ההאנגר 11 היה ערוך היטב למופע הזה. עוד לפני כן, הספויילרים בטלוויזיה לא הפסיקו להדהד את כניסתה של הטכנולוגיה המשולבת בדמות הבינה המלאכותית שתביא לראשונה לאחר 37 שנים ממותו את זוהר ארגוב האגדי.
ואכן בהאנגר שבנמל תל אביב השולחנות המלבניים, שהספיקו להכיל כ-10 איש כל אחד במתחם ה-vip הקרוב לבמה, היו ערוכים, כמדובר לפחות בחתונת השנה. במפות שחורות, קרני תאורה מהבהבת לכל עבר ומסכים המציגים תמונות ז׳ורנאליות חדשניות של זוהר ארגוב בצבעים ססגוניים משהו( שלא תואמים או רומזים כלל את הגון השחור בו חתם את חייו) הבטיחו שאירוע מסוג אחר עומד להתקיים כאן.
באיחור של כשעה, עלו חברי ״הפרויקט של רביבו״ מחויכים ונרגשים והחלו להתניע את הקהל בשיריהם השקטים יותר. היתה תחושה ברורה באוויר שזו רק ההתחלה, ומעתה הקצב הולך להתרומם. אבל אז גולת הכותרת של הערב הזה, שהתגלמה אצלי בחשש ובפחד תחילה, הגיעה- ההולוגרמה של זוהר ארגוב.
מסך שחור נע על מסילה אל תוך הבמה, ובדיוק מפליא זוהר הופיע בג׳קט בגון קרם שתואם את מחלפותיהם של הרביבוס. אלא שההתאמה הסגנונית והחיצונית הזאת לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן.
״קשה לשיר כמו זוהר״, שר פעם הזמר חנן בן ארי בשירו ״תותים״, וההופעה הזאת הגישה לנו בראווה את התגשמות המשפט הזה ביג טיים.
חברי ההרכב ״הפרויקט של רביבו״ המוכשרים ניסו לסלסל, להגיע לגבהים, לגעת בקהל ולעשות הרבה שמח, אבל איכשהו הפלייבק של זוהר התעלה עליהם ותפס אותם בקלקלתם. זוהר, שנותר בחולצה אדומה לאחר שבזמן הקצר שחלף כבר הספיק להוריד את הז׳קט ״בכוחות עצמו״ ולמסור אותו לעוזר הבמה שנכנס בקיו מרשים לעברו, רק הבליט את הפער הניצב ונישא מעלה בינו לבין חברי הפרויקט. השילוב ביניהם לא נסק, ואף עשה עוול לשלושת הרביבוס.
אמנם אדם שחקן, אמרו את זה מזמן, הוא משחק ומעמיד פנים, אך עדיין אי אפשר להתעלם מהפונקציה המפוספסת לחלוטין של ההולוגרמה. מה שהתפרש בעיניי תחילה כהזדמנות ליצירת מרחב של כבוד עבור הזמר המזרחי המצליח ז״ל, התהפך במהירות אוטוסטרדה לניצול ציני של מעמדו. ומה גרם לכך? בעיקר קטעי המעבר בין השירים.
״אם היו אומרים לי שלפני 40 שנה הייתי על מסך כמו בסרט קולנוע, הייתי צוחק״, אמר ארגוב וצחקק. ובתגובה: קול שתיקה דקה כיסה את האולם עם מעט קולות גיחוך מעושים מצד הקהל.
״רביבו אמר לי שאנחנו נעשה היסטוריה״, ומיד מתקן אותו ״בספונטניות״ רביבו:״נעשה סטורי״, וארגוב משלים בשנינות וחן:״נעשה היסטוריה וסטורי״.
״יש יתרונות ב-Ai, אני לא מזיע, אני לא צריך להחליף בגדים, רק שאתם לא יכולים להדביק עליי שטרות, אז תעבירו לי בביט״, זרק זוהר ברוח בדיחות, שגם עליה לא נשפך מטר של צחוק, בלשון המעטה.
והקטע הפחות משעשע הגיח עם ״וואי, איך אני אוהב את השיר הזה״, שנייה לפני כניסת המוסיקה של ״בדד״, שלצערי העלה בי לשבריר של רגע את האסוציאציה היותר טרגית שנדבקה בזוהר, שהאירוע הזה כנראה התכוון למחוק כליל מראשיהם של הנוכחים.
כל אלה בין ה״תודה, תודה רבה״ של הרביעייה, עטפו את נוכחותו הטכנולוגית של זוהר ברובד מזויף, ציני ושקוף, תוך מופע שהפך במהרה לסשן קריאה מבוימת, מתוכננת כמעט לכל פרטיה ומאולצת במסווה של אלתור, מה שאולי מסביר את האיחור הבלתי סביר עד לתחילתו.
גלגל ההצלה היחיד והמפתיע שהושט לעזרת חברי ״הפרויקט של רביבו״ וזוהר הדמיוני היה יהודה קיסר, שאת צלילי הגיטרה החשמלית שלו בליווי המגבעת השחורה אי אפשר להחליף.
אז אכן זוהר צדק. יש יתרונות ל-ai, וגודל מניפת התועלות שאנו יכולים לספק לנו מהשירות הפלאי הזה הוא אינסופי. אך נכון להיום, בהתחשב בתוצאות שהפיק המופע של ״הפרויקט של רביבו״ עם הולוגרמת זוהר ארגוב, לא יהיה מוגזם לטעון כי עדיין לא קצרנו את הפירות עד הסוף כדי שנוכל להחליף את כלי השרת המשוכלל בבני אדם.
לפחות לא בשירה, פרפורמטיביות, תנועה, קצב, עמידה ודיבור מול קהל ובכל מה שקשור להוויה של זמר. במופע הזה, על רקע מלוא הפוטנציאל הקיים בהקמת חפלה ש״הפרויקט של רביבו״ באמת ובתמים מסוגלים לה, בצירוף דמותו של זוהר ניבטת מהמקרן השחור, שמעתי בראשי את זוהר בעיקר זועק: ״ורק חולם להיות אדם״.