שני כוכבי-על היו בצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית בה' הידיעה במלחמת העצמאות - שייקה אופיר, שנפרד מארצות החיים בדמי ימיו אי אז ב-87', ונעמי פולני, שנפטרה לפני חצי שנה.
עתה הלכה בעקבותיהם בגיל 94 רבקה קרמר, הכוכבת השנייה של הלהקה, שלעומתם לא פיתחה קריירה אמנותית, אך היא, מי שזוהתה עם "הן אפשר", מלהיטי תש"ח מאת חיים חפר ודוד זהבי, הייתה זו שנשאה כל השנים את נס הצ'יזבטרון ולא חדלה מלפעול בהתנדבות ובחברמניות ב"בית הפלמ"ח".
לציון שנה למלחמה: כוכבי הילדים ושלומי שבת מחדשים את השיר האהוב
ארבע שנים לאתר ארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים: אלו הסרטים הנצפים ביותר
רבקה'לה, כפי שכולם קראו לה, עלתה ארצה בגיל שלוש עם הוריה מליטא. בהיותה בת תשע למדה נגינה בפסנתר אצל דניאל סמבורסקי, מלחין "שיר העמק". הוא פסק שהילדה מוזיקלית, אבל מכיוון שלמשפחת מדניק לא היה כסף לרכישת פסנתר, היא נאלצה לוותר על תענוג הנגינה.
לצ'יזבטרון היא הגיעה מתוקף הנסיבות. זה קרה לה באוגוסט 48'. רבקה'לה בת ה־18 הייתה שקועה בשגרת יומה כפקידה צעירונת במחלקת ההסברה במטה הפלמ"ח, ברחוב הירקון, בתל-אביב, כשלחדר נקלע במאי הצ'יזבטרון, שמואל בונים, שגם היה הבמאי שלה בקן השומר הצעיר. "אותך אני מחפש!", אמר לה ועיניו הבהירות עטפו אותה במבט מחבק.
כך הוזעקה "להציל את המולדת". זאת, לאחר שהסולנית מס' 2 של הלהקה (אחרי נעמי פולני, כאמור), אוהלה הלוי, נפצעה קשה ברגליה, כאשר לאחר הופעות מול החזית המצרית בדרום עלתה משאית הלהקה על מוקש אנטי-טנקי. בצ'יזבטרון חיפשו בבהילות מחליפה - ומצאו את רבקה'לה.
"נערה כמוני לא יכלה אז לצפות ליותר", סיפרה לפני תשע שנים בראיון למדור "איפה הם היום". "אבל רק לחודש', הם אמרו לי. 'אני רק לחודש? – עוד אראה להם אם כי זה לא היה לי קל עם המקצבים האמריקאיים של השירים, אבל הוכחתי שאני יכולה ונשארתי".
כשרבקה'לה סיפרה על להקת נעוריה, נצצו עיניה התכולות. "התנסיתי שם בשנות חיי היפות ביותר", הצהירה. "הלהקה הצבאית שלנו בכלל לא הייתה כפי שהציגו בסרט 'הלהקה', שם רואים אותי בחטף אומרת לגידי גוב 'גם אני הייתי בלהקה'. אצלנו לא היה הבדל בין בנים ובנות. התגלגלנו יחד על גבי משאיות וקומנדקרים בדרכים לא־דרכים, בלי חשמלים ובלי מיקרופונים. לא נראינו כמו חברות הלהקות של היום, שאינן מוותרות על המראה ומרוחות כל הזמן באיפור. גם לא התקשטנו בתסרוקות מיוחדות. הכל היה פשוט יותר".
רבקה'לה הצטרפה לצ'יזבטרון בתוכניתה השנייה, שבה הפציעו להיטים דוגמת "היו זמנים" ו"הפרוטה והירח". "נשבעתי שלא אלך ל'כסית' אחרי ההופעות, אבל נשברתי מהר מאוד", העידה. "אפילו חטפתי על זה עונש, לאחר שנעמי (פולני) ואני חזרנו משם אחרי חצות עם בונים לבסיס שלנו ביפו. חיים חפר, מפקד הלהקה, נתן לבונים להיכנס ואת שתינו השאיר בחוץ. נאלצנו לישון, עטופות בווילונות, בחנות נטושה של ערבים בקומה למטה...".
בתוכנית הבאה של הצ'יזבטרון, "הפלמ"חניק מחפש את המחר", כבר נהנתה רבקה'לה מאבק-כוכבים, כשנבחרה לשיר כסולנית את "הן אפשר", שיר השלום הראשון", כדבריה. "חיים (חפר) רצה כסולן את גדעון זינגר, סולן 'הרעות', אבל המזל שלי היה שהקול האופראי של גדעון בכלל לא התאים לשיר כמו 'הן אפשר".
כשירד המסך על להקת-חייה, פנתה רבקה'לה עם נעמי פולני לבית הספר למשחק של "הקאמרי". בתום לימודיה שם החליטה שמקומה לא על הבמה. "ראיתי מקרוב מה זה תיאטרון ואמרתי לעצמי שלא אקדיש את חיי לקנאה ולחוסר הפרגון שיש שם", סיפרה. "פתאום הרגשתי שלמרות ההצלחה המהירה שהייתה לי בצ'יזבטרון, אני לא מתאימה לדרך החיים הזאת. כציונית בדם, הלכתי להדריך במוסד חינוכי של עליית הנוער".
רגע לפני הוויתור הסופי על קריירה, יצאה לגלות את אמריקה: "אני חושבת שהייתי ההיפית הראשונה, כאשר כדי שיהיה מה לאכול, אפילו עבדתי שם ב...בניין. כשכבר ציפה לי אודישן, קיבלתי רגליים קרות וחזרתי ארצה".
חייה של רבקה'לה מהצ'יזבטרון השתנו כשהכירה את בעלה, מקס קרמר, אז תייר מדרום אפריקה, ונישאה לו. "לאחר שבמלחמת העצמאות נהרגו לי לא מעט בעלים-לעתיד, יפי הבלורית והתואר, הייתי צריכה לייבא אחד כזה והבאתי את הכי טוב", ציינה.
כשלקראת סיום שיחתנו שאלתיה אם לא דגדג לה לשוב לבמה כששמעה את הלהקות הצבאיות שירשו את הצ'יזבטרון, השיבה בדרכה: "אני לא אוהבת את הלהקות הצבאיות שבאו אחרינו, ממש לא אוהבת אותן, גם אם היו להן פה ושם אי אלה שירים טובים. היו הרבה להקות, אבל להקה כמו הצ'יזבטרון הייתה רק אחת..."