בשנת 1969 בעיצומן של הקלטות אריך הנגן של השלושרים, עבדו שלום חנוך, חנן יובל ובני אמדורסקי על שיר חדש, "צרות טובות". "אני רוצה שחנן ישיר את זה סולו", אמר אמדורסקי בספונטניות, והשאיר את יובל חסר מילים. "בני הביא את זה משום מקום", הוא אומר. "אף אחד לפניו לא חשב שאני יכול להיות זמר ולשיר שיר סולו. גם לא אני. הוא נתן לי את הביטחון להאמין שאני יכול ומסוגל להחזיק שיר לבד. היה אופטימי חסר תקנה, ובזכות האופטימיות שלו אני זמר".
ממרחק של 55 שנה מאותו אירוע מכונן, משחזר יובל את דרכו המוזיקלית, שלתוכה התגלגל: "פתאום הייתי בלהקת הנח"ל, ואחר כך נסעתי לאמריקה במסגרת שלישיית יואל דן, שם שימשתי כגיטריסט וכזמר ליווי כדי ללמוד את המקצוע ולהשתפשף".
בארצות הברית הוא בכלל למד תכנות: "כשחזרתי ארצה חיפשתי עבודה, אבל אף אחד לא רצה להעסיק אותי כי הייתי חסר ניסיון".
מי שהציל את המצב היה חברו מקיבוץ משמרות ומלהקת הנח"ל, שלום חנוך, שסיפר על השלישייה החדשה שמוקמת. "הצטרפתי זמנית עד שאמצא עבודה במחשוב", אומר יובל בחיוך. "כשבא השיר 'צרות טובות' עם הסולו שלי, הכל השתנה עבורי. פתאום מצאתי את עצמי בלהקה הכי מצליחה במדינה, והיה לי פולקסווגן והייתה לי דירה, הישג לא רע לבחור בן 23".
למרות הלהיט הגדול שלו, יובל מספר שלא היה בטוח שזה באמת הכיוון שהוא רוצה ללכת בו. בינתיים הוא התגלגל ממקום למקום. ב־1970, לאחר שחנוך הודיע כי הוא רוצה לנסות את מזלו בחו"ל והשלושרים התפרקו, הוא קיבל את הצעתו של הבסיסט והזמר אלי מגן ושל המתופף זוהר לוי, שניגנו עם השלושרים, להקים להקה. "צירפנו אלינו את הגיטריסט שלמה מזרחי ואת ג'וזי כץ והקמנו את כיף התקווה הטובה, הרכב שהדינמיקה בו הייתה נוראה ואיומה, בית משוגעים. ברחתי משם אחרי ארבעה חודשים, למרות שהיו לנו שירים טובים ומוצלחים כמו 'בלדה לעוזב קיבוץ' ו'ד"ר יארינג'", הוא מספר.
הוא לא נשאר מחוסר עבודה לאורך זמן. די מהר הציע לו האמרגן והמפיק מיקי פלד להקים עם קובי רכט וקובי אשרת את שלישיית שובבי ציון. "השלישייה הצליחה אומנותית, אבל לא הצליחה מי יודע מה מסחרית", מודה יובל. "בכל מקרה הייתי בתחום, אבל עדיין לא חשבתי כמו זמר. היה נוח לי לשיר בהרכבים ולא לבד, מה גם שזו הייתה פרנסה עבורי. לא האמנתי עדיין שאני יכול להתפרנס כזמר סולו".
אחרי פירוק שובבי ציון, תפס יובל תעוזה. כשיש לו משפחה לפרנס, החליט להופיע לבד לראשונה עם שירים בעברית ובאנגלית במועדון עומר כיאם הפופולרי ביפו. לקראת המופע הלחין את שירו הראשון, "בטרם", לפי מילים של יהודה עמיחי: "פניתי לחנוך חסון היקר, מנהל התוכניות בקול ישראל, והוא סידר לי להקליט את השיר באולפנים של הרדיו. לצורך ההקלטה גייסתי חברים והוצאנו את השיר על גבי סליל הקלטה של רבע אינץ'. השיר תפס כאש בשדה קוצים. כל הארץ רעדה ממנו. אין לי הסבר לזה".
השיר הזה גרם לך להבין שאתה מסוגל גם להלחין?
"עדיין לא. לא האמנתי שלחן שלי תפס כל כך. חשבתי שזה היה משהו חד־פעמי".
קומבינה עם ארצי
בהמשך פנה יובל לשלמה ארצי ולמיכאל תפוח, שניהלו אז חברה שהפיקה ג'ינגלים לרדיו. "הם נתנו לי להשתמש באולפן בין ההקלטות. חצי שעה, רבע שעה, ובתמורה לזה הם קיבלו אחוזים מההופעות שלי. זו הייתה מין קומבינה שלנו", הוא מספר."באולפן שלהם הקלטתי את השיר השני שהלחנתי. אחרי שהשיר הראשון של עמיחי שהקלטתי הצליח כל כך, פתחתי ספר של יהודה עמיחי באופן אקראי ומצאתי את השיר 'שנינו ביחד, וכל אחד לחוד'. הלחנתי אותו וגם זה הצליח מאוד. הלוואי עליי כיום הצלחה כזו של שיר".
השיר הבא שיובל הקליט תחת הדיל עם ארצי ותפוח היה "סוזאן", גרסה עברית של נעמי שמר לשירו הנודע של לאונרד כהן. "בני אמדורסקי קנה מנעמי שמר את התרגום לשיר עבור השלושרים, אבל לא השתמשנו בו. כשחיפשתי חומרים, הוא אמר לי 'זה שלך, תיקח'. לדעתי, זה התרגום הכי יפה שיש ללאונרד כהן בעברית", הוא אומר.
במלחמת יום הכיפורים יצא יובל עם הגיטרה להופיע בפני חיילים, מסיני עד רמת הגולן. באחת החופשות, כשחזר לתל אביב, נתקל בטור השבועי של יהונתן גפן ב"מעריב" בשלושה שירים שתפסו את עיניו: "אתם זוכרים את השירים", "משחקי מזל" ו"אני רואה אותנו כבר זקנים". "אלו היו השירים הראשונים שעודדו אותי לשלם בעצמי על שעות אולפן", הוא אומר.
אל שמונת השירים שכבר היו לו, הוא הוסיף עוד שלושה: "על ענן 26", "תפילת הצבעים" ו"טוב שלא הלכת" - ובכך השלים את הקלטות אלבום הבכורה שלו "חנן יובל", אשר יצא בסוף 1974. "העבודה על ליקוט השירים, עוד בטרם חשבתי לאגד אותם לאלבום, ארכה כשלוש שנים", הוא אומר.
איך האלבום התקבל?
"התקבל בסדר. הוא בעיקר האלבום שהוציא אותי לאור כזמר. לשיר הבולט בו, 'אתם זוכרים את השירים', שהפך במרוצת השנים לקלאסיקה של הקלאסיקה ומזוהה איתי ואני מזוהה איתו, לקח המון זמן לחלחל עד שהגיע זמנו".
מתי זה היה?
"בזמן מלחמת יום הכיפורים הייתה תוכנית טלוויזיה שנקראה 'מפגש אומנים'. בכל פעם צולמו אומנים בבסיס אחר. כשהגעתי להופיע על משחתת באילת, הבנתי שכל האומנים יבצעו שני שירים, ורק אני קיבלתי שיר אחד, 'ליל חנייה'. כשאמרתי למנהלי התוכנית שאני רוצה לשיר כמו כולם שני שירים, הם שאלו אותי איזה שיר נוסף יש לי. אמרתי שיש לי שיר חדש, 'אתם זוכרים את השירים'. 'זה שעמום', הם אמרו לי. 'השיר הזה לא יעבור'. בתקופה ההיא הייתי עם פיוזים מאוד קצרים. אמרתי להם: 'אני הולך הביתה. תקפצו לי'. בסוף נתנו לי לבצע את השיר. כשהוא תפס - הוא תפס".
מאז לא הפסיק להלחין ולבצע שירים בשלל פרויקטים, עד היום. הוא הקליט 12 אלבומי סולו וכתב שירים עבור אחרים. בין השירים שעליהם הוא חתום: "פגישה, חצי פגישה", "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "אני וסימון ומואיז הקטן", "שהשמש תעבור עליי", "הימים שעוד נכונו לנו" ועוד. "לא תכננתי שום דבר בקריירה שלי", הוא אומר. "הכל היה התגלגלות של דברים שהצליחו".
מוזיקה מהקיבוץ
יובל, יליד קיבוץ משמרות שגדל בפרדס חנה, החל ללמוד לנגן בגיטרה בנעוריו. היה זה, כאמור, חברו מהקיבוץ שלום חנוך שסייע לו להיכנס לתחום. וגם מאיר אריאל, בן משמרות, היה שם עבורו. "מאיר אריאל היה בחור יפה תואר, צ'ארמר ומקסים באופי ובשפה העברית שלו. היה כבוד להיות לידו", אומר יובל. "אחרי שעברנו לפרדס חנה, הייתי הולך עם אמא שלי לחתונות במשמרות, ושם הופיעה להקת הקיבוץ, משמרון, שבה שלום ומאיר שרו. נמשכתי אליהם כמו פרפר לאש. מהר מאוד הצטרפתי להרכב. המוזיקה שלי הושפעה מהקיבוץ".
בהמשך שירת כאמור בלהקת הנח"ל בתוכניותיה "בפעם ה־18" ו"מהנח"ל באהבה". "לא נתנו לי סולואים בלהקה הצבאית, ואף פעם לא הייתי בפרונט", הוא אומר. "חשבתי שאחרי הצבא אהיה חקלאי, כבר נרשמתי לפקולטה לחקלאות בירושלים, אבל אז בא הזמר יואל דן וצירף אותי לשלישיית הזמר שלו ויצאנו לסיבובי הופעות בארצות הברית, והשאר היסטוריה".
בתחילת הדרך היית שר ומנגן רוק'נרול, ואילו עם הזמן מיתגת את עצמך כיוצר של שירים יותר רכים, מלודיים ועדינים. מדוע?
"יש כמה הקלטות שעשיתי, שאם תשמע אותן תגיד: 'וואו, איזה זמר רוק'נרול!'. הקהל בארץ מתייג אותך ושם אותך בסוג של מגירה, ואי אפשר להילחם בזה. חלק מההצלחות בהופעות שלי קורות כשאנשים אומרים: 'וואללה, לא ידענו שאתה עושה רוק'".
לא רק רוק, יובל יצר לאורך הקריירה שלו גם מוזיקה ים־תיכונית: "יצרתי שירים למרגלית צנעני, לחיים משה, לאבנר גדסי. רציתי להגיד: 'תפסיקו כבר עם ההבדלים האלה. גם אני ים־תיכוני, נולדתי פה בים התיכון. זהו'".
אתה מלחין את שיריך, אבל לא כותב טקסטים. מדוע?
"לא כתבתי מעולם. ניסיתי כמה פעמים, זה לא צלח. אני לא טוב בזה, בוא נודה. לקחתי אפילו סדנת כתיבה אצל רוני סומק, אבל זה לא יצא. אני יודע מה אני רוצה לומר, יודע להתערב בטקסטים של אחרים שכתבו לי, יודע להמציא רעיון ולהוסיף מילה פה ושם, אבל לכתוב שיר מההתחלה ועד הסוף, זה דורש כישרון".
אולי הבינה המלאכותית תסייע לך בכתיבת שירים או אפילו בהפקה.
"אני לא כזה גאון טכני. כשאני שומע דברים שעושים ב־AI, עבורי זה דבר מדהים. אבל זה 'ליד', עדיין לא שמעתי משהו מרגש שנעשה באמצעותה. חסר הרכיב האנושי, זה שמרעיד לך את הלב".
משהו בגישה שלך להלחנה של טקסט השתנה לאורך השנים?
"אנחנו משתנים, גם הטעם שלנו משתנה. פעם חיפשתי להסתבך בלחנים, והיום אני מרשה לעצמי להיות יותר ישיר ופשוט, כי אני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. אבל זה לא במודעות שלי כל כך, אני לא חושב שתכננתי את זה, זה פשוט קרה".
אתה שלם עם הצעדים שעשית בקריירה שלך?
"שלם כי מלכתחילה לא תכננתי להיות אומן. מה שכן, היו לי שני משברים בקריירה שגרמו לי לחשוב שאולי אני לא במקצוע הנכון. בשנת 1981 עשיתי עם דודו אלהרר את הפרויקט 'שושי באגף 7', עם האסיר המזמר דוד שושי. הוא מת כשבדיוק סיימנו את העבודה על האלבום ובעוד הלהיט 'פסוליה' מככב בכל מקום. אחר כך העלינו את המופע 'הקוסקוס והסרפן' והוא נפל, וכעבור כמה חודשים איתן גפני פנה אליי להפיק את פסטיבל 'שירי לי כנרת', ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה וזה נתקע. הייתי מיואש כבר.
"אבל אז פגשתי את אהוד מנור ונרקם אחד משיתופי הפעולה המוצלחים ביותר שלי. אחרי עשור היה אמרגן אחד שהריץ את המופע 'שלושרים על גשר הירקון', שבו השתתפתי עם בני אמדורסקי וישראל גוריון. אותו אמרגן רצה להריץ אותי בהופעות סולו בקיסריה. הוא יעץ לי להפסיק את המופע עם בני וישראל, להיעלם לארבעה חודשים ולהכין תוכנית חדשה. הוא הבטיח שיארגן הפקה בומבסטית. הקשבתי לו, שכרתי להקה ואפילו הקלטתי אלבום חדש בשם 'באורות גבוהים'. יום אחד בא האמרגן הזה ואמר: 'אני נורא מצטער, אין לך הפקה'. נשארתי עם 60 אלף שקל מינוס בבנק, ובלי שום צפי לגרוש שייכנס כי ייבשתי את העסק בגללו. יצאתי טמבל. איכשהו הצלחתי לצאת מהמשבר הזה".
מה דעתך על הדור הצעיר של המוזיקאים?
"אני עוקב אחרי השירים החדשים שיוצאים מדי שבוע, מאזין להם ומייחל להתרגש. אז מ־20־30 שירים חדשים, אני מצליח להאזין עד הסוף רק לשלושה, ואולי על אחד מהם אני אומר 'איזה יופי!'. קשה להמציא את הגלגל מחדש. המציאו כמעט הכל, וצריך להביא את המשהו הנוסף. זה לא שאני לא חושב שיש כישרונות. יש זמרים נפלאים, בוודאי שיש טובים ומוכשרים מבני הדור שלי, אבל אני אומר: בואו ניפגש בעוד עשר שנים, כי מסננת הזמן תקבע מה יישאר ומה לא".
תוכניות הריאליטי המוזיקליות הן מהז'אנר שחביב עליך?
"בהתחלה עוד הייתי צופה, כי גם יש בהן כישרונות נהדרים והן גם מחיות שירים נשכחים, אבל לאט־לאט הן התמקדו בפוזות של השופטים, ואני לא יכול לסבול את זה. אז אני מעדיף לצפות בכדורסל".
תראה את גודל השעה
נוסף להופעותיו ברחבי הארץ, יובל (78), שזכה מוקדם יותר השנה בפרס אמ"י למפעל חיים, ממשיך להלחין ולהקליט שירים חדשים. "אני מקליט כי זה מגרה אותי", הוא אומר. "פרופ' יורם יובל אמר פעם שאם אנשים מבוגרים רוצים להמשיך בחיים נורמליים ולעכב את ההזדקנות, הם צריכים להמשיך לעבוד בדברים שהם אוהבים ולהיות בסביבת אנשים שהם אוהבים - וזה מה שאני עושה. יש משפט שאומר: 'אתה לא יכול שלא להזדקן, אבל אתה לא חייב להיות זקן'. יש לי עדיין מספר תכונות אינפנטיליות שמלוות אותי כמו לפני 20 שנה.
"לא השתניתי הרבה, אבל נעשיתי טיפה יותר רגוע בשנים האחרונות. השירים שאני מקליט מדי פעם, כמו השיר הבא שאני מתכנן להקליט בעוד חודשיים לקראת יום הלשון העברית, מגרים אותי. אני מחכה להגיע לאולפן, אני מוכן לגור באולפן. זה עושה לי את זה. מבחינה כלכלית אני מסודר. אני זקוק למוזיקה מאוד, זקוק לה לנשמה, כמו שאני זקוק להופעות. בשבוע שעבר הופעתי חמש פעמים, ונהניתי מכל רגע. זה תענוג".
כאומן ותיק, מה דעתך על היחס של המדינה לאומנים ותיקים?
"מצב האומנים הוותיקים כיום הוא כמו שהיה פעם. המדינה משתמשת בהם בנקודות מסוימות, אבל כמעט לא עושה כלום עבורם, וחבל. יש הרבה אומנים ותיקים שרעבים לפת לחם. זה ממש לא בסדר".
שיחתנו מתקיימת ביום שבו יצא "קורא ברוח", שיר חדש שלו ושל דני בסן, שהוא הלחין למילים שכתב איזי מן בהשראת הרב קוק. "בשנתיים האחרונות אני מקיים סיבוב הופעות בשם 'יובל וחצי', שבמסגרתו אני מארח בכל פעם אומן אחר. באחת הפעמים ביקשתי מדני בסן להתארח אצלי. הבן אדם המקסים והמתוק הזה אמר מיד 'כן', ונרקם בינינו קשר הדוק", מספר יובל. "כשהלחנתי את 'קורא ברוח', רציתי להקליט אותו עם מישהו שהוא רוק'נרול, ועל המקום דני הסכים. השיר הזה הגיע אליי בערב יום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל, שהיה בסימן 7 באוקטובר. איזי מן הגיש לי את הטקסט וביקש שאחשוב למי זה מתאים. אמרתי לו שאני לוקח את השיר הזה לעצמי. הוא מאוד רלוונטי לתקופה".
"תראה את גודל השעה", נכתב בשיר. "היא מתדפקת על השער, כמבשרת נבואה, בדרך כלל של זעם, הכי פשוט להתעלם, ולעצום את העיניים - או להיות כמו חולם - שרק בוהה אל השמיים".
איך עוברת עליך התקופה הנוכחית?
"השנה הוספתי ממ"ד בבית. לפני כן היינו מוצאים פינה בחדר המדרגות להסתתר בה. באופן אישי אני בסדר, אבל המדינה במצב רע וזה מחלחל פנימה. אני מרגיש עצב. אני עצוב לא מבחינת הביטחון, אני נעצב על כל ההרוגים והפצועים, ונעצב גם ממצב המנהיגות. אלו סימני דיקטטורה, אין מילה אחרת לכנות זאת. אנחנו מתקדמים לאט־לאט לכיוון הזה, וזה מפחיד. מישהו המציא לאחרונה את המילה 'לנרמל'. עצוב שמה שקורה אצלנו הפך לנורמלי".
תסביר?
"אני מתקשה להבין את הסגנון שם למעלה, בכנסת בירושלים, זו התנהגות בלתי נתפסת. דוד ביטן אומר בדיון לקרובת חטופה 'תקצרי'. של נעליך מעל רגליך לפני שאתה מדבר. וזה עוד ביטן, שהוא יחסית רך ונעים מבין אנשי השלטון. איזה סגנון בוטה, איזו התלהמות. תמיד היו שחיתויות, תמיד היה פילוג, אבל לא ברמה כזו. שום דבר לא מתקרב לרמת השחיתות של הממשלה הנוכחית. בשיר החדש של דני בסן ושלי אנחנו שרים 'אני קורא כי אין לי כוח עוד לשתוק'. זה בדיוק הדבר הזה. איך אפשר לשתוק על התנהלות כזו?".
יצא לך להופיע במלחמות קודמות. במה המלחמה הזאת שונה מהזווית שלך?
"במלחמת ששת הימים הייתי חייל בחטיבה 45. יחד עם שני חיילים מהחטיבה, קובי אשרת ולוליק לוי, הקמנו שלישייה מאולתרת שהופיעה בפני חיילים. אחר כך הופעתי במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה ובשאר המבצעים הצבאיים. ההופעות היו בפני חיילים, והמלחמות היו מחוץ ליישוב. פעם היה צבא שנלחם חודש־חודשיים, זה נגמר ואתה חוזר הביתה. הפעם אתה מופיע בפני אזרחים שנעקרו מבתיהם לפני שנה, זה שונה לגמרי. לאחרונה הופעתי באיילת השחר, בדרך נסעתי עם ראש חצי בחוץ לוודא שאין אזעקה. לא העליתי על דעתי שנגיע למצב כזה".
משהו בהשקפת העולם הפוליטית שלך השתנה מאז 7 באוקטובר?
"בימים הראשונים חשבתי שאם יש משהו חיובי במלחמה האיומה הזו, זו ההתגייסות של האזרחים למאמץ המלחמתי, גם בעורף וגם בחזית. הנתינה והעשייה של כולם, כולל של גיבורים שדקה לפני המלחמה טינפו עליהם. אבל לצערי הרב הממשלה ידעה להחזיר אותנו למסלול הפילוג. אין כבר את האחדות שהייתה ב־8 באוקטובר, וזה כואב".
כאומן שלא חושש להביע דעות פוליטיות, לא חששת שזה עלול לפגוע לך בקריירה?
"אנחנו לא גיבורים גדולים. בטוח שחששתי. אבל כבר לפני שנים עמדתי על הבמה של 'שלום עכשיו' בתל אביב. השיח השתנה ואני מוכן לצאת לרחובות כשיש גסות רוח ושיח מתלהם שאינו קשור לפוליטיקה. אני חושב שזה בסדר שיש דעות מנוגדות, כל עוד השיח מכבד, מה שלמרבה הצער אין בממשלה הנוכחית".
נשמע שהשירים שלך מקבלים משמעות חדשה בימים אלו.
"יש הרבה כאלה. קח למשל את 'הימים שעוד נכונו לנו', שהלחנתי עבור הדודאים. כיום אנשים מוחאים כפיים כבר בתחילת השיר, הם מזדהים עם הרצון שיבואו עלינו ימים טובים. השיר 'דור', שאהוד מנור כתב על בני, דור, יש בו אלמנט מחאתי שמקבל כיום משמעות אחרת אפילו שנכתב לפני 30 שנה. לפני שנה וחצי, בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, הייתי מופיע עם השיר הזה ושר 'אל תשתוק - עמוד מולי, אל תסמוך - על הדור שלי'".
אתה ממשיך לפקוד את ההפגנות?
"הייתי כמה פעמים בכיכר החטופים והופעתי שם בקבלות שבת. יש לי חברים טובים מנחל עוז עוד מ־1975, כשהפקתי להם פסטיבל זמר פרטי. מאז אני מחובר לקיבוץ".
אתה אופטימי?
"אני אופטימי, מכיוון שהמציאות מוכרחה להשתנות. יש ביטוי בצרפתית שאומר שכאשר יש חום גדול, הוא מוכרח 'להתפוצץ' בכך שיבוא גשם. אני מרגיש שזה יקרה אצלנו, לא יכול להיות שהאופרה הזאת בפוליטיקה תימשך כל כך הרבה זמן. בינתיים אני משתדל להתמקד בכאן ועכשיו. במציאות הזו אי אפשר להסתכל קדימה ולתכנן תוכניות לטווח ארוך".
מה נאחל לך לשנה הקרובה?
"אני מאחל שנחזור למסגרת נורמלית, אבל החיים לא יכולים להתחיל להיות נורמליים עד שכל החטופים לא יחזרו הביתה. אני מייחל קודם כל לחזרתם".