אחרי שאחד הזמרים הפופולריים והמצליחים בישראל, מושיק עפיה נפרד לכמה שנים מעולם המוזיקה ומצא את עצמו בעסקי הנעלה והלבשה, עכשיו הוא מתחיל לחזור. לאט, בלי הרבה רעש, אבל הבשורה היא שמושיק עפיה עומד לעלות מחדש על הבמות. ואין סיבה טובה מזו לשיחה מקיפה איתו.
התראיינת אצלי בריאיון הפרישה. אז מה זה, ריאיון הקאמבק?
"סוג של, כן", עפיה עונה. "חוזרים לעניינים".
מה עבר לך בראש כשהלכת להיות מוכר נעליים? אתה פאקינג מושיק עפיה, לא אל בנדי.
"תראה, מה זה מוכר נעליים? פתחתי שני עסקים בחולון, לביגוד והנעלה. כשמצאתי את עצמי שורף שם משהו כמו 15 שעות ביום, החלטתי לפתוח עוד מקום ליד, של מזון, קטנצ'יק כזה. הכל נגמר ב־7 באוקטובר. פשוט לא פתחתי יותר את הדלת. לא היה חשק למכור, ואני מאמין שגם לאנשים לא היה חשק, אחרי 7 באוקטובר, לבוא ולהתחדש".
אז ב־7 באוקטובר סגרת את שלוש החנויות שהיו לך?
"בוא נגיד שלמחרת לא פתחנו את הדלת בחנויות ההלבשה לכמה חודשים טובים, ומאוחר יותר סגרתי. ואז מצאתי את עצמי רק עם חנות המזון, משהו כמו 20 מטר, וזה כבר לא היה שווה את ההשקעה של 15 שעות עבודה ביום".
אתה עובד שעות בחנות, לקושש את ה־100־200 שקלים פה ושם, על נעליים, או על ממתקים, בזמן שאתה יכול ללכת להופעה, לעשות עשרות אלפי שקלים.
"זה מה ששמעתי לאורך כל הדרך".
למה בן אדם שיש לו כזה כישרון, וכזה קהל, וכזו יכולת להתפרנס ברמה שהאזרח הממוצע לא יכול – למה הוא עושה את זה?
"קודם כל, זה לא בר השוואה. מבחינה כלכלית, אין מה לדבר בכלל. כל בן אדם שעובר שם אומר לי, 'מה אתה עושה פה? אוהבים אותך, אוהבים את השירים שלך'. זה לא הסתדר לאף אחד. אבל אני הייתי צריך לקחת איזה שני צעדים אחורה, ולהסתכל על הכל מבחוץ. כי איך שהשתחררתי מהצבא, ישר הלכתי למוזיקה. וככה זה היה כמעט 30 שנה. רציתי הפסקה, רציתי ללכת אחורה, להסתכל על התמונה מבחוץ. לקחתי בחשבון שאני אעבוד הרבה יותר קשה, וארוויח הרבה פחות. אבל רציתי איזה פוס, רציתי רגע לנוח".
עשית את זה בדיוק בתקופת הקורונה, כשהכל היה מושבת.
"נכון, גם ככה הכל נגמר".
ואז התחתנת, ופתאום יש לך ילדה, ואתה מבין שאתה לא יכול לשבת בבית.
"צריך להתפרנס. אתה יודע, אנשים היו רואים אותי מהאוטובוס בחנות, שוכב כזה על הרצפה עם סכין יפני, מפרק חמישה משטחים של סחורה. זה לא עניין אותי. אני ראיתי את הפרנסה, ראיתי את המטרה, והייתי בזה".
ועבדת קשה.
"עבדתי קשה מאוד. מאוד־מאוד. הייתי מתעורר ב־5 לפנות בוקר, אתה יודע, בקפיצה כזאת. ב־5 ורבע כבר הייתי בחוץ אחרי מקלחת ותפילין. הייתי קונה סחורה, בוקר־בוקר מפוצץ את הרכב. ברבע ל־6 כבר מגיע לעסק, מסדר הכל. עד 8, 8 וחצי בערב, כל יום, כל יום".
זה נשמע בלתי נתפס, כי לדור שלם אתה מושיק עפיה, אחד הזמרים האהובים במדינת ישראל.
"אבל כשאתה יושב בבית כל כך הרבה, כמו שאמרת, בקורונה, כמה אתה יכול לשבת? צריך להתפרנס. ולא מעניין אותי עכשיו שאני מושיק עפיה. אז יש לי 18 אלבומים בחוץ, ויש לי 250 שירים. זה לא מעניין, אי אפשר להפקיד את זה כרגע".
אבל נגמרה הקורונה, המשק נפתח, התחילו ההופעות, החברים שלך ממלאים את קיסריה ומנורה – ואתה שוב מוכר נעליים. אתה יודע, אושר כהן עשה מנורה, ומכל המנורות ופארק הירקון שאני זוכר, הדבר שהכי תפס אותי זה שהוא העלה אותך בהפתעה. והאהבה, הפידבק, התגובה של הקהל, שפתאום מושיק עפיה עולה למנורה ושר עם אושר כהן. בוא, עשית לו את המופע.
"אני לא חושב שעשיתי לו את המופע".
אתה רואה שאתה מישהו שאוהבים. אתה לא מישהו שלא הצליח לו, שלא עבד, שאין לו ביקוש.
"יש ביקוש, אבל המציאות הובילה אותי לזה. תראה, אני נפרדתי מהאגו. אמרתי לאגו ביי־ביי".
למה לא לחזור בבום?
"כי אני לא צריך לחזור בבום".
בשביל ההגשמה העצמית. וואלה, עשיתי את זה בזכות עצמי. הקהל שלי, נתתי לו את מה שאני רוצה. אני גם רוצה שהבנות שלי יראו מי זה אבא שלהן.
"אני לא צריך להוכיח לאף אחד כלום. לאף אחד, שום דבר. ואם אתה חושב שהחזרה למוזיקה צריכה לבוא בכך שאני אפתח עכשיו איזה מופע גדול, וכנראה שאעשה סולד־אאוט, זה לא מוכיח לאף אחד שום דבר. אני לא משתתף בשום תחרות. אני לא מתחרה באף אחד. אני חוזר להופיע עם הרכב של ארבעה נגנים, במחיר הופעה שיתאים לכל כיס".
כמה זה? היום כולם מוכרים הופעה ב־60־65 אלף.
"לא, לא, זה לא מחירים שאני אקח. אני אקח גם פחות מ־50. אבל אני אעבוד יום־יום, ואף אחד לא יקלל אותי למחרת. יגיד, 'תשמע, זה הופיע אצלי, נתן לי עכשיו להתחיל את החיים ממינוס'. לא, אני חוזר אחרת. אני חוזר לבמה להופיע, לא לעשות דאווינים. אני לא חוזר לנופף באיזה דגל – מילאתי את האולם הזה או מילאתי אולם אחר".
איך זה לחזור פתאום לחיי הלילה?
"זהו, אני לא רוצה לחזור לחיי הלילה. אני רוצה לחזור לחיי הערב".
אז היית רווק, בלי ילדים, היום אין לך את הפריבילגיה, היום יש לך אישה ושתי בנות.
"אני לא מחפש הופעות עד 1, 2, 3 לפנות בוקר. אתה מופיע באירוע, עולה ב־22:00, נותן את ה־45 דקות שלך, וב־24:00 אתה בבית. גם כשהייתי רווק, אף פעם לא הייתי מבלה אחרי הופעות. אני עוף מוזר, אין מה לעשות".
7 באוקטובר גרם לך שינוי דרמטי, החל מזה שהחלטת שאתה לא פותח את החנויות.
"לא רק לי, לכל המדינה. אין עצב כזה".
כי פתאום אתה מבין שהקיום שלנו והחיים לא מובנים מאליהם. ואז אתה אומר, אם כבר אני חי, לפחות אחיה ממה שאני אוהב, וממה שאני טוב בו, ואנסה להרוויח הכי הרבה.
"בהחלט".
זה מה שעורר אצלך 7 באוקטובר? חיים פעם אחת?
"אני הבנתי את זה גם בקורונה. הבנתי את זה בעוד הרבה תחנות בחיים. הבעיה, שאנחנו מבינים את זה, וזה עובר לנו. בקורונה כולם הסתגרו בבתים. סוג של הזדמנות, לעשות חשבון נפש, כל אחד לעצמו. להעריך את החיים, ולדעת שאתה יכול להידבק ולמות תוך כמה ימים. אבל מה קרה כשהכל נגמר?".
הכל חזר לאחור. ועכשיו, אחרי שהמלחמה הזאת תיגמר...
"אבל מה שאנחנו חווינו ב־7 באוקטובר זה לא משהו שאפשר לשכוח. זה לא משהו שעובר. זה לא עובר. זה לא יעבור. זה יותר גרוע מהשואה, כי זה קרה אצלך, פה, במדינה שלך. אף אחד לא ידע, ולא האמין, שקיים רוע כזה. אין הגדרה לרוע הזה. והמדינה בחרדה”.
מה זה עשה לך כאבא? עכשיו, כשיש לך שתי בנות שאתה צריך להגן עליהן?
"אנחנו עוד כלום, יש לנו אזעקה בגוש דן פעם באף פעם. הייתי מספר לילדה הגדולה שזה זיקוקים. כמה אתה יכול לספר לה שזה זיקוקים? היא כבר מתחילה להבין. שואלת אותי, 'אבא, תהיה אזעקה היום?'. פתאום אתה לא מפחד על עצמך, אתה מפחד על הבנות. בכלל, בסיטואציות שאני שומר על עצמי, אני שומר על עצמי בשביל הילדות ובשביל אשתי.
"אבל זה משהו שאי אפשר להגדיר במילים בכלל. ומה עם החטופים? אתה מנסה רגע, אתה עוצם את העיניים ומדמיין את המנהרות המגעילות האלה, ואתה לא יכול להחזיק שם דקה. הם כבר יותר משנה שם. מה קורה? מה קורה? עד מתי? עד מתי? וגם מי שיחזור, אתה חושב שהוא יחזור אותו דבר?".
אתה מאמין בשלום?
"מאוד האמנתי בשלום, אבל לא יודע איך אפשר לעשות שלום עם אנשים כאלה. לא יודע".
זה גורם לך לחשוב, איזו מדינה, איזה עתיד אתה משאיר לבנות שלך פה? לאיזו מציאות הן גדלות?
"קודם כל, אני מקווה שלמדנו מזה, ושלאף אחד לא תהיה גישה לאזרחים לפני שהוא עובר את צה"ל. אני לא יודע איך לא חשבו על זה לפני כן. מה זה? אתה בא עם טרקטור ועם אופנועים, ואתה נכנס ועושה מה שאתה רוצה. מה זה? איפה הצבא? מה היה שם? תעלומה".
אני אגיד משהו קשה. חס וחלילה, אם קורה 7 באוקטובר נוסף, ב־24 השעות הראשונות, כל בן אדם לעצמו.
"אוי ואבוי, אם זה יקרה. לא חושב שיכול לקרות דבר כזה אחרי מה שעברנו. אם אנחנו לא נלמד מזה, אז באמת צריך לסגור את המדינה וללכת הביתה".
קשה מאוד לחזור למוזיקה כשהמדינה במלחמה ובכל יום יש חללים ו"הותר לפרסום".
"לכן זה לא הזמן בשבילי לפתוח איזה מופע או לעשות את הדברים הגדולים האלה. העסקים שלי סגורים כבר יותר מחצי שנה, ולקחתי חצי שנה, התמהמהתי. כי אתה עצוב. הבן אדם עצוב, ורואה מה קורה במדינה".
נראה לי שחזרת כי המוזיקה שלך גם מנחמת ומביאה שמחה. בסוף אתה מבין שבמציאות כזאת לכל אדם יש תפקיד.
"אומרים שהחיים יותר גדולים מהכל, והחיים ממשיכים, אבל החיים כרגע מאוד־מאוד עצובים. צריך לראות איך הדבר הזה נגמר".
אם יבוא עכשיו חייל, יגיד לך "מושיק, בוא ליחידה, בוא תופיע, תשמח אותנו"?
"אתה יודע שבהתחלה אמרתי שאני לא במוזיקה? וגם אם הייתי במוזיקה, לא הייתי עושה את זה".
למה?
"מי יש לו בכלל חשק לשמוח חודש־חודשיים אחרי מה שקרה? איזה אוויר בגוף יש לך ללכת לשמח, כשאתה בעולם הכי עצוב? איך אתה יכול לשמח כשאתה בעצמך עצוב? מה קשור שמחה בכלל? כשכל המדינה בוכה, כשיש לנו חטופים, הדבר האחרון שאתה רוצה זה לשמוח".