לאחר שאלבומה המופתי של צ‘ארלי XCX השתלט על פסקול הקיץ (וגם על חלק מהסתיו בזכות הרמיקסים), יוצא כעת אלבום שעשוי להמשיך איפה ש-"BRAT" עצר. אלבומו השביעי של טיילר, דה קריאייטור, "כרומקופיה", נוחת עלינו בהפתעה גמורה. רק לפני מספר חודשים הכריז האומן כי לא יוציא מוזיקה חדשה השנה, והנה - לא רק שהאלבום כאן, הוא גם מציג את הזמר המגוון והלא מתנצל באור חדש לחלוטין כשהוא בשל יותר מאי פעם.
השיווק שקדם לאלבום רמז על עוד יצירה קונספטואלית מורכבת כפי שכבר התרגלנו מאז ”איגור". סרטונים מסתוריים של טיילר לבוש במדים צבאיים ומסכה לצד רמזים ויזואליים מתעתעים, הובילו להשערות רבות על דמות חדשה שיציג באלבום.
אחד מהסרטונים הציג מיכל משא צבאי ירוק שטיילר מפוצץ מרחוק - מטאפורה יפיפייה למטען הרגשי שטיילר נושא עמו, ורצונו להשתחרר מכבליו הרגשיים. את הנרטיב לאורך "כרומקופיה" מוביל קולה של אמו, המופיעה כדמות מפתח שמעניקה ליצירה שכבה נוספת של עומק ואינטימיות.
"כרומקופיה" נפתח עם ”St. Chroma" שמציג את הדמות המסתורית שעל עטיפת האלבום ומיד אחריו מגיע "Rah Tah Tah", בו טיילר מתהדר בהישגיו בסגנון האופייני לו. אבל מהר מאוד "כרומקופיה" צולל לעומקים אחרים. בסינגל, ”NOID", הוא מתמודד עם המחיר של התהילה והפרסום. בקליפ לשיר, הטלפונים הופכים לכלי נשק - דימוי חזק לאופן שבו הפרסום והתהילה יכולים להפוך למאיימים.
מוזיקלית, האלבום הוא תרכובת של סגנונות והשפעות. ישנם רגעים בהם גיטרה אקוסטית פוגשת סינתים בסגנון שמזכיר את אלבומו המתוק והנוסטלגי של טיילר “Flower Boy”. כל זה מלווה בנשימות, נהמות וצעקות פראיות, שמשתלבות בקווי המקצב ויוצרות תחושה קלאוסטרופובית גם ברגעים הרגועים יותר כמו ב-"Sticky".
הטקסטים חושפים אומן בשנות ה-30 לחייו המתמודד עם שאלות קיומיות. ב-"Tomorrow" הוא נע בין התרברבות לייאוש. ב-"Judge Judy", מה שמתחיל כשיר מיני סטנדרטי מסתיים בפתק התאבדות, ו-"Like Him" עוסק בנטישה אבהית ומסתיים בקולה של אמו של טיילר שמודה שבאשמתה הוא מעולם לא פגש את אביו.
ואם כבר נגענו בנושא הרגיש, חלק ניכר מהאלבום עוסק בנושא ההורות הפוטנציאלית. ב-"Hey Jane" טיילר מציג עמדה אמפתית על אבהות, כשהוא משלב אלמנטים מוזיקליים שמזכירים את אלבומו ”איגור“.
האורחים ב"כרומקופיה", ביניהם סקולבוי קיו, ליל וויין, ת'אנדרקאט וצ'יילדיש גמבינו, אינם מופיעים ברשימת הקרדיטים בשירותי הסטרימינג. כאילו נוכחותם עלולה להסיט את תשומת הלב מהמסע של טיילר - הם משרתים את הנרטיב האישי שלו ולא גונבים את ההצגה.
ב-"Noid" ו-"Rat Tah Tah" טיילר מבטא חוסר אמון עמוק בכל הסובבים אותו, מרואי החשבון ועד המעריצים. ב-"Take Your Mask Off“, הוא מוקיע צביעות של דמויות שונות, רק כדי להפנות את הביקורת לבסוף כלפי עצמו: "אתה מדבר די מלוכלך בשביל מישהו שאפילו לא מספר אחד".
האלבום מסתיים ללא פתרונות ברורים. השיר החותם, "I Hope You Find Your Way Home", עם קולה של אמו של טיילר המביעה את גאוותה בו, מוצא את טיילר עדיין מתלבט ומתחבט: "אני מחליק, אני מחליק... אני צריך יד". זוהי יצירה שמבטאת מצב של בלבול מתמיד לצד משבר חיים סוער.
מה שהופך את "כרומקופיה" ליצירה כל כך מיוחדת הוא האומץ של טיילר להישאר בחוסר הנוחות, לא לספק תשובות קלות. בעידן שבו נדמה שרוב אומני המיינסטרים מנסים לרצות את קהלם עם מסרים פשוטים וברורים, טיילר בוחר דווקא להתמקם באזור האפור. הוא מזמין את המאזינים למסע שאין בו נקודת סיום ברורה, אלא רק שאלות נוספות.
מדובר באלבום שמשקף את המורכבות של החיים בשנות ה-30, את הפחדים והתקוות, את הסתירות הפנימיות שכולנו חווים. טיילר לא מנסה לפתור אותן, אלא פשוט לתת להן במה ולהראות שכן אפשר לחיות איתן בשלום. זו אמירה אמיתית ובעיקר אמיצה. "כרומקופיה" דורש האזנות חוזרות ונשנות. הוא לעיתים קשה לעיכול, פחות ישיר ונגיש מקודמיו, אך מציג בגרות אומנותית ועומק רגשי חסרי תקדים. זהו שיא חדש בקריירה של טיילר, שמוכיח שוב את יכולתו להתחדש ולהפתיע.