בשנים האחרונות הפכה אודיה אזולאי (או פשוט "אודיה") לאחת הכוכבות המובילות במדינה, הרבה בשל הקול האדיר, הכישרון הטקסטואלי והמלודי יוצא הדופן ולהטוטנות המילים שלה שהגדירה את שפתו של דור ה-Z בשירים מתוחכמים ויוצאי דופן בנוף המוזיקלי המקומי.
אני עדיין חושב (ובלי קשר לדעתי, אי אפשר להתווכח עם עובדות) שהיא עדיין אחת היוצרות המיוחדות והמעניינות בפסקול המקומי בשנים האחרונות, אבל לאחרונה יש לי המון דואליות עם היצירה שלה: מצד אחד היא מבריקה בשירים איכותיים וגבוהים, ומצד שני היא בוחרת להתמסחר יתר על המידה (זכותה המלאה, וזה מובן) בשירים שאפילו "גרוע" זו מחמאה עבורם. הריקוד הזה בין איכות לשטות לא תמיד מוצא חן בעיניי, והוא בא לידי ביטוי בייחוד באלבומה החדש "ילדה של אמונה".
לשמוע שיר כל כך גרוע, מטופש ואידיוטי כמו "הטוב, הרע ועודיה" (עם איזי וליעד מאיר) זה לדעתי פוגע לחלוטין בכל הפאסון והיוקרה של אודיה, גם מבחינת הטקסט שנשמע כמו שרבוט של AI ("היא מחפשת אהבה לא היא רוצה רק קרחנה, אני בדרך עם פרחים, אני כבר פה עם מריחואנה" או "תוריד ת'יד יטמבל, שוב הוא מנפנף אותי המנגל") ולא משהו שיוצר עם מינימום אינטליגנציה יכל לחשוב עליו – וגם מבחינת המוזיקה והקקופוניה של מה שמכונה בטעות "שיר".
בעיניי מקומו של שיר כזה הוא בפח אשפה, לא באוזניים של מאזינים. שירים נוספים שלדעתי די משעממים, לא מעניינים יותר מדי, נוסחתיים ולא מוציאים ממנה את המיטב הם "עובד בכפר", "אסטרולוגים רבנים", "ביי", "לונדון", "יכולה לבד" ו"ילדה של אמונה". הם בסדר, אבל לא שונים ממיליון שירים אחרים שיש בשוק או משירים קודמים של אודיה ונשמעים כמו מיחזור חומרים ישנים.
מאידך, יש באלבום כמה הברקות שרק בגללן שווה להאזין לאלבום: "בן אדם", אלקטרו פופ המבוסס על פיוט הסליחות "בן אדם מה לך נרדם", שממזג בין טקסט ולחן שלה ושל עוד שלושה יוצרים, לבין צלילי הפיוט המסורתי, שילוב מאד חדשני בתמהיל שבין קודש לחול, בין רוח לחומר, ועם פזמון שמביא את בית הכנסת אל רחבת הריקודים, "לילה טוב" – גם מבחינה טקסטואלית נוקבת ("כולם מחכים למשיח, בינתיים נשרף המקדש", "שמעתי על ילד בעזה, של אמא בדרום תל אביב"), גם מבחינה מוזיקלית - פיוז'ן של רוק-בלוז וגם מבחינת השירה הכל כך אותנטית וכואבת של המבצעת שאי אפשר להישאר אדיש לה, "קריוקי פסנתר בסלון", בלדה גימיקית שקל לזמזם אותה, "עוד יום" (עם טליסמאן), היפ הופ מסולסל שמציג את הרבגוניות שלה; ובייחוד "לילה לא רגוע", בלדת נשמה בסגנון טורקי שסביר להניח ותהפוך להמנון התקופה.
לסיכום, בשלושה-עשר שירים אודיה לוקחת אותנו לעולמה האומנותי, כשחלק מהשירים מתפספסים, חלקם משעממים וחוזרים על עצמם, אך החלק הקטן המעניין – מוכיח שהיא כאן כדי להישאר.