אנשים מחפשים את עצמם, מנסים לשנות את דרכו של העולם, מוכנים לעשות את הכל בשביל החסד, או בשביל האלוקים, או רק בשביל הכסף" – כך, בצלילים בלוזיים ובשירה רומנטית בקול עוצמתי וסנטימנטלי, שמעתי את ג’וני שועלי שר את הסינגל הראשון שמקדם את “אנשים ואותיות", אלבומו החדש והמשותף עם המתופף והמוזיקאי עמי שלו.
כמה ימים אחרי כן, כשיצא האלבום המלא של הצמד “דו ג’וני שועלי", האזנתי לתשעת השירים ששועלי כתב והלחין (והפיק מוזיקלית עם שלו), ונשאבתי לתוך עולם של רוקנרול בשלל גווניו.
האלבום נע מרוק רך (“יום יום באת") דרך רוק כבד (“בת שבע") ועד רוקבילי (“אופניים") בעושר מוזיקלי שטומן בחובו גם נגיעות סול, קאנטרי, פולק ומוזיקה אלקטרונית. הרגשות הבולטים בשירים הם כאב, אהבה, אכזבה ותקווה, לצד שגרה.
סטופ לפרפקציוניזם
“החיבור בין עמי לביני התחיל בקורונה", שועלי מספר. “הייתי רץ על הטיילת בתל אביב, וגם עמי היה רץ במקרה באותו זמן בכיוון הנגדי, כך שיצא שנפגשנו כל פעם בזמן ריצה, ונוצר בינינו קשר מחודש כי בשנות ה־90 היו לשנינו להקות מקבילות שהופיעו יחד על במות. עמי היה בלהקת ‘סאבוויי סאקרס’ שהוא הקים ואני הייתי בלהקת ‘רעש’. אחרי התקופה הזו אני פניתי לכיוון החיים שלי, ועמי נסע לאמריקה עם הלהקה המצליחה שלו ‘מונוטוניקס’. בעקבות המפגשים המקריים שלנו בריצות בטיילת, חברנו המשותף רע מוכיח הציע שננגן יחד, אז נפגשנו, והתחלנו לעבוד".
בתחילה שועלי גיבש הרכב, שנוסף לשלו כלל עוד נגנים, והחל לעבוד על אלבום חדש. “משהו שם לא עבד, לא אהבתי את התוצר הסופי", הוא מסביר. “ואז פרצה המלחמה, ועמי ואני החלטנו לנגן את השירים שנינו בלבד. חלק מהשירים שינינו, ומהר מאוד הגענו למצב שזה קורה. גם עכשיו, אחרי האלבום, אנחנו מנגנים ועובדים על חומרים חדשים. יש לנו חיבור טוב. הפשטות של תופים, גיטרה ושירה בלבד מאוד משתלבת לנו. אהבתי את זה יותר מלקבוע עם הרבה נגנים, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. עמי ואני מבינים זה את זה בלי לדבר".
משיחותיי עם מוזיקאים, בתחילת המלחמה רובם לא היו מסוגלים לנגן. איך יוצרים אלבום בצל מלחמה?
“בחודש וחצי הראשונים לא היינו מסוגלים לעשות כלום. לא יכולנו לגעת בכלי נגינה ואפילו לא לשמוע שיר במחשב. לקח זמן עד שהרגשנו שאנחנו מוכנים להתחיל לנגן, וברגע שהתחלנו לנגן – לא הפסקנו".
"כמובן היו אזעקות כל הזמן, ונוצר מצב מטורף שלפעמים ניגנו בפרנויה, כי יש קטע במצילות התופים שיוצר צליל עולה ויורד, שנשמע כמו אזעקה, ואז אתה לא בטוח אם זו אזעקה או לא, ולפעמים היו אזעקות וחשבנו שזה מהנגינה, אבל האולפן שלנו בממ"ד, אז זה היה בסדר. מובן שגם בהפסקות הנגינה אתה רואה חדשות, וזה לא כיף, ככה שאין בנגינה התנתקות אמיתית מהמציאות. אי אפשר לעזוב הכל ולהתמקד רק במוזיקה, אנחנו במציאות ישראלית לא פשוטה בכלל".
חלפו שבע שנים מאז אלבומך הרביעי, “אדמה בוערת". למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא אלבום נוסף?
“לעבוד על האלבום הקודם לקח לי תשע שנים, ככה שהשתפרתי בשנתיים (צוחק). לוקח לי כמעט עשור לעבוד על אלבום. הרבה מאוד זמן לבחור את השירים שאני רוצה לעבוד עליהם, ואחרי זה אני עובר המון תהליכים בעבודה – בנגינה, בהקלטה. לוקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה שהחומרים שיש לי יכולים בסוף באמת להיות אלבום".
מזל שהפרפקציוניזם לא הורס לך, ואתה מצליח להוציא אלבום.
“באיזשהו שלב צריך לעשות סטופ לפרפקציוניזם כי אפשר להמשיך עם המשחק הזה".
הוצאתם את האלבום בפורמט של ויניל, נוסף לפורמט דיגיטלי. מדוע?
“הסיבה הראשונה היא שעמי הוא אדם של תקליטים. יש לו אוסף מטורף של תקליטים, הוא לא מחובר לאינטרנט והוא שומע מוזיקה רק מתקליטים. וגם אני הרגשתי שאני רוצה משהו חומרי, שאפשר להחזיק ביד".
לא אאוטסיידר
שועלי (57), שהחל את דרכו בתעשיית המוזיקה כבר באמצע שנות ה־80, פרץ לתודעה ב־1991 כבסיסט, גיטריסט, קלידן וזמר בלהקת הרוק “רעש", שכללה גם את אמיר קרטס ז"ל (שירה, גיטרה, פסנתר וקלידים), רע מוכיח (גיטרה, קלידים, קולות) ועודד פרח (תופים, שירה). הלהקה, שפעלה עד שנת 2000 והייתה מלהקות הרוק הבועטות בביצה המקומית, הקליטה שלושה אלבומים והתפרסמה בשל שירים כמו “לעיתים" ו"נוסע לבד" ששועלי יצר.
“’רעש’ הייתה להקה מיוחדת, מהטובות שהיו כאן", הוא אומר. “הייתה בה יצירה משותפת של אמיר קרטס ושלי, והיה בינינו באלאנס. לא הייתי לידר של הלהקה, אז היה משהו מקל בעניין הזה. יש לי געגועים רבים ללהקה. זה קטע שאני מתגעגע אליו בחיים, וחבל לי שהלהקה התפרקה".
היה לכם איחוד קטן מאז הפירוק.
“אחרי שאמיר נפטר ב־2018 עשינו הופעה אחת מגניבה – עודד, רע ואני – והוצאנו ב־2019 שני אלבומים (‘בתוך הראש: רעש 1’ ו’בתוך הראש: רעש 5’) שכללו הקלטות שלנו משנים קודמות, וזהו. רע באמריקה, עודד במקום אחר והאיחוד לא חזר על עצמו".
הלהיט הזכור ביותר של “רעש" הוא “לעיתים". שועלי מגלה שהשיר כמעט נגנז: “עשינו הצבעה דמוקרטית, והרוב החליט לא לכלול את השיר באלבום. דני רכט מחברת התקליטים התנגד, והתנה את צאת האלבום בכך שהשיר יהיה חלק ממנו. נאלצנו להסכים. אם הוא לא היה יוצא באלבום הזה, לך תדע, אולי הוא היה נשאר אצלי במגירה עד עכשיו".
ב־1995 יצא אלבום הסולו הראשון של שועלי, “האלף ואחד", שכלל את הלהיט המזוהה עימו עד היום יותר מכל, “עכשיו". השיר נכנס לרשימת 20 השירים המושמעים ביותר בגלגלצ בכל השנים.
“כתבתי את הסקיצה לשיר בשנת 1989, אחרי שהשתחררתי מהצבא ועברתי לגור בדירה שכורה בתל אביב", שועלי מספר. “באותה תקופה רק ניגנתי, לא שרתי. לא חשבתי שאני זמר".
"מי ששר את השירים שלי היה חברי הטוב ארל’ה (אריה תגורי. ד"פ), שהיה סטאר, זמר ענק ויפה עיניים. אם ארל’ה לא היה חוזר בתשובה, ומחליט לצערי לעזוב את הקטע של המוזיקה, הוא היה היום כוכב, אני בטוח. בגלל שהוא הפסיק לשיר, נאלצתי לשיר את השירים שלי. אנחנו נפגשים מדי פעם וכותבים ובאלבום החדש יש שיר שיצרנו יחד, ‘אנשים’. כש’עכשיו’ יצא הוא הושמע הרבה. תמיד היה משהו בשיר הזה מעל השירים האחרים. אין לי דרך להסביר את זה. אם הייתי יודע את הנוסחה, הייתי כותב 100 שירים כאלה. לצערי, אין לי מושג".
באותה תקופה שועלי חזר בתשובה, ומאז הוא אדם דתי. בניגוד לחברו תגורי, שועלי המשיך לעסוק במוזיקה. אלבומיו הבאים אומנם לא כבשו את מצעדי המכירות ושיריו לא חרכו את הפלייליסטים, עם זאת, הוא נחשב לאחד המוזיקאים המוערכים בתעשייה, כזה ששומר על מעמד קבוע למעלה מ־30 שנה: “אני יודע שמפרגנים לי מאוד, וגם על האלבום החדש קיבלתי ביקורות מעולות מאוטוריטות בתעשיית המוזיקה. אני חושב שאני במקום טוב בעולם הרוק המקומי. אני לא אאוטסיידר, אני אוהב את המקום שלי ונהנה להיות בו. אני אוהב את המוזיקה שאני עושה ואני חי אותה".
מהו מעמדו של הרוק הישראלי כיום?
“קשה לי לענות על השאלה הזו כי גם כשאני רואה את תוכניות הריאליטי המוזיקליות בטלוויזיה, אני לא רואה בזה דבר אמיתי. זה נורא נכון, ועשוי טוב, זה מושלם מדי. חסר לי בזה הדיסטורשן, העיוות, המשהו הלא מושלם. רוקנרול אמיתי הוא לא משהו מושלם, הוא משהו די דפוק. אנשים די דפוקים שעושים מוזיקה דפוקה ומתוך הדפיקות הזו יוצא הדבר הטוב. הרוקרים שבתוכניות האלה לא באמת מייצגים בעיניי רוקנרול".
איך בכל זאת אתה ודומיך מימי הרוק ההם מצליחים להשתלב בתעשייה?
“אני מרגיש שאני ‘בין הכיסאות’ בקטע הזה. יש כאלה שרואים בי מאוד מיינסטרים, כי היו לי שני שירים מאוד מצליחים ברדיו, ומצד שני, האלבום החדש שלי, נניח, הוא לא מיינסטרים. למרות ש’רעש’ נחשבת לאחת מלהקות האינדי הראשונות בארץ, אני לא נחשב אינדי. אני כבר 35 שנים דתי אורתודוקס, ועם זאת, הקהל הדתי ורוכשי ההופעות הדתיות לא רואים בי אדם דתי, כי אני לא לבוש בשחורים, והקהל החילוני רואה בי חוזר בתשובה. נפלתי בין הכיסאות".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני מנגן ויוצר מוזיקה כל הזמן. זה כל מה שאני עושה".
חי את החלום.
“אני משתדל. זה לא בדיוק שאני חי את החלום, אבל אני לא מתלונן בכלל. לחיות את החלום במונחים אמריקאיים זה להיות בעל אחוזת גרייסלנד, כמו אלביס. אז בוא נאמר שלא קניתי חווה מהמוזיקה, אבל ברוך השם אני חי טוב, נהנה מהמוזיקה, מנגן המון עם עמי וב־17 בינואר נופיע עם שירי האלבום ועוד שירים במועדון ‘שבלול’ בתל אביב, בתכנון להופעות נוספות".