המופע "אני גיטרה וחברים", שהרים, הוביל וניהל מוזיקלית אסף אמדורסקי לציון 30 שנה לפטירתו של אביו, האמן פורץ הדרך בני אמדורסקי, הגדיר מחדש את המונח "לעשות כבוד" והצדיע לאחד מטרובדורי התרבות המשפיעים ביותר במוזיקה הישראלית.
כשהייתי בן 12 בערך ביקרתי באחת הפעמים הראשונות בחיי בחנות תקליטים, "החור בשחור" (למען הגילוי הנאות אני עדיין מבלה בה), ורכשתי תקליט של צמד הדודאים, שהכרתי בעיקר דרך שניים-שלושה שירים ("ערב של שושנים", "מה למדת בגן היום" ו"פרה פרה").
ברגע ששמעתי את התקליט, שהתברר להיות מ-1958, ונחשפתי לשירים כמו "תפוח חינני", "שיר הנוקדים", "שיירת הרוכבים", "החליל", "כיבוי אורות" ו"דרך הטבק" - התאהבתי, בהרמוניות, בצלילים הכה ארצישראליים וברגש שבקע מתוך הפטיפון, כלומר, מתוך קולותיהם היפהפיים של ישראל גוריון ובני אמדורסקי.
בהמשך נפגשתי עם אמדורסקי שוב ושוב בתקליטים הבאים שרכשתי, אלו של שלישיית גשר הירקון, של השלושרים, של שלישיית הטוב, הרע והנערה, של הדודאים והפרברים ובכלל, בכל מיני תקליטי אוסף למיניהם שבהם הוא שר שירים שהפכו ממש לפסקול נעוריי, ובעצם, חיי: "אני גיטרה", "אם תהיי שלי", "אולי תרדו שם", "פגישה לאין קץ", "ואלס ג'אז", "כשאהיה זקן" (עם שולה חן), "גבר ואישה", "אהבת פועלי הבניין", "סרנדה לך", "לו הייתי פיראט", "הכול בגלל האהבה", "ציף ציף מעל הרציף", "סימן שאתה צעיר", "לילה בחוף אכזיב", "ואלה שמות", "איזה יום יפה", "ימים של קולנוע", "טוב לי לשיר", "העיר באפור", "מארש הדייגים".
בני הוא סוג של גיבור נעורים עבורי: נכון, לא זכיתי להכירו אישית, וביום שבו נפטר ציינתי את יום הולדתי השביעי, אבל דרך שיריו ידעתי, ובעיקר הרגשתי, שאני מכיר אותו כל כך טוב, גם כי שיריו, הרומנטיים, ההיתוליים, הארצישראליים ואלו שנוסכים בתוכם אופטימיות שכה מדברת אליי, מאוד נוגעים בי, וגם בהמשך, כחוקר וכמתעד מוזיקה ישראלית, נתקלתי באינספור סיפורים וקוריוזים על האיש והאגדה.
ב-2021 הזדמן לי גם לשוחח עם אסף, בנו המוכשר מאוד, על בני, ודרך שיחה זו גם נחשפתי לקשר המיוחד ביניהם, קשר שהיה מעבר לאב ובנו, למנטור ולתלמיד, לחבר קרוב, קשר שבלתי אפשרי להסביר במילים. כה התרגשתי כשאסף החליט להעלות מופע משירי אביו בעיבודים חדשים שחולקים כבוד למקור, וכשגיליתי על המופע המיוחד והחד-פעמי (בשם "אני גיטרה וחברים") שאסף מרים ומנהל מוזיקלית לציון 30 שנה לפטירתו של בני (1931-1994), שנפרד מאתנו בגופו בגיל 63 לאחר מאבק אמיץ במחלת הסרטן.
למען הגילוי הנאות, מאז ה-7 באוקטובר לא הייתי מסוגל לראות הופעה, ולכן התנזרתי מכך כמעט שנה (דבר שנתפס בלתי אפשרי למי שנושם תרבות בכל מאודו), הלב פשוט לא הרשה לי. אל המופע הזה כן החלטתי ללכת כי אני זקוק לשירים שיזכירו לי את הבית, את הילדות, את הארץ היפה, את התום, שירים שינחמו, יחבקו ויתנו לנשמתי, אולי, מזור, בתקופה כאוטית זו.
המופע נפתח אחרי שראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, עלה לבמה ואמר: "חבר'ה, יש לנו שר ביטחון חדש" (התייחס לידיעה החדשנית, בערב, על פיטוריו של יואב גלנט), לצלילי קריאות "בוז" של הקהל, ואז הבהיר שהערב מוקדש לבני אמדורסקי, דבר שגרר מחיאות כפיים. הוא העלה זיכרונות נעוריו מהופעה של הדודאים, נשא תפילה לשובם של החטופים ופצח בנגינת חליל מופלאה של השיר "החליל" של הדודאים (לבקשת אסף אמדורסקי).
ההרכב, שמלבד אמדורסקי כלל את איתמר רמתי (בס ושירה), יובל רום (גיטרה ושירה), לירי אחאי (פסנתר) וניר קליינר (תופים), הזכיר במידת מה את הרכב הפולק האמריקאי מראשית שנות ה-60 "The Brothers Four", הודות להרמוניות המופלאות, הכריזמה וההומור המחשמל על הבמה, בתיאום מדויק בין כל חבריו. ההרכב, בניצוחו הקולי של אמדורסקי, פתח את התיאבון בשירה הרמונית יפהפייה ללהיטי הדודאים: "תפוח חינני" ו"שיר הנוקדים".
האורח הראשון שעלה לשיר היה זמר הנשמה בעז שרעבי, שסיפר על היכרותו וחברותו עם אמדורסקי האב והבן. שרעבי ביצע עם ההרכב את "דרך הטבק" (שיר שיש הרואים בו את הבלוז העברי הראשון) ו"סוסי הפרא", שיר פחות מוכר לקהל הרחב ששרעבי הלחין ב-1990 עבור הדודאים לבקשת אמדורסקי, חברו הוותיק.
אחרי שרעבי עלתה לבמה זמרת נשמה נוספת, "מרגול", מרגלית צנעני, שסיפרה בחן ובהומור על הבייביסיטר שעשתה לאסף אמדורסקי, ופצחה עמו בביצוע מסולסל קמעה לשירי הרועים "שדמתי" ו"ערב של שושנים". האחרון, שביצעו לראשונה במקביל יפה ירקוני ומרים אביגל באמצע שנות ה-50, הפך בזכות הדודאים ללהיט בינלאומי ענק אי אז בסוף שנות ה-50.
ללא הצגה מוקדמת עלה לבמה יהורם גאון, חברם של אמדורסקי ואריק איינשטיין לשלישיית גשר הירקון, וביצע עם ההרכב ועם אמדורסקי הבן מחרוזת מרטיטה מלהיטי השלישייה הקסומים ("אהבת פועלי הבניין", "סרנדה לך", "לילה בחוף אכזיב", "אותך" ועוד). כל מי שהיה באולם שם, בוודאי, לב, שתשואות הכפיים להן זכה גאון הרעידו את תל אביב כולה.
שירים נוספים שבוצעו לאורך הערב בביצוע "הרכב הבית" של אסף אמדורסקי ושות' היו: "הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" (בוצע במקור על ידי הדודאים בערב שירי משוררים, 1972), "סימן שאתה צעיר", "איזה יום יפה" (במעין "דואט" מקסים ושובב עם וידאו נוסטלגי שהוקרן על המסך הגדול של שלישיית גשר הירקון מבצעת שיר זה בפרסומת ל"תדיראן" באמצע שנות ה-60), "בשדות בית לחם", "הכול בגלל האהבה" ו"מה למדת בגן היום?". כל אלה זכו לעיבודים עדכניים ומרעננים מאוד.
האמנית הבאה שעלתה אחרי גאון הייתה רבקה'לה מיכאלי, ירושלמית (במקור) כמו אמדורסקי וגאון וחברתו הקרובה, שלאחר קטע וידאו משעשע של שניהם משנות ה-70, ביצעה את "מי מפחד מגברת לוין" (במקור של השלושרים), עם תוספת טקסט קצרה עדכנית והומוריסטית. כשמיכאלי, לרגע קט, איבדה את הקצב בשיר, אמדורסקי, כמנהל מוזיקלי וכמוזיקאי מיומן, מיד החזירה לתלם מבלי שאפשר היה להרגיש בכך.
אורי הרפז, חצי מצמד הפרברים (עם המייסד, יוסי חורי), ניגן יחד עם הגיטריסט קובי פז (עמו מופיע הרפז ברחבי הארץ בשירי הפרברים) את שירי הפרברים והדודאים "שי" ו"תלבשי לבן", שהפך במרוצת השנים להמנון הבלתי רשמי של כל שנה עברית חדשה. כאן המקום לציין: בשנות ה-80, צמדי הדודאים והפרברים איחדו כוחות והופיעו והקליטו יחד, בהצלחה רבה, כקוורטט.
באמצע המופע סיפר אסף על כובע המפיק בעל החושים החדים של אביו כמי שהפיק אלבומי מופת (במסגרת עבודתו בחברת התקליטים "הד ארצי"), בראשם "ירושלים של ברזל" (תקליטון הבכורה הנודע של מאיר אריאל), את אלבום האוסף "ירושלים של זהב" (משירי מלחמת ששת הימים), המחזמר (הכושל, אך המהפכני) "קפוץ" ותקליטה המופתי (והיחיד, לצערנו) של שלישיית החלונות הגבוהים (אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ) משנת 1967.
אחרי שסיפר קצת על היצירות שהפיק אביו, הזמין אמדורסקי לבמה את יעל קראוס, אחייניתו של שמוליק, לביצוע משותף של "זמר נוגה" (התשמע קולי), שהוקדש כתפילה ותקווה לשובם של החטופים. קראוס נשארה גם לביצוע השירים "ימים של קולנוע" ו"שמור לך חלום קטן" (גרסת כיסוי לשיר הלועזי הנודע "Dream A Little Dream Of Me") של שלישיית "הטוב, הרע והנערה" (בני אמדורסקי, ישראל גוריון וג'וזי כץ), שלא שרדה אמנם יותר ממופע מוצלח ותקליט מופת, אך עד היום זכורה לטובה.
המופע, שאי אפשר להגדירו במילה אחרת מלבד "מושלם", הסתיים אחרי קרוב לשעתיים עם תיאבון עצום לעוד שירים (על אף שרוב השירים האהובים והמוכרים בוצעו) ועדיין לא ידעתי שובע כי רציתי עוד ועוד.
עניין זה ממחיש כמה פורץ דרך בפופ-רוק הישראלי, ובכלל בזמר העברי, היה בני אמדורסקי, אחד ויחיד בדורו, ובנו, אסף, שחלק כבוד מלכים ראוי ומלא בהערצה ובטוב טעם לאביו האהוב, שגם אחרי 30 שנה לא נס לחו. כשמדברים על לעשות כבוד אמיתי – זו בדיוק הדרך הנכונה והמדויקת לעשות זאת.
ההוכחה המובהקת לכך טמונה בשיר האחרון, הפינאלה, "אני גיטרה", שיר הדגל של בני אמדורסקי (היה זה השיר האחרון שהקליט אמדורסקי בחייו, סמוך לפטירתו, אותו קיבל בשי מחברתו הטובה, נעמי שמר). בעוד סקרנותי גואה לגבי מי יבצע את השיר הזה – אסף עשה נכון וטוב ששמר את הזכות ואת הכבוד לאביו, בני, ששר אותו בקולו החד-פעמי מן המסך בקליפ מימיו האחרונים וסיים באומרו תודה לקהל. ואני אומר - תודה בני, וכמובן, תודה אסף. תודה.