מיקי גבריאלוב עדיין מרגיש כמו הנער שרק רצה לנגן | ריאיון

כל קשת הרגשות שמלווה אותנו מאז 7 באוקטובר נכנסה לתוך האלבום החדש של מיקי גבריאלוב, "בימים אחרים". הוא בחר להתחיל אותו בשיר תפילה לשנה טובה יותר, "שנה ללא קולות שנאה וזעקות השכול, ללא מראות הדם, ללא הלמות תופי המלחמה, ללא הפחד המשותק של הנורא מכל, ללא צחוקו של העתיד אשר נטמן באדמה", ולסיים אותו בשיר תקווה ונחמה ("עוד יבואו ימים של שלווה ושל נחת, עוד נלך בשדה בלי יראה וללא פחד"). אבל באמצע השירים של גבריאלוב מלאים בדאגה, מלנכוליה וכעס על נבחרי העם. 

בשיר "כולם נגדנו" הוא שר: "לא אוהבים אותנו, זאת עובדה, רוצים למחוק אותנו מהמפה". וב"מת לאט" הוא זועם, "מי שדואג לתחת שלו, מי שחי על חשבון עמו, מי שמצפצף על העולם ואשתו.. מי שמרעיל, מי שמנצל, מי שמחבל ולא מתנצל, מי שמשקר, מי שהוא תחמן שפל, מי שריק מתוכן, מי שחי בלי מצפון ערכי, מי שהנראות בשבילו היא ערך עצמי, מת, מת, מת לאט". 

"הייתה לי התלבטות די גדולה אם להוציא את האלבום עכשיו, בתקופת מלחמה, תקופה שבה ההרגשה של הרבה אנשים לא טובה", הוא אומר. "ובכל זאת, החלטתי להוציא אותו יום אחרי יום הולדתי, כדי לתת הרגשה שבכל זאת יצירה קיימת, ובכל זאת ההשראה, גם אם היא מדכאת, יכולה לצאת החוצה. כתבתי את השירים בתקופת ההפיכה המשטרית והמלחמה ורציתי לתעד דרך האלבום את התקופה הזו, תקופה לא מאושרת בחיי האזרחים". 

אתה מתחיל את האלבום בנימה אופטימית, עובר לאווירת נכאים ומסיים בתקווה לימים טובים יותר. 
"אני רוצה להעביר באלבום את התקווה שהחיים שלנו אחרי המלחמה יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו לפני ההפיכה המשטרית, ושתהיינה לנו שנים יותר טובות של שלווה ונחת, שנים שבהן נוכל לטייל וליהנות מהחיים כמו פעם, לכן האלבום נקרא 'בימים אחרים'".

בשיר "מת לאט" כתבת: "מי שלא אוהב, למי שלא אכפת, מי שלא סופר פה אף אחד, מי שרק הורס, מי שמסכסך תמיד". למי הכוונה?
"השיר מדבר על אנשים חסרי אהבה, שכל מה שיש להם בחיים זה שנאה ונקמה והם מתים בתוכם לאט-לאט. האסוציאציות הן מדברים שקרו בשנתיים וחצי האחרונות. התלבטתי רבות אם לקרוא כך לשיר, אבל מדובר במוות רוחני. כשאדם מתנהג כמו שציינתי בשיר, הוא נמק מבחינה רוחנית". 

לדבריו, זהו לא אלבום פוליטי אלא חברתי: "יש בו את התחושות שלי לגבי מה שקורה במדינה מבחינה חברתית. את הגעגוע לימים שלמרות המלחמות היינו ביחד, מאוחדים ורק חושבים איך לשפר את המדינה. ימים שנהנינו בהם. עכשיו אנחנו בפרשת דרכים איומה. אני מקווה שנצא מהתקופה הזו ויגיעו ימים טובים יותר. בעצם, אני לא מקווה - אני בטוח".

גבריאלוב כתב את כל הלחנים שבאלבום וחלק מהטקסטים. חלק מהשירים נכתבו בין היתר על ידי אשתו מיכל, ויש גם שיר של נתן אלתרמן, שגבריאלוב נוהג להלחין את מילותיו כבר יותר מ־50 שנה. הפעם הוא הלחין את הטקסט היפהפה "לי היית לעולם" ("אולי זה אושר שביקשנו, ושחלף בטרם בא, ושעל כן תמיד חדש הוא, ושב פתאום ובלי סיבה"). מבחינה מוזיקלית, האלבום שומר על הקו הייחודי של גבריאלוב: שילוב בין רוק'נרול, בלוז, קאנטרי, מוזיקה יוונית ומוזיקת עולם.  

על עטיפת האלבום מתנוססת תמונה של להקת הצ'רצ'ילים, שבה ניגן בצעירותו, תמונה שלו בילדותו ובול עם תמונתו של הרצל, חוזה המדינה. "הרצל היה חוזה המדינה, ותראה לאן הגענו היום", הוא אומר. 

כמו סרט רע 

ב־7 באוקטובר היה גבריאלוב בביתו בתל אביב. לאחר שצפה, כמו כולם, במראות הקשים, החליט לצאת להופיע בפני כל מי שנזקק לנחמה, לאהבה ולשירים: "המפגש הראשון היה עם חברי קיבוץ בארי שהתפנו למלון בים המלח. משפחות שנרצחו להן ילדים, הורים, אחים, בני ובנות זוג. בהתחלה לא הבנתי איך הם רוצים הופעה, כשהחוויות כל כך טריות, אבל הם עזרו לי, ביקשו ממני שירים ושרתי להם. כשירדתי מהבמה, לחצתי ידיים לאנשים ושאלתי אותם איך הם מרגישים, שאלה שנראתה לי טיפשית כי לא ידעתי מה לשאול.

"כל אחד סיפר לי את הסיפור שלו, את סיפור רצח היקרים והיקרות להם. וזה היה נורא ואיום. כל כך כואב. אחר כך הופעתי בקיבוץ בארי. חברי הקיבוץ ביקשו ממני לבצע את השיר 'אמא אדמה' בבית הרוס, כביטוי לנחמה. כשראיתי את הקיבוץ בטלוויזיה, זה נראה כמו סרט רחוק, אבל כשהגעתי למקום, לא הייתי בטוח אם מישהו יצר שם תפאורה או שזה אמת. כשזה מחלחל אליך, כשאתה מבין שזה מה שקרה שם, כשאתה פוגש אנשים קטועי רגליים וקטועי ידיים - אתה מבין. כמה זה לא נורמלי שחיות האדם האלה מחמאס עשו את מה שהם עשו". 

איך עוברים עליך החודשים האחרונים? 
"אני לוקח ללב את המצב במדינה. הצד החברתי והאנושי פה מדאיג אותי מאוד, ועל זה אני כותב שירים. התפקיד שלנו כאומנים הוא לשים מראה בפני הקהל".

גבריאלוב הוא אחד האומנים שלא חוששים לומר את דעתם בפומבי. הוא משתתף קבוע בהפגנות, עוד לפני המלחמה, וכותב שירים חברתיים שמותחים בחלקם ביקורת על המצב במדינה. "יכול להיות שיש אומנים שמפחדים", הוא אומר. "אני לא יודע בדיוק למה צריך לפחד. כולנו אוהבים את הארץ הזאת, רוצים שיהיה לנו טוב בה וצריך להביע את זה ולהוציא את זה החוצה. ובכלל, ממי יש לפחד?".

לרוב הפחד הוא מקהל שיכול להחרים אומן בגלל דעותיו הפוליטיות.  
"למה שהקהל ילך לאיבוד? בכל הופעה שלי, כשאני מדבר על התקווה שהחטופים יחזרו הביתה, כולם מוחאים לי כפיים ומתפללים איתי שזה יקרה. כשאני שר את השירים שלי, כולם שרים יחד איתי. אני מתאר לעצמי שזה קורה גם אצל אומנים אחרים מכל המגזרים ומכל הקשת הפוליטית". 

באופן מקרי, האלבום החדש יצא בדיוק 50 שנה אחרי צאת האלבום המופתי "סע לאט", שגבריאלוב יצר עם אריק איינשטיין ז"ל. הוא ראה אור ב־2 בנובמבר 1974, יום הולדתו ה־25 של גבריאלוב. בדומה לאלבום הנוכחי, "סע לאט" התכתב גם עם מלחמה - מלחמת יום הכיפורים, כמובן - ולצד שירי אהבה, פארודיות ושירי טבע וערגה היו בו שני שירים חברתיים שהלחין גבריאלוב וסיפקו אף הם תמונת מצב תקופתית. 

בשיר "סע לאט" שכתב איינשטיין מופיעות השורות "איזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ" ו"עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". שתי שורות שמקבלות משמעות אחרת כיום: "קיבלתי מאריק טקסט בסגנון פרוזה והייתי צריך להפוך אותו לשיר בסגנון בית־פזמון. לקח הרבה זמן להלחין אותו, זה לא היה פשוט, אבל אני שמח שעשיתי את זה. השיר רלוונטי עד היום, כמו שאר שירי האלבום ההוא".

לצד "סע לאט" נכלל באלבום השיר "שיחות דיפלומטיות" של נתן אלתרמן, שתיאר את הלך הרוח ששרר במדינה עם שוך הקרבות. "השיחות עוד נמשכות", אומר גבריאלוב בחיוך. "אלתרמן נותן לי השראה לתמונה החברתית שלנו, לפעמים גם לתמונה הפוליטית. הוא מוציא ממני את הצד החברתי־פוליטי, שם אני נפגש איתו, ולכן הלחנתי שיר שלו באלבום החדש. עם הטקסטים של ביאליק, לעומת זאת, אני נפגש בעומקים אחרים, ולאה גולדברג משפיעה עליי באופן שבו היא מציירת את הטבע דרך השירים". 

עם שירי האלבום "סע לאט" נסע גבריאלוב, כחלק מצוות גדול של אומנים, להופיע בפני חיילים במלחמת יום הכיפורים. "נסענו ממוצב למוצב באוטובוס צבאי", הוא מספר. "הגענו לסיני וגם לצפון. נסענו למוצבים על הגבול המצרי. היינו שרים מול לוחמים, כשמולנו המצרים מסתכלים עלינו ושומעים אותנו. אז נלחמנו מול מדינות, מול צבאות, לא מול פראי אדם טרוריסטים. הופענו בתנאים לא תנאים. שרנו בזמן שנורו יריות מעלינו. פעם טסנו במטוס דקוטה להופעה ובזמן טיסה ירו עלינו.

"המטוס היטלטל, יצא עשן. היינו בטוחים שאנחנו עוד רגע מתפוצצים למוות, ובסוף התברר שבסך הכל הרדיו האלחוטי נשרף. פעם אחרת היינו במטוס ססנה, ופתאום הופיע סימן של מחסור בדלק. הססנה התחיל לנחות מעל אילת, היינו בפאניקה מטורפת. הטייס ניסה להניע את המטוס והוא לא הצליח. בסוף הטייס אמר שזו סתם סתימת דלק. טסנו עד המוצב, נחתנו במדבר, הופענו ועלינו בחזרה". 

במה שונות החוויות שלך מההופעות במלחמה ההיא לעומת אלה שבמלחמה הנוכחית?
"אז הופענו רק בפני חיילים, הפעם אני מופיע גם בפני אזרחים. כיום אני נוסע ממקום למקום עם גיטרה, לפעמים עם עוד נגן או שניים - וזהו. אין אוטובוס או מטוס שלוקח אותנו להופעות במוצבים מסוכנים. אז עברנו בתוך עזה, נסענו לאילת ושרנו ביטלס בקולות, אלו היו חוויות שונות, היינו בגילים אחרים לגמרי. אז לא הייתי הזמר, אריק היה שר. השירים שנכתבו אז היו בקונוטציה למלחמת כיפור. אז שרנו על פחד מרימון שייזרק לעברנו, וכיום אלו טילים וכטב"מים. זו מציאות שהשתנתה". 

מחפש את המילים

גבריאלוב (75), זוכה פרסי מפעל חיים מטעם אמ"י ואקו"ם, מציין השנה 60 שנות קריירה. הוא אחד האומנים המשפיעים ופורצי הדרך במוזיקה הישראלית, החתום על לא מעט נכסי צאן וברזל בפסקול המקומי. מ"אני ואתה" ו"עוף גוזל" ועד "הכניסיני תחת כנפך" ו"אוהב להיות בבית". 
את דרכו המוזיקלית החל בנעוריו, כשהקים באמצע שנות ה־60 יחד עם חבריו, המתופף עמי טרייבטש, הגיטריסטים חיים רומנו ויצחק קלפטר והזמר סלווין ליפשיץ את להקת הצ'רצ'ילים, שבה שימש כבסיסט. הלהקה, שפעלה בשלל הרכביה עד 1975, ביססה את מעמדה כאחת מלהקות הקצב המובילות במדינה, וחוללה יחד עם אריק איינשטיין ושלום חנוך את מהפכת הרוק העברי.

בשלב מסוים חבריה פרשו כנפיים לחו"ל, שם הופיעו והקליטו. "תמיד היינו בעניין של ליצור ולעשות מוזיקה, אבל אף אחד לא חשב שנוציא אלבומים פנומנליים", הוא אומר. "את האלבום הראשון של הצ'רצ'ילים הוצאנו בזכות הסרט 'מקרה אישה', שאת פסקולו יצרנו וביצענו. אם הסרט לא היה קיים, אם לא היו מבקשים ממנו להקליט עבור הפסקול שלו שירים, אם יהודה טלית ז"ל לא היה יוצר קשר עם חברת הד ארצי, שהתלהבה ובחרה להוציא לנו את התקליט - אף אחד לא היה מממן לנו אותו. איזה מזל שזה קרה, כי אחר כך חברת התקליטים Red Bus החתימה אותנו על חוזה ונסענו להקליט ולהופיע בלונדון. הקלטנו שני אלבומים, עד שהחלטתי לחזור לארץ ב־1972". 

למה חזרת? 
"הבנתי שהלהקה הגיעה לרמה מסוימת, וכדי לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע למקומות גבוהים - צריך להתפשר על המוזיקה ולהילחם מלחמות שלא קשורות לאומנות. הופענו עם דיפ פרפל והוזמנו לחמם את לד זפלין, אבל הבנתי שייקח לנו הרבה זמן לפרוץ שם. הרגשתי שאני לא רוצה לחיות בחו"ל. אני ישראלי, התרבות שלי ישראלית, אני רוצה לחיות בארץ. כבר הייתה לי קריירה בארץ.

"הוצאתי עם אריק את האלבום 'בדשא אצל אביגדור', ובביקור מולדת הוצאנו את השיר 'אמא אדמה'. רציתי לחזור, להמשיך לעבוד עם אריק. כשהחלטתי לחזור הלהקה הופתעה. בסוף עמי טרייבטש החליט להצטרף אליי. חזרנו לארץ ויחד עם הגיטריסטים שמוליק בודגוב ורוני דמול הופענו תחת השם 'הצ'רצ'ילים החדשים'".

בדיעבד אתה שמח שחזרת?
"כן, החזרה פתחה לי דלת אחרת. ב־75', אחרי שסיימנו את סיבוב ההופעות של האלבום 'סע לאט', החלטתי לפרק את הלהקה וללכת ללמוד מוזיקה עם מלגה שקיבלתי מקרן אמריקה־ישראל. במקביל יהונתן גפן הזמין אותי לנגן במופע 'מכתבים למערכת', שבו גם שרתי לראשונה. פתאום קיבלתי אישור לזה שאני יכול להיות גם זמר. בהמשך יהונתן ביקש ממני לשיר גם במופע 'אדם וחבל', והדלת שלי כאומן סולו נפתחה". 

העובדה שאתה מציין בימים אלו 60 שנות פעילות מוזיקלית גורמת לך לחשוב על הדרך שעברת?
"למרות היותי קצת רומנטיקן, אני לא ממש מתעמק בעבר. לפעמים אני מקשיב לשירים שעשיתי כדי לקבל אינדיקציה קצת יותר ברורה למה אני רוצה לעשות. אני שמח שאנשים מכירים ואוהבים את השירים שלי, שהם לא נעלמים בתוך הקאנון התרבותי שלנו אלא הפכו למשהו בעל תוכן וערך. זה הישג גדול מאוד עבורי. באתי משכונה קטנה, שכונת שפירא בתל אביב. הבית שלי לא היה משכיל, ואת ההשכלה שלי קיבלתי בכל מיני דרכים, כמעט אוטודידקט. לחשוב שאני עכשיו עם 60 שנות קריירה, ופה ושם אני מקבל הוקרה או פרס, זה מטורף בשבילי, כי כנער בסך הכל רציתי לנגן".

לקח לא מעט שנים עד שהעזת לכתוב טקסטים בעצמך נוסף להלחנה. מה היה הרגע שבו קיבלת ביטחון?
"כל הזמן עשיתי ניסיונות בכתיבה, אבל לא חשבתי שאני מספיק מיומן, בייחוד אחרי שהלחנתי טקסטים של אחרים. כשהתחלתי לשיר הבנתי שאני חייב לחפש את המילים שלי כזמר, והתחלתי לנסות להביע את עצמי דרך מילים. לנבור פנימה. זה לא היה קל. לאט-לאט קיבלתי ביטחון בעצמי, בייחוד לאחר שקיבלתי פידבקים על שירים שכתבתי. הבנתי שכנראה יש לי את היכולת הזו".

מה אתה עושה כדי לשמור על רלוונטיות כאומן לאורך שנים?
"קודם כל אני שומר על הבריאות הרוחנית שלי. אני לא מתאבן במקום אחד אלא מנסה כל הזמן לשנות דברים ולחקור את עצמי, לחפש אומנות נוספת שתאתגר אותי. זה משאיר אותי חי מבחינה מנטלית. אני מופיע, מתראיין והרלוונטיות נשמרת. אנשים שלא יודעים או זוכרים משהו שקשור אליך פתאום נזכרים, שומעים ואוהבים. יש לי שיחות עם הרבה אנשים שאני לא מכיר, וזה נותן לי מוטיבציה ליצור. היצירה מחיה את הנפש שלי, והנפש מחיה את הבריאות שלי. ואני עושה ספורט ואוכל בריא, אז אני שומר על עצמי".

לגבריאלוב ארבעה ילדים. שני בנים מהנישואים הראשונים, ומהזוגיות השנייה עם מיכל יש לו שני ילדים נוספים, בהם שירה (35), שהלכה בדרכו. "מבחינת ביצועים כזמרת, היא הרבה יותר טובה ממני", הוא אומר בגאווה. "אני מאוד נהנה להופיע איתה על הבמה, אנחנו משתלבים יפה בקולות. עד עכשיו עוד לא הקלטנו משהו ביחד, אבל אולי זה יקרה. היא כותבת שירים ומחפשת את הדרך שלה. אני חושב שקודם כל היא צריכה שהקריירה שלה תהיה יותר יציבה ותתבסס יותר ואז אולי נוכל לעשות משהו שלא ייתן הרגשה שמישהו מנסה לעשות עסק מסחרי, אלא משהו טבעי ואמיתי".

מה אתה חושב על הדור הצעיר של המוזיקאים? אתה עוקב אחרי שירים חדשים שיוצאים?
"אני עוקב כל הזמן, אבל האסכולה שלי שונה. אני פחות אוהב את המסחריות והמכניות של המוזיקה. קל יותר לעשות את זה כיום בעזרת המחשב. זו תעשייה שבה לוקחים זמר, כותבים לו מילים ולחן, מביאים מפיק ומוציאים שיר. אני פחות שם, אני כותב, מלחין ומפיק לבד, כי אני אוהב להרגיש חלק מתוך היצירה, והמסחריות הזו בעיניי לא טובה, לא כנה ולא מייצרת משהו אמיתי".

כמוזיקאי אתה לא נעזר בבינה מלאכותית ככלי עזר להפקת מוזיקה?
"לא ואני גם לא יודע אם אכנס לזה, אני עוד נמצא ביצירה האנלוגית, מעדיף לכתוב את מה שאני מרגיש, לנגן זאת בפסנתר או בגיטרה ולהקליט".

בימים אלה מופיע הרכב הפרויקט של רביבו עם זהר ארגוב על במה אחת בעזרת טכניקה של בינה מלאכותית. מה דעתך בנושא?
"זה עניין מסחרי ושיווקי. נראה לי קצת מצחיק כשעושים דבר כזה, כי זה לא אמיתי".

אני רק מניח את זה על השולחן: אם יגידו לך להופיע עם הולוגרמה של אריק איינשטיין, לנגן איתו, תעשה את זה?
"(צוחק) בשביל הכבוד של אריק אעשה את זה, אבל זה לא מדבר אליי מבחינה אישית". 

מה לאחל לך ליום ההולדת? 
"שתהיה לי בריאות טובה, בריאות נפש טובה שתאפשר לי להמשיך ליצור, ושהחיים שלנו יהיו טובים יותר. מה צריך מעבר לזה? שיהיה לי תמיד את הפיתה, החומוס והזיתים". 