעשיית המוזיקה הישראלית ("הדג נחש", "ילדי בית העץ") כי אז אחטא ואפספס את המהות.
בת מלוכה: שירה מרגלית באלבום בכורה מצוין ועטרה אוריה כאן כדי להישאר
בהאזנה לכל אחד מחמשת השירים בו אני מרגיש את הזעם, הכאוס, הכאב, הזעקה, הצעקה, אובדן הדרך, התקווה, הרצון, הכמיהה והחלומות לתאר דרך המילים והצלילים את מה שיאיא, כמו כל אזרח במדינת ישראל, חווה מאז השבעה באוקטובר.
זה לא מיני אלבום עצוב או שמח אלא זה מיני אלבום ריאלי שבו הוא מרשה לעצמו (יחד עם המפיק המוזיקלי אורן DEGO עמנואל) להתפרק, להתפרע ולהוציא את כל העצבים ביצירות שנעות מצלילים אלקטרונים, רוק ודאנס ועד סול. אני רואה בכל השירים מעין מקשה אחת, כזו שמשלימה זו את זו ומספרת את הסיפור שלנו כאינדיבידואלים בצורה אישית ואותנטית, וזה מספק מקור שפיות בימים טרופים אלה של אי וודאות ושיברון לב.
כל אחד יכול לכתוב על אופטימיות ולהנגיש אותה למאזינים במארז אוטופי ומתוק, אבל מעטים יכולים להגיש אותה בצורה ריאליסטית, מתונה, כזו שמשאירה טעם מתוק ועם זאת לא מצטיירת כמנותקת מדי. ב"סימן טוב" מנסה (וגם מצליחה בעיניי) דניאלה ספקטור להגיש קורטוב אופטימיות אבל לא אופטימיות אישית, אלא בעיקר חברתית.
היא שרה על הדומה בין כולנו, למרות השוני הרב, היא שרה על הצרכים, הרצונות והדעות השונות אבל מזכירה שכולנו התחלנו שווים וכנראה שנסיים את דרכנו שווים, ומנקודת הנחה זו היא מקווה שכשניפגש ברחוב, לא נראה למולנו אדם שונה אלא אדם דומה שנסיבות החיים שינו אותו, אך עדיין הבסיס שלו יותר משותף מאשר מרוחק.
לפרקים נדמה שהיא לא רק שרה על יחסים שבין אדם לחברו אלא גם על נושא זוגי, וזה לא משנה, כי הרעיון, בבית כזה או אחר, זהה. ספקטור עושה זאת בביצוע מחוספס שזוכה בהפקה מוזיקלית מדויקת של אלון לוטרינגר שמשאירה אותה במקום הנוח שלה, רוק-פולק אמצע הדרך, והתוצאה מדברת בפני עצמה.
"Scretch Marks", השיר החדש של מאיה שיפרוט, מתחיל בצורה מינימליסטית עם ליווי גיטרה פשוט וקול עוצמתי, ומתפתח לעושר מגובש של כלים מוזיקליים שמאירים את הזרקור המלודי הנכון על המילים הנוגעות, שיש בהן כמה משפטים מנצחים כמו "See me as a child, but hear me as a woman" או "Changes over time, foreign words I have bind".
היא שרה על שינויים (פיזיולוגיים ופנימיים) ועל תפיסתם או ליתר דיוק קבלתם כמו שהם, הן בעיני עצמה והן בעיני אחרים, והיא עושה זאת בכנות מופתית, ברגישות ובעיקר באמת פנימית שמצליחה לא רק לגעת במאזינים כמאזינים אלא גם ליצור הזדהות מסוימת, כל אחד ואחת בצורה אינדיבידואלית, איתה.
השיר "רוקדת בגשם" של אמילי קופר, בלדת פופ טהורה שמציגה ווקאליסטית עוצמתית ומעולה, נגע בי מהרגע הראשון, גם בטקסט הנוגע ביחסים של בינו לבינה שמצליח לצאת מהנוסחה הקיטשית (שקל היה לו ליפול לתוכה), גם בשליטה האבסולוטית של קופר בפרשנות הקולית לשיר, וגם בהפקה המוזיקלית הלא מאולצת שמוציאה ממנה את המיטב. ככה עושים פופ משובח!
המוזיקאי, היוצר והראפר נאדה (נדב יהושע), מגיש לנו "ויסקי יפני", שיר ראפ-בלוז חדש בו הוא חוגג בתוך השבר הלאומי והאישי את ההצלחות הקטנות (שהן גדולות במציאות היומיומית שלנו) ומזכיר לעצמו שגם כשהכל נראה ורוד - יש עוד הרבה עבודה, כישלונות ואתגרים לעבור בדרך.
הדבר הראשון שתפס אותי, מלבד הטקסט כמובן, זה שילוב הגיטרות הבלוזיות המייבבות שמוסיפות המון וייב מלנכולי אך מנחם לתוך אווירת השיר. בהמשך גם שילוב השירה במעברים, בין קטעי הראפ, שירה שנתפסת בעיניי כזעקת כל מהות השיר, מוסיפה המון לעומקו, וההפקה המוזיקלית המהודקת שמשלימה את התמונה ואת המסר שנאדה מנסה להעביר: גם אם הכל חרא - בסוף החיים חזקים מהכל. השיר אמנם נכתב שנים אחורה, אבל מקבל משמעות ורלוונטיות חדשה ותקפה בימים אלה.