עטיפת אלבומו החדש של דודי לוי, "מגדל בבל", מורכבת מקולאז' תמונות של הסינגלים שקדמו להוצאתו. באלבומו התשיעי, לוי ממשיך את הקו האישי שבולט בשיריו לאורך השנים, וגם לא פוסח על התייחסות למאורעות ה-7 באוקטובר ומה שקרה אחריהם. נדמה כי שיר הנושא הוא זיקוק של כל אלה. "אסופת השירים הזו מכילה שירים מחמש השנים האחרונות, שהרגשתי שאני עדיין חי ונושם אותם", אומר לוי. "השיר האחרון שנכנס לאלבום הוא דווקא זה שפותח אותו, ואני מרגיש שהוא מסכם את כולו".

מה הוביל אותך לכתיבת השיר?
"שני משפטים מאוד חזקים בעיניי הובילו אותי לכתיבת השיר הזה. המשפט הראשון לקוח מלימודי ימימה, שאני לומד כבר מעל ל-20 שנים, ובמסגרת הזאת מנתחים משפטים אישיים שהיא כתבה והעבירה לתלמידים שלה. המשפט מתייחס למלחמה בין אור לצל ולעצבות שמושכת עצבות, וכל העניין הוא להסיר את הצל הזה. במקביל, נתקלתי במשפט שמיוחס למארק טוויין: 'השקר יכול לעבור חצי עולם בזמן שהאמת עדיין נועלת את נעליה'. שניהם פגשו אותי באחד מהבקרים של החודשים האחרונים והסיפור המוכר של מגדל בבל שיקף עבורי תקופה לא ברורה שאנחנו חיים בה, ובמיוחד בתקופה של דיסאינפורמציה רבה.

"מהבחינה הזאת שיכול לבוא פסיכי כמו נסראללה ולהודיע שהארגון שלו שלח טילים שפגעו למשל בגלילות, בזמן שבמציאות מדובר בשקר מוחלט. זה כבר לא קשור למה באמת קרה אלא לאיך שדברים מוצגים על ידי בעלי עניין. אנחנו חיים בעולם של תדמיות ועטיפות וזה הולך ונהיה חמור יותר. בהקשר של מגדל בבל, לדעתי כולנו צריכים להיות מלאי הכלה וצניעות כשאנחנו נתקלים בדעות של אנשים אחרים, וזה משהו שיכול לעשות את העולם לטוב יותר. אנחנו נמצאים בארבע שנים של סחרור עולמי לא פשוט, שהפך את כל מה שמסביבנו לעניין של פוזיציה, ונוסף על כך דעות אישיות הפכו להיות אוברייטד בצורה בלתי רגילה בלי קשר לעובדות האמיתיות".

עטיפת האלבום ''מגדל בבל'' (צילום: צילום עטיפה)
עטיפת האלבום ''מגדל בבל'' (צילום: צילום עטיפה)

הגעת להפגנות לפני או אחרי ה-7 באוקטובר?
"לפני המלחמה הייתי בכמה הפגנות, כשביקשו ממני להגיע, ואמרתי מראש למארגנים שאני הולך להגיד דברי אחדות. לדעתי אנחנו צריכים להכיל את כל הצבעים של העם, ולא לתת לקיצוניים להשתלט על השיח. הגעתי לעצרות או להפגנות גם אחרי ה-7 באוקטובר ובאחת מהן פגשתי את רותם שרעבי, אחייניתם של החטופים יוסי ז"ל ואלי שרעבי, שעלתה לשיר עם דודו טסה. הזמנתי אותה לשיר בשיר 'ריבונו של עולם', שיזמתי עם עמותת 'אחים לחיים' ולא מופיע באלבום, כחלק מתוך 18 אמנים, גברים ונשים. השיר הזה הוא מבחינתי שירת רבים, כמו בית כנסת מודרני שמחבר את כל גוני הישראליות. חבר יקר שאני מכיר המון שנים, אבי רוזנבלום, כתב את הטקסט עבור יום הזיכרון של 2022. הטקסט הזה מאוד ריגש אותי כי הוא סוג של תפילה בעיניי ואבי מתייחס בו לשכול כמו שאנחנו מתייחסים אליו היום ולא לפני 60 שנים. אחרי ה-7 באוקטובר קיבלתי דחיפה להוציא את זה".

יש שיגידו שהקיצוניים הפכו לרוב ואפשר לראות את זה בהלך הרוח של הממשלה הנוכחית.
"נו, מה לעשות? אני אומר לך שממה שראיתי, רוב העם לא נמצא שם. יום אחרי הטבח הכנסתי גיטרה לאוטו, התחלתי לנסוע ובמשך חודשיים הופעתי בערך שלוש פעמים ביום ובסך הכל מעל ל-50 הופעות. הגעתי לכל חור, הופעתי המון מול חיילי סדיר ומילואימניקים, מפונים במלונות וגם בכל מיני יישובים. פגשתי אנשים שאין להם מושג מי זה דודי לוי או שמעולם לא שמעו את 'דוד אוהב אותך', ופגשתי כאלה שרק חיכו לשמוע אותי שר, ואני אומר חד-משמעית שיש לנו עם מדהים. אני מאמין בו, אני מאמין בשורשים שלנו כעם, בלי קשר לחלוקה בין דתיים ולא דתיים. זה בכלל לא העניין. כתבתי על זה ב'אנחנו נחזיר את השמש' כי אני באמת נושם את הדברים האלה לא שנה ולא עשר שנים, ולדעתי כל החלוקות האלה צריכות להיזרק לזבל. מה שמשנה בסוף הוא הפנימיות של האדם".

הייתה לך הופעה מצמררת בקיבוץ בארי.
"הופעתי שם אחרי מה שקרה, בעקבות מפונים מהקיבוץ שסיפרו לי שכמה מהתושבים חזרו להתגורר בו. זו הייתה הופעה ראשונה במועדון התרבות אחרי הטבח. באותו הערב נודע על מותו של יוסי שרעבי, וראיתי שחיים ילין, שהיה נוכח בהופעה, קם ומקבל את מה שהתברר כשיחת הטלפון שבה סיפרו לו על כך, בזמן שהייתי על הבמה ושרתי את הפיוט 'מי האיש' כהדרן. זה היה רגע מצמרר מאוד".

"אין לנו בית אחר"
לוי פרץ לתודעה בלהקת "נוער שוליים", ולאחר שעבר לקדמת הבמה כסולן וככותב, הרבה לאורך השנים להתעסק בתכנים אישיים מאוד המתייחסים לחייו, בין שכתב עליהם בעצמו ובין שהשתמש במילותיו של מאיר גולדברג. מבין שיריו שזכו להשמעות רבות אפשר למצוא את "כל הזמן שבעולם" בדואט עם אהוד בנאי (השיר הכי מושמע בתחנות הרדיו במשך העשור שבין 1997 ל-2007), "מלאך", "דוד", "מים", "אני נכנע" ועוד. כמו כן, הוא הפך למפיק מוזיקלי מבוקש והפיק בין השאר אלבומים ל"מופע הארנבות של ד"ר קספר", שרון חזיז, “בית הבובות" ורבים נוספים. באלבומו החדש עדיין קיימת ההתייחסות הרבה לאישי, אבל ניכרת בו יותר מתמיד ההתייחסות לקולקטיב שבתוכו הוא חי. בין השאר הוא כותב על משפחתו (לוי גרוש ובזוגיות מזה עשור, כאשר מכל מערכת יחסים נולדו לו שני ילדים), אבל לא שוכח להתייחס לעם שבתוכו הוא חי.

“אם לפני כן התעסקתי בעצמי ובעניינים שלי, פתאום זה הפך לזניח", אומר לוי. “אחרי השבת השחורה הייתי נורא בתוך הכאב, המצוקה והקושי. המפגש עם האנשים שהופעתי מולם מילא בתחושת אחדות ופתאום כל המחלוקות שאפיינו את העם לפני ה־7 באוקטובר זו הצדה. זה היה חזק והאמנתי בתמימותי שזה הולך לשרוד, אבל לצערי זה לא שרד ברמה הפוליטית ובכלל. אין לנו בית אחר וכל אחד מאיתנו צריך את הסביבה הקרובה שלו כדי שביחד כולנו נוכל להתאושש. אחרת לאן נלך? אני בתחושה שאם הייתי חי במקום אחר לא הייתי יכול לסבול את המרחק ממה שקורה בארץ".

מבחינה משפחתית, איך אתה מסתכל על החיים שלך?  
“השיר ‘חצי ירח’ הוא הכרת תודה על הדרך שעשיתי ברמה המשפחתית. בקליפ שלו כל ילדיי מצולמים יחד איתי. הסיבוב הראשון שלי ושל אשתי לשעבר היה קצר ואחריו היה לנו לא קל. שנינו היינו צריכים לעבוד מאוד קשה למען הילדים שלנו ולמען עצמנו כדי להגיע להורות משותפת שמכבדת ועושה טוב לילדים. אנחנו כבר המון שנים גרים אחד ליד השני ומגדלים אותם יחד. בכלל, כל הילדים עוברים בין שני הבתים בחופשיות מוחלטת. היה ממש לא קל להגיע לשלב הזה, אבל ברוך השם הגעתי לשם. הסיבוב השני שלי, על זה נכתב השיר, הצליח בזכות בת זוגי הנוכחית. בשקט ובקבלה שלה היא הצליחה לפרום בתוכי חלק נכבד מהתסבוכות שהייתי בהן, כמו למשל זה שאני בן להורים גרושים. כשהוריי התגרשו היה לי מאוד קשה, וכשזה קרה לי קינן בי הפחד להתרחק מהילדים והוא הכניס אותי למצוקות איומות".

“לא נוסטלגי"  
כשלוי נשאל אם כשהוא מסתכל על הקריירה הארוכה שלו הוא מרגיש שהוא הגשים את עצמו, הוא עונה בחיוב: “את הלהקה הראשונה שלי הקמתי בגיל 13, וכתבתי על זה ב’הלהקה הקטנה מחולון’. בהופעות אני מרבה לספר על זה שאני וחברים שלי מבית הספר החלטנו להקים להקה בשם ‘סיוט’ בגלל שאהבנו את ‘תיסלם’, ועם הזמן למדנו יחד לנגן, לשיר ולכתוב שירים. שלוש שנים אחר כך הקמתי את ‘נוער שוליים’ עם ארן אמיר ואמיר צורף. יש לי עדיין פדלים מהגיל הזה ולפעמים אני מסתכל על זה ולא מאמין שזה עדיין קיים. ככל שאני מתבגר, ואני כבר בן 55, אני יותר בהכרת תודה על הדרך שניתנה לי להופיע מול אנשים, לעשות מוזיקה ולהתפרנס ממנה, לכתוב שירים ולהפיק מוזיקה. לשבת ביום חמישי בשעה 16:30 ולעבוד על משפט בשיר שלא מסתדר זה נס עבורי. החלום שלי בתור נער התגשם ולא תמיד ידעתי להעריך זה. היום אני מבין שזה דבר אדיר".

קיימת הופעה מיוחדת עם הרבה אורחים לרגל יום הולדת 55. עד כמה התרגשת שם?  
“זה היה ערב נהדר ומוצלח. זה בעיקר ריגש אותי כי אני לא אדם שמייצר לעצמו חגיגות, באופן טבעי. כשהגעתי לגיל הזה אמרתי לעצמי, למה לא בעצם לעשות הופעה גדולה עם אורחים שאני אוהב, וסליחה שאני אומר את זה (הוא צוחק), אבל יצא לי טוב. משהו בבנייה של הערב הצליח לי. יכול להיות שיצא ממנו אלבום לייב מתישהו".

גם דן תורן ז"ל, חברך הטוב, הופיע שם ויש לך גם דואט איתו ב"מגדל בבל". הייתה לכם מערכת יחסים מיוחדת. ספר על כך.  
“לא מזמן הוצאתי לכבוד ציון ה־30 של דן שיר מהערב הזה, את ‘בלדה לנהג מונית’. במהלך השיר הזה דן חצה את כל הבארבי במשך שתי דקות עם מפוחית. אני לא אשכח את זה בחיים. באלבום הנוכחי יש לנו שיר משותף בשם ‘בתוך הניגון הזה’ ואחרי שדן הלך, הדהדה בי השורה: ‘נותנים מבט עכשיו, השיר נגמר? לא נגמר’. אני מאוד מתגעגע אליו, הוא היה אמן בכל רמ"ח איבריו. הופענו יחד בהפסקות במשך 20 שנים, אבל ה’פיק’ היה סיבוב הופעות אינטנסיבי שערכנו במשך שלוש השנים האחרונות, ככה שבילינו יחד הרבה.

דן תורן (צילום: ליה יפה)
דן תורן (צילום: ליה יפה)

"לא משנה מאיפה הגענו באותו היום להופעה, כשעלינו על הבמה הייתה נדלקת אש בינינו וכל אחד הוציא מהשיר את מה שהיה חסר לו: הוא גרם לי לנגן יותר טוב ואני גרמתי לו להיות יותר קליל. יום אחד הוא הציע שניכנס לאולפן בבוקר להקליט את השיר הזה ונסיים אותו בלילה, וכמובן נדלקתי על זה. יש גם סרטון תיעודי על היום הזה ביוטיוב. דן היה מסוג האנשים שמספיק שהיית רוצה לכתוב שיר, והוא כבר היה מתייצב אצלך. הוא כל כך היה מחויב ליצירה באשר היא ולא משנה מה. אני שמח שהוא עשה המון דברים והשאיר המון אחריו. מבחינתי אני לא מרגיש שהוא הלך. אני מקווה שההשפעה שלו תלך ותעמיק עוד יותר במוזיקה ובתרבות הישראלית ככל שהזמן יעבור".

יש באלבום המון נוסטלגיה ורומנטיקה מבחינתי. עד כמה זה נכון מבחינתך?  
“אני דווקא לא כל כך נוסטלגי. עבורי ‘הלהקה הקטנה מחולון’ הוא לא כל כך שיר נוסטלגי כמו שהוא שיר על דודי של היום שמסתכל על דודי של גיל 13, שחולם לשיר, לכתוב ולנגן, ויש בו פליאה על הדבר הזה. אני גם לא כל כך רומנטי, אם תשאל את זוגתי. האמת היא שאני די מופנם ולעומת זאת יותר קל לי לדבר בעזרת השירים והגיטרה. מוזיקה עבורי היא שפה אמיתית, שבשנות העשרה שלי ממש הצילה אותי ועזרה לי לגבש זהות אישית".

אחרי ש"נוער שוליים" הצליחה קראו לך “דודי היפה". הרגשת ככה?  
“זה היה משהו חיצוני שהרגיש חיצוני. בזמן אמת זה היה כמו הד רחוק. זה אף פעם לא באמת גרם לי להיות שחצן או משהו כזה. אני מאוד אוהב שדברים מצליחים ומאוד אוהב שזה מגיע לקהל, אבל עבורי העיקר הוא האמנות. אגב, היום כשאני מקשיב לאלבום הראשון של ‘נוער שוליים’, אני אומנם מתרשם מההפקה, אבל בעיניי הוא מוגזם ולא קשור למוזיקה ישראלית. אני לא מבין למה הוא כל כך ‘דארק’. לעומת זאת לשירים של האלבומים האחרים שלנו אני עדיין מאוד מחובר. לדעתי יצירה צריכה לנבוע מהמקום שבו אנחנו חיים. מצד שני בורכנו כי היינו בני 17. אלה היו שנות ה־80, מי נכנס אז לאולפן בגיל הזה? איך זה קרה לנו בכלל?".

אי אפשר לא להתייחס לשיר "שכונה של איש אחד". אתה עדיין מאמין במה שכתוב בו?  
"אחרי מה שקרה, היום אני שר את השיר ללא הבית האחרון. לדעתי העם הפלסטיני עשה מעשים שאין מילים שיכולות להכיל אותם. אי אפשר להתמודד עם אג'נדות מפלצתיות כאלה, אז מבחינתי אנחנו ממש לא חיים תחת אותם השמיים. 'מי האיש' שאני שר בסיום ההופעות מרכז בעיניי את תמצית ההבדל בינינו לבינם, בין אלה שסוגדים לחיים מול אלה שסוגדים למוות. בשורה התחתונה זה עניין של מנהיגים ולוקח זמן עד שהתפיסה הזאת יורדת לעם, זה הכל. יש לנו שלום עם מצרים, למרות הכל, ככה שמה שנדרש, להבנתי, הוא בסופו של דבר רק שני מנהיגים
אמיצים, אחד מכל צד".