בשנה האחרונה קשה לענות על השאלה 'מה שלומך?'", אומר הזמר והיוצר מיכה ביטון, תושב נתיב העשרה, מיישובי העוטף. "בכל פעם ששואלים אותי את השאלה הזו, אני מנסה לגלגל במוחי את הטלטלות והתהפוכות שעברנו מאז 7 באוקטובר, חוויות שלא חווינו מעולם. זה להתאבל על חברים קרובים ושכנים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. זה שלוש-ארבע הלוויות ביום, זה להיות עקור מהבית שלך, רחוק מהמקום שבו הרגשת הכי בטוח, וזה להתמודד עם ההפקרה. עכשיו, כשאנחנו בדיוק שנה אחרי, זה ממש לא נתפס". 

אנחנו מיודדים לא מעט שנים. לפני 7 באוקטובר, בכל פעם שדיברנו שאלתי אותך איך אתה לא מפחד לגור ביישוב כל כך קרוב לעזה. בכל פעם התשובה שלך הייתה די דומה. ביוני 2022, כשראיינתי אותך, אמרת שבריחה היא לא הפתרון, שאנחנו כעם צריכים להיאחז בשורשים שלנו.

התשובה שלך זהה כיום?

"ברור לגמרי שמה שאני חושב היום זה לא מה שחשבתי ב-2022. אז ידעתי שאני נמצא במקום נפיץ, אבל האמנתי שאנחנו מוגנים וששומרים עלינו, ולכן הדבר הזה לא העסיק אותנו. התעסקתי בחיים שלנו, והחיים שלנו היו באמת מדהימים מבחינת הבית שלנו, הקהילה, המושב עצמו, שהוא יפהפה, ובעיקר חלקת האלוהים שלנו שבנינו, שבה יש את מאהל ההופעות שלי, את אולפן ההקלטות שלי, סטודיו לקרמיקה וחצר מהממת שבה אנחנו מארחים חברים ומשפחה".

"מה צריך הבן אדם מלבד זאת? לכן התשובה שלי הייתה כל כך תמימה, שלמרות הקרבה לגדר והאירועים הביטחוניים שחווינו, לא יכולה להתרחש שואה. כיום יש בי שבר גדול, שבר ענק. אותם אלה שהיו אמורים להגן על המושב שלנו לא היו שם. אתה שואל את עצמך: מה קרה? איפה האמון שנתנו בצבא שלנו ובמדינה שלנו? איזה פער יש בין מה שהאמנו בו לבין מה שקרה בפועל. אבל מצד שני, אם תהיה הבטחה שדבר כזה לא יקרה שוב, ואם תחזור התחושה שזה המקום הכי בטוח בעולם ובפועל נראה שבאמת יש מי ששומר עלינו - נחזור. לפני 7 באוקטובר לא ראינו בפועל כוחות ששומרים עלינו, אבל האמנו. כשאתה מאמין, אתה לא חייב לראות. היום אני רוצה לראות את הכוחות בעיניים כדי להבין שמשהו השתנה". 

המאהל של מיכה (צילום: פרטי)
המאהל של מיכה (צילום: פרטי)

למה אתה הכי מתגעגע בבית?

"אני מתגעגע לשגרת היומיום, לדברים הפשוטים, לאזור הנוחות שבניתי לעצמי. לקום בבוקר ולקפוץ לאולפן הביתי שלי, לכתוב, להלחין, לשיר וליצור".

עד שנגמר האוויר 

ב-6 באוקטובר, ערב שמחת תורה, חגג ביטון את החג בביתו, בחיק משפחתו. אשתו נעמה, ארבעת ילדיו (שי בת ה-32, מיה בת ה-25, ליבי בת ה-17 וגוני בן ה-13), בני ובנות זוגם, שתי נכדותיו וחמיו וחמותו. "ההורים של נעמה חזרו הביתה בסוף הערב, וכל השאר נשארו לישון אצלנו", הוא משחזר. "ב־7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר התעוררנו למתקפה לא רגילה ולא צפויה. החשמל נפל מיד. נכנסנו לממ"ד, שהוא גם החדר של גוני. התחילו להגיע בקבוצת הוואטסאפ של המושב דיווחים על יריות, והגיעה הודעה מהרבש"ץ לסגור את הממ"דים.

בסביבות שמונה וחצי ליבי קיבלה הודעה מחברה טובה, שכתבה שלה שאבא שלה ודוד שלה, עמית ויגאל וקס, שני חברים קרובים שלי, נרצחו. בבת אחת הבנתי את חומרת המצב. ידעתי שכל מי שנמצא איתי בממ"ד יכול להיות הבא בתור. זו הייתה הרגשה של סוף. ההודעות על חברים טובים נוספים שלי שנרצחו הגיעו בזו אחר זו, והבנו שהמחבלים פה. בשלב מסוים שמענו יריות קרובות. הבנו שהמחבלים נכנסו לבית משפחת אקוני שגרה לידינו. הם רצחו את רותה, אריה ובתם אור". 

אחרי שעות בממ"ד, כשנגמר האוויר בחדר, הוא החליט לפתוח את הדלת, להכניס חמצן. כשבני המשפחה עדיין בחדר המוגן, הוא נעמד בסלון, פטיש בידו, ממתין לגרוע מכל: "קיוויתי שאם יקרה משהו, אוכל להציל את המשפחה שלי. הייתי בדריכות מלאה, מוכן להקריב את חיי למען המשפחה. בדיעבד אני מבין את המזל שהיה לי לעומת חוסר המזל של אחרים".21 מחברי המושב נרצחו באותו יום. "את כולם הכרתי", הוא אומר. "האובדן לא הסתיים שם". 

בממד  (צילום: פרטי)
בממד (צילום: פרטי)

אחרי 14 שעות של אימה הצליחה המשפחה להימלט מהמושב. "ברגע שהבנו שיש כוחות שלנו במושב, עלינו על הרכבים ונסנו על נפשנו לבית אחותה של נעמה אשתי בעין השופט, תחת מתקפת טילים נוראית שלא פסקה", הוא אומר. "בדרך ראינו גופות, וזה היה נורא". 
הם שהו בעין השופט במשך שבוע ואחר כך עברו עם כל המושב למלון "רויאל ביץ'" בתל אביב, שם שהו עד לפני חודש, אז עברו לדירה שכורה בתל אביב, במסגרת המתווה של המדינה ליישובים המפונים.

עד כמה הטראומה מלווה אותך ביומיום?

"בחודש הראשון היה מאוד קשה. היו פחדים וחלומות מסויטים. החלום שחזר על עצמו היה שהמחבלים הצליחו לחדור אלינו הביתה, ואני נאבק בהם ומקריב את חיי. החלומות חזרו שוב ושוב, והייתי צריך לעבוד חזק כדי להסיט את המחשבות למקום אחר, להגיד לעצמי שניצלנו ואני צריך להסתכל קדימה". 

נתיב העשרה (צילום: Amir Levy Getty Images)
נתיב העשרה (צילום: Amir Levy Getty Images)

מה עזר לך להתמודד? 

"כמובן שהיינו בטיפולים כדי לצאת מהמחשבות הנוראיות ומהסיוטים והטראומה. בנוסף לטיפולים האישיים והקבוצתיים, המוזיקה עזרה לי. העשייה מסיחה את הדעת שלי מהמחשבות. עכשיו, ככל שמתקרבים לציון יום השנה, חוזר הכאב הגדול, האובדן והאבל. לא הייתה לנו השנה הזדמנות להתאבל כמו שצריך, כי אנחנו רחוקים מהמושב ויש הרבה דברים שלא יכולנו לעשות מבחינת מנהגי האבלות".

מיכה ביטון עם המשפחה (צילום: פרטי)
מיכה ביטון עם המשפחה (צילום: פרטי)

אני נזכר בשיר שלך "הצד המואר". אתה אופטימי שכעם נצליח לראות את הטוב? 

"אני אופטימי מטבעי, זה מושרש בי. האופטימיות מגינה עליי. אי אפשר אחרת, ייאוש הוא לא תוכנית עבודה, אנחנו לא צריכים אותו בחיים שלנו. אנחנו נשברים, מתרסקים ומפורקים, אבל חייבים לדעת שמחר תזרח השמש. צריך לקום ולהסתכל קדימה, לדעת שאין לנו פריבילגיה לעשות משהו אחר. חייבים לקום מההריסות ופשוט לבנות ולהיבנות מחדש". 

בין מרוקו לאשכנז 

ביטון, יוצר, זמר ומוזיקאי, מחלוצי ז'אנר הרוק האתני בישראל, נולד בשדרות לפרלה ועמרם, עולים חדשים ממרוקו. "כילד חוויתי אושר גדול בבית קטן וחסר אמצעים, נטול פרטיות", הוא מספר. "היינו עשרה ילדים שישנים ביחד וחווים הכל ביחד, אפילו המזרנים הרטובים שהיינו קמים לתוכם בבוקר הביאו איזו חוויה. זו הייתה שכונה מלאת ילדים, היינו ממציאים משחקים, בונים גיטרות מסתם חוטים, מותחים אותם על קרש מבניין שעוד לא סיימו אותו".

הוא מספר שאביו היה הראשון שזיהה את כישרונו. "בבית הקפה שאבא ניהל במרוקו הופיעו כל האומנים הגדולים", הוא מספר. "כשעלה לארץ, הביא איתו תקליטים וגדלתי על הצלילים שלהם. כשהייתי בן 5, הוא העלה אותי לבמה לשיר לראשונה באירוע משפחתי ובמשכורת הראשונה שלו הוא קנה לי סקסופון מהשוק בעזה. זה היה סקסופון שמוציא אוויר בלי צלילים, אבל לי זה לא היה משנה. אהבתי אותו ודמיינתי את הצלילים".

למרבה הצער, האידיליה לא נמשכה זמן רב. כשהיה בן 9 נפטר אביו מהתקף לב והוא רק בן 41. אמו, בת 30 בסך הכל, מצאה עצמה מטפלת לבד בעשרה ילדים, והחליטה לשלוח את ביטון למשפחת אומנה. כך הגיע לביתם של הסופרת גלילה רון־פדר־עמית ובעלה דאז אבי פדר. לימים שימש ביטון השראה לדמותו של ציון כהן בסדרת ספרי הילדים המצליחה "אל עצמי", שכתבה רון־פדר־עמית. אל יחסיו המורכבים עם הסופרת ביקש שלא להתייחס הפעם, אך בעבר ציין בפניי כי היו להם תקופות טובות ותקופות מרוחקות, וכי הוא מאוד מעריך אותה.

את הגיטרה הראשונה שלו קיבל ביטון בקיבוץ נצר סירני, לשם עבר ב־1978. הוא כתב והלחין בעזרתה את שיריו הראשונים: "הדבר הנפלא שקרה לי בקיבוץ הוא הלהקות שהיו מגיעות לעשות חזרות באולם המופעים. שלמה ארצי, שלום חנוך, מתי כספי ויהודית רביץ. עם חלקם התיידדתי. דני סנדרסון חיבב אותי כל כך עד שהעלה אותי לבמה לשיר איתו את 'רוני'. הרגשתי שאולי לא הכל אבוד, ויבוא יום ואגשים את החלום המוזיקלי להוציא שירים שלי. רציתי להיות זמר ולספר בשירים שלי את הסיפור שלי.לכתוב את חיי דרך המוזיקה. כתבתי וחלמתי להוציא את השירים שלי החוצה, וחיפשתי את המקום שלי כמוזיקאי. לקח לי זמן להתבשל עם החומרים ועם מה שאני רוצה להגיד, גם עם הסגנון המוזיקלי. באתי מבית מרוקאי ועברתי לבית אשכנזי ורציתי לשלב את שני העולמות האלה במוזיקה שלי".

מיכה ביטון כילד (צילום: פרטי)
מיכה ביטון כילד (צילום: פרטי)

עם שחרורו מהצבא למד משחק ואומנויות הבמה בבית צבי ובמקביל הקים את להקת מייקל ביט, שהופיעה ברחבי הארץ עם גרסאות כיסוי לשירים. ב־1992, אחרי החתונה עם נעמה והמעבר לנתיב העשרה, עבד כמורה למשחק בבית ספר בשדרות ובהמשך הקים עם חבריו אורי ראובן, יוסי אנקרי ודוד אדרי את להקת טאנארא.

יחד עם חיים אוליאל כמפיק מוזיקלי, הם הוציאו את האלבום הראשון והיחיד שלהם. "זו הייתה הפריצה הגדולה שלי", הוא אומר. "הרגשתי שההשפעות של הבית המרוקאי וההשפעות מגלילה נכנסו לתוך היצירה שלי. היינו מהראשונים להביא את הרוק האתני לאוזניים הישראליות. זו הייתה תקופה משוגעת: פתאום התחילו להזמין אותנו להתארח בתוכניות טלוויזיה ורדיו, מעריצים ביקשו חתימות, הופענו בבמות הכי גדולות. אבל עם כל ההצלחה, היה קשה לשמור על ההרכב. הייתי נשוי וצריך לפרנס את המשפחה, ושאר חברי הלהקה היו רווקים. ויתרתי על הלהקה ויצאתי לדרך עצמאית".

לבד בעיר הגדולה 

בשנה האחרונה, הקשה ביותר בחייו האישיים, הוא זוכה להצלחה ולחיבוק התקשורתי החם שלו הוא ראוי, ושיריו האחרונים, שאותם כתב במלון שאליו התפנו, ושקשורים באופן ישיר למה שעבר עליו בשנה האחרונה, מתנגנים בתחנות הרדיו. 

את השיר הראשון שהקליט, "שיבוא", כתב כבר ב־2010 והפעם הסיף לו בית והקדיש לחברים מהפאב החברתי שהקימו בנתיב העשרה. אחר כך הוציא את "הותר לפרסום": "ברגע שהתחילה המלחמה והצבא נכנס לעזה, שמענו בכל יום 'הותר לפרסום', בכל יום עוד חיילים נפלו, וזה קורע את הלב". 

השיר הבא שהוציא הוא "להתאהב מחדש", על משבר האמון שחוה עם המדינה לאחר 7 באוקטובר: "הרגשתי שהמדינה שלנו היא האישה שאתה רוצה אותה לכל החיים ולא יכול לוותר עליה בקלות. אתה צריך להילחם עליה גם כשהיא לא תמיד בשבילך או איתך. אין לנו אפשרות אחרת. האדמה בוערת, אז צריך לחזק את עצמך ולמרות הכל למצוא את הדברים שאהבת בה, ולהתאהב בה מחדש". 

על השיר הבא, "הביתה לדברים הפשוטים", שהפך להמנון של העקורים מבתיהם, הוא מספר: "אשתי והבן שלי נסעו לבקר את הבת שלי בצפת, ומצאתי את עצמי לבד במלון. אז הרגשתי באמת את הבדידות ועד כמה שום דבר לא חשוב יותר מהמשפחה. כאשר כולנו ביחד, בשגרת היומיום לא מרגישים את זה. רק לבד, בחדר במלון בעיר הגדולה אתה מרגיש כמה הבית הוא מקור של כוח ושמחה. כך גם הדברים הקטנים המעצבנים - הופכים להיות געגוע".

מיכה ביטון בכיכר החטופים (צילום: צילום מסך)
מיכה ביטון בכיכר החטופים (צילום: צילום מסך)

השיר נכנס לפלייליסט של גלגלצ, לא עניין של מה בכך עבורך.  

"הכניסה לגלגלצ מאוד ריגשה אותי. אני נמצא כל הזמן בדרום ולא במרכז העניינים ועכשיו, כשעברתי לתל אביב, אני נגיש וקרוב יותר, קופץ להופעות ולבמות באזור המרכז ולהרבה יותר אנשים ניתנה הזדמנות להכיר אותי. אנשים רואים ושומעים אותי, וכשזה אותנטי, אמיתי ובא מהבטן, קל יותר להתחבר".  

את השירים האחרונים יצר במלון המפונים ב"רויאל ביץ'", אחרי חודש שבמהלכו, לראשונה בחייו, לא היה מסוגל לגעת בגיטרה ולנגן. "כשעזבנו את נתיב העשרה לקחתי איתי רק את הגיטרה, ובחודש הראשון השבר היה כל כך גדול, שלא הייתי מסוגל לגעת בה", הוא מספר. "ברגע אחד שבו חזרתי אליה, הבנתי כמה היא מרפאת את ליבי, כמה היא חשובה בחיים שלי, גם לנחמה, גם לשמחה, גם להתרוממות ולעוצמה. אז חזרתי להופיע, לכתוב ולהקליט". 

בחודשים האחרונים משמש ביטון כמנהל אומנותי של פרויקט מוזיקלי חדש שמחבר בין שדרות לתל אביב במסגרת תוכנית שהות אומן (רזידנסי) ברובע האומנים ההיסטורי ביפו העתיקה. הפרויקט כולל כיתות אומן, סדנאות ומפגשים עם מוזיקאים. בסוף החודש צפוי לצאת האלבום של הפרויקט, שבו לוקחים חלק אומנים מפונים ובהמשך צפויות להיערך הופעות ביפו ובשדרות. 

כל החיים התרחקת מתל אביב, והנה, המצב אילץ אותך לחזור למרכז.

"אתה יודע איך זה, כשאתה מקים משפחה, מי שקובע זו אשתך. כל הזמן פעלתי בתל אביב אבל בסוף תמיד חזרתי לנתיב העשרה. בסופו של דבר, לא משנה איפה אתה יוצר - העיקר שאתה עושה ונותן את מה שיש לך". 

רחוק מהבית, מהאולפן ומההופעות במושב, איך מתגברים על הפער הכלכלי?

"תודה לאל, אחרי ההלם הראשוני חזרתי להופיע. מה שחסר לי הוא המאהל שלי בבית, שהפך למוקד לא רק להופעות אלא גם להעביר מסר. הגיעו למושב הרבה קבוצות גם לשמוע את המוזיקה שלי וגם לשמוע את סיפור המקום. המפגש נתן להם כוח ותקווה שיש אנשים חזקים בגבולות, ששומרים על המדינה, וזה מה שחסר לי עכשיו. כרגע אני מגיע לכל מקום שמזמינים אותי אליו וגם מופיע בהתנדבות בפני משפחות החטופים. בשבוע של 7 באוקטובר אופיע בארצות הברית בטקסי זיכרון ואחזור לפה, לטקסים שלנו, כדי לחזק את המשפחות השכולות של נתיב העשרה ובכלל. אתן את כל מה שיש לי כדי לאפשר קצת נחמה".

מיכה ביטון 1993 (צילום: יוסי אלוני)
מיכה ביטון 1993 (צילום: יוסי אלוני)

מה עמדתך על הטקס שמארגנת מירי רגב והטקס שמארגנות משפחות החטופים והמשפחות השכולות? 

"אנחנו בשנה כל כך לא רגילה, ששום דבר כבר לא מפתיע. אחרי 7 באוקטובר היו לי חלומות שכולם יבינו שהכוח שלנו הוא באחדות שלנו, ועצוב לי שלא רק שזה לא קורה יש פילוג גדול יותר. קשה לי עם כל דבר שאין בו את עם ישראל מאוחד".

העלית לאחרונה לרשתות החברתיות תמונה עם עידן עמדי. כתבת שלמרות המחלוקות, ניסיתם למצוא את המשותף. ספר על המפגש איתו.

"עידן ואני מכירים הרבה שנים. הוא מוזיקאי ענק וגם גיבור. לחוות את מה שהוא חווה, לאבד חברים בשדה הקרב ולחזור לאותה מציאות שהייתה לפני 7 באוקטובר - אין יותר קשה מזה. הוא רוצה להיות במקום מאחד, ואני חושב שהמוזיקה היא המקום המאחד. מחלוקות תמיד יהיו, ושנאה שפורצת לכל תחום בחיים שלנו היא האיום הכי גדול על החברה ועל המדינה שלנו. כשישבנו לדבר, עידן סיפר לי שהוא לקח החלטה לצאת החוצה עם הניסיון הזה לאחד בין כולם ולמצוא פתרון ויצא שהוא קיבל ריקושטים מאנשים שלא כל כך אהבו את ההחלטה הזאת. כנראה שאנחנו נמצאים בתקופה שלא משנה מה תגיד, גם אם אתה רוצה להיות באמצע ולא קשור לכל צד, ישר ישייכו אותך לאחד הצדדים. הכל בהילוך גבוה. אבל האחדות, שגם עידן וגם אני מחפשים, היא מה שעם ישראל צריך".

הדעות הפוליטיות שלך השתנו מאז 7 באוקטובר?

"זה לא עניין של דעות פוליטיות. אנשים שהיו אמורים לשמור עלינו במשמרת שלהם לא עשו את זה. כשהתעוררנו בבוקר 7 באוקטובר והבנו שמחבלים השתלטו לנו על המושב, שאלנו את עצמנו 'איפה הצבא?'. בשבע וחצי בבוקר, כשכתב החדשות תמיר סטיינמן דיבר איתי, אמרתי לו: 'איך יכול להיות שאנחנו פה שעה שלמה ואין אף אחד שמגן עלינו? צריך להעיף את כל הממשלה'. זה בער בי. לא יכול להיות שאתה סומך ונותן אמון במי שמנהיג אותך ואמור להגן עליך, ואתה מרגיש כל כך מופקר, עם החרב על הצוואר. אתה יודע שהחברים שלך נרצחו ואתה לא יודע אם תצא מזה חי".

"באשר למנהיגים בממשלה ובצבא - אחרי שהם כשלו והפקירו אותנו, הם צריכים לפנות את המקום שלהם. לעוף מפה ולתת למישהו אחר לתפוס את המושכות, לתקן את מה שנשבר, לשנות את הקונספציה ולהנהיג אותנו. אם יש גננת שנכשלה בגן, ההורים מיד יעיפו אותה, בלי מחשבה, כי הם רוצים את הכי טוב לילדים שלהם. לא כל שכן כשמדובר במדינה ובצבא - המנהיגים צריכים לקחת אחריות. במקום זאת הם עצמו עיניים והמשיכו עם ההפקרות. יש שני חבלי ארץ מופקרים עכשיו, בדרום ובצפון, ופתאום הבטן של המדינה הזאת הפכה להיות כל כך רכה, אז מה יש להגיד? אנחנו חייבים כוחות חדשים, אנשים חדשים. זה לא עניין של פוליטיקה. זה עניין מקצועי". 

בלי "אם" ו"אולי" 

ב-21 באוקטובר, יומיים לפני שמחת תורה, יציין ביטון את יום הולדתו ה-60. הוא עוד חשב לערוך מופע גדול ומושקע עם אורחים ואומנים. כבר נבחר מקום והמשתתפים אישרו הגעה, אבל החליט לבטל את המאורע. "הייתה התלבטות", הוא מודה. "לא בכל יום אתה מגיע לגיל 60, כשמאחוריך קריירה ארוכה, ומובן שתרצה לציין זאת עם הקהל שלך ועם אומנים שמעריכים את היצירה שלך. אבל אז החלטתי שזה לא יהיה נכון השנה. היה לי קשה פתאום לחשוב על חגיגה מפוארת וגדולה. בחרתי במקום זאת לציין את יום ההולדת שלי בחיק משפחתי, בחצר הבית בנתיב העשרה. אני לא יכול לחשוב על מקום אחר לציין בו את יום הולדתי מאשר בבית שלי. ככה, הכי צנוע שיש, עם הלב שלי, עם החברים שלי".  

באיזו תדירות אתה מבקר בנתיב העשרה בשנה האחרונה?

"אחרי שהבית נפגע מכל הבומים שהיו באזור, אנחנו משפצים אותו, מטפחים את הגינה שוב והוא נראה ממש עלא כיפאק. יצא לי להגיע לשם לא מעט". 

שנדבר על הקידומת 6 שתכף תעטר את הגיל שלך? 

"איך בן 60? אני מרגיש שעדיין לא הספקתי שום דבר ויש לי כל כך הרבה דברים לעשות ולהשיג".

זה גורם לך להסתכל לאחור על החיים, על הקריירה?

"יש לי לא מעט הישגים בקריירה לאורך השנים, אבל הדבר המפואר ביותר שיצרתי זו המשפחה, אשתי, הילדים והנכדות. כל שאר הדברים הם לרגע. אני יכול להופיע בפני עשרות אלפי אנשים או באולם קטן וליצור אלבומים עם אומנים שלא חלמתי להקליט איתם, זו זכות גדולה לעסוק במוזיקה ולהתפרנס ממנה, ואני מודה לאלוהים על כך, אבל המשפחה היא מקור הכוח שלי וההישג הגדול של הילד שהמשפחה שלו התפרקה והוא חי במשך שנים מחוץ לבית".   

יש לך תחושה של פספוס או החמצה?

"אוי לי אם אהיה במקום של חרטות ומחשבות שהייתי יכול להתנהל אחרת. הייתי יותר מדי זמן במחשבות על 'אם', 'אילו' ו'חבל', זה לא נותן כלום ושום דבר, אין בזה תועלת. החיים מובילים אותנו הרבה פעמים למקומות אחרים ממה שתכננו. אפשר לעשות דברים שיש בהם כוונה, אבל לא תמיד הם יפגשו את השביל הנכון, ולפעמים יש פער בין מה שאתה רוצה לעשות ומה שאתה מצליח לעשות. זה בסדר. כשאתה מבין שהדרך חשובה יותר מההולכים בה, אתה מכבד את כל מה שאתה חווה ועובר בחיים". 

רגע לפני כניסת השנה החדשה, מה אתה מאחל לעצמך?

"קודם כל אני רוצה לאחל שיחזרו החטופים והחטופות לביתם, ולמשפחת השכול אני מאחל שימצאו את הכוח להמשיך את החיים לאחר אובדן היקר להן מכל. אני מאחל שקט ושלום לעם ישראל, שנחזור לשגרה, לחיים נורמליים, שיהיה איחוד ושלום בינינו, שנדע להימנע ממחלוקת ונימנע משנאת אחים. לי ולמשפחתי אני מאחל לחזור הביתה בשלום, ובאופן אישי אני מקווה שהשנים הבאות ימשיכו להיטיב איתי בהופעות ובהצלחת האלבומים החדשים שבדרך".