אם זיכרוני אינו מטעה אותי, את זוהר ארגוב הכרתי בכלל דרך אביהו מדינה, שכתב רבות מהשירים של זוהר, ולפני הכל בעיניי הוא משורר. 

עם מילים כמו ״כבר עברו השנים, אך אזכור הימים עת היינו אהובים, נשבעה אמונים ובשם הקדושים לי נתנה נעורים״, קשה לומר שמדובר רק בטקסט. בשבילי לפחות זאת פואטיקה, זאת אמנות. ולא הייתי מתביישת לשים אותו ליד משוררים ״אמיתיים״ כמו יונה וולך או יהודה עמיחי.

וזה כמובן לא השיר היחיד שהצליח לחתור תחת הסטראוטיפ הזול, הזניח והרדוד שהמוסיקה המזרחית סבלה ממנו אי אז בשנות ה-70 וה-80. אביהו מדינה, עם המילים החכמות שכאילו נלקחו משיר השירים, תהילים וקהלת גם יחד, עם הקול המצמרר, הנשמתי והבלתי נגמר של זוהר ארגוב, הצליחו להביא את המזרחיות למקום של ישראליות מלאת גאווה, אפילו של מקום מקודש בפנתאון הלאומי.

ולא סתם זוהר זכה לכינוי ״המלך״. מעבר לסיפור העדתי, על הילד שגדל במשפחה קשת יום מרובת ילדים בשיכון המזרח בראשון לציון, ונהיה לימים לברבור וסמל תפארת, השירים שלו ליוו רבים מאיתנו כמעט בכל רגע. עם שירים כמו ״אלינור״, ״עוד דקה את נעלמת״ ו״בדד״ כששורה עלינו רוח קצת נוגה, לצד ״ברצלונה״ ו״מרלן״ בשמחות הכי גדולות.

ואם נשים בצד את פרטי הביוגרפיה שהעיבו על דמותו בדמי ימיו, זוהר ארגוב הוא תופעה של ממש, לא רק מכונת להיטים. כי בדור כזה שנע יחד עם שיריו בקצב כל כך מסחרר, כינויי חיבה כמו ״חיים שלי״ או ״נשמה״ שנוטים לככב במוסיקה, מתפוגגים אחרי שתי דקות, כבר לא שורדים לאורך זמן ובטח שלא מונצחים לדורות.

וכמובן שלא רק המילים שיחקו פה תפקיד. הלחן מדבק, סוחף ומרים. החצוצרות בפתיח של ״הפרח בגני״ העמידו דום והלבישו את המאזינים בארשת כבוד חגיגית, העיבוד של יהודה קיסר ב״סוד המזלות״ הניע את הגוף ו״להיות אדם״ ישר הרים את הידיים למחיאות כפיים.

זוהר ארגוב ידע להטמיע רגש וכוונה בכל מילה שיצאה מפיו, כאילו נכתבה על ידו או נהייתה חלק ממנו. הוא היה השיר והשיר היה הוא, ללא כל הפרדה. ההגשה שלו הייתה כל כך טבעית, אותנטית ומחוברת, שגרמה לי להאמין לו ש״בעבר היו זמנים״, שהיו לילות אהבה תמימים בגן ״כמו סיפור נושן״.

קטונתי ולא מתפקידי להספיד, אבל עם הקצב הפופי וצלילי הביטים שנהיו כבר מעין דרישת סף ורכיב בסיסי מכל שיר תוצרת הארץ היום, המוסיקה המזרחית, או הים תיכונית אם תרצו, כבר כמעט לא קיימת.

אי שם אולי אפשר למצוא לה שרידים עזובים בפינות ושולי המיינסטרים הישראלי העכשווי, אבל בגן המזרחי האסלי הזה כבר רוב הפרחים נבולים, מה שמותיר את זוהר ארגוב אחרי 37 שנה מלכתו לפרח הכמעט יחידי שהצליח להישמר בגנו.