אם תשאלו מה המשותף לשירים "את תלכי בשדה", שהלחין חיים ברקני משער הגולן למילותיה של לאה גולדברג; "אלעד ירד אל הירדן", שכתב והלחין אברהם זיגמן מנחשון; ו"ניגונים", שהלחין דוד זהבי מנען למילותיה של פניה ברגשטיין מגבת, תיענו שהם, כמו גם "תחת עץ האהבה" של מיכל סנונית מעין-החורש ושל אילן וירצברג, כולם מאת יוצרים, שנולדו ו/או גם פעלו בתנועה הקיבוצית, לרבות נעמי שמר, רחל שפירא, יורם טהרלב ומתתיהו שלם, ששיריהם ייכללו בערב מחווה ליוצרים הגדולים מהקיבוצים, שייערכו ב-9, ב-10 וב-11 בינואר בתיאטרון הקאמרי.
"לא חלמתי להיות משוררת או סופרת", מספרת סנונית, ששירה, אשר בוצע במקור על-ידי יוסי בנאי ונורית גלרון, יבוצע הפעם בערבי המחווה בביצוע המשותף של כנרת לימוני, שחקנית הקאמרי, ושל אבי גרייניק.
"בקיבוץ סבב עולמי סביב המוזיקה לצד החקלאות, כשבין הכלים שניגנתי עליהם חלילית ואקורדיון שנאלצתי לנגן עליו כשלקחו ממני את הפסנתר. שנאתי כל רגע עם האקורדיון וראיתי את חיי באמנות כטרגדיה. למזלי, אלוהים פיצה אותי בכך שנמשכתי גם לכתיבה ולקריאה.
"זה לא היה מקרי", היא סבורה. "עין-החורש היה קיבוץ שוחר אמנות ובין חבריו אני זוכרת את הפרטיזן אבא קובנר, שהיה משורר מצוין, אך זיהויו הפוליטי, גם עם השואה, זה כאילו הפחית מהנוכחות שלו כמשורר. מכך למדתי שעדיף לא להרבות בכך".
סנונית, 84, הינה בת קיבוץ עין-החורש ש"בו הייתה היצירה ערך עליון לצד העבודה החקלאית". במשק היא הייתה ילדה-של-טבע. "רוב הזמן הסתובבנו יחפים בשדות וזכור לי מגע הרגליים עם הרגבים", היא מתפייטת. "מה שהפריע לי בילדות המאושרת, זאת הייתה החולמנות שלי. 'תפסיקי לחלום; תרדי מהעננים', אמי הייתה נוהגת לומר לי. הייתי ילדה עם המון סיפורים בראש, דבר שהתבטא בסיפורים שכתבתי, שבהם הרביתי להאניש את הטבע. כל גבעה וכל צמח נראו לי כבני-אדם".
נופו של עמק חפר היה נוף ילדותה, מבושם מריחות הטבע. "היום, כשאני רק מתקרבת לשם, הלב שלי מתרחב ואני נושמת אחרת עם קשר פיזי לפרדסים שהולכים ונעקרים שם", היא מעידה. מנעוריה היא הייתה הרועה הקטנה מהגיא ורעתה את העיזים ואת הכבשים של המשק.
"אולי זה יישמע רומנטי", היא מוסיפה בחיוך, "אבל נהגתי לצאת למרעה רכובה על סוסה ומעבירה את הזמן עם שירים שהתרוצצו לי בראש. בנוסף ליציאה למרעה, הייתי תורמת את חלקי בקטיף התפוזים בפרדס ובבציר הענבים בכרם, לצד העבודה בגן הירק שהייתה משולבת בלימודים. עיסוקים אלה הטביעו בי חותם מאוד עמוק".
לדבריה, כשלא הייתה בטבע, או בחקלאות, קראה. "הייתי תולעת ספרים", היא מצהירה. "סיפורי אגדות שבו את לבי ואיתם, גם עם סיפורי הרפתקאות, הייתי בורחת לעולמות אחרים. גדלתי על הספרים של אריך קסטנר, קרל מאי וז'ול ורן".
גם אם זיכרונותיה מהקיבוץ נשמעים אידיליים, היא תיארה את מה שעבר בינה לבין הקיבוץ כ"מריבות של אוהבים". "בעצם, רציתי להיות מקובלת וזה לא תמיד הלך", היא מעידה. "עם כל האהבה שלי למקום לא הרגשתי שייכת".
סנונית, שלמדה באוניברסיטת תל-אביב ספרות עברית ותיאטרון, "לא כדי להיות שחקנית, אלא כדי להיפתח לספרות העולמית", פרסמה במשך קרוב ל-60 שנה כ-50 ספרים, ברובם ספרי-שירה. עד שהיא עזבה את הקיבוץ ועברה העירה, היא שילבה את הכתיבה עם עבודות במשק, ביניהן בדיר ובבית הילדים.
הספר "ציפור הנפש", שאותו חיברה לפני כ-40 שנה, היווה צומת מרכזית בחייה ולמעשה שינה אותם במידה מרובה. "לעתים על אדם להתכנס בתוך עצמו כדי להוציא מתוכו דברים", היא מעירה. "באותה שנה יצאתי לבדי לביקור של שבוע ברומא, כדי לראות כמה שיותר אמנות ובמהלכו לא דיברתי עם איש. ביום השביעי התעוררתי לפנות בוקר והתחלתי לקרוא איזה ספר באנגלית, 'גברת לב בודד', כשלפתע קפץ לי המשפט 'עמוק-עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש'".
מהמשפט הזה הצמיחה הקריירה של סנונית כנפיים. כשהיא נשאלת מה סוד קסמו של ספרה, היא משיבה: "כל קסם הוא בלתי מפוענח וככל שאינך יודע להסביר אותו, כן אתה נשבע בקסמו".
מאז הופיע הספר באין ספור מהדורות, הומחז והוצג, כשכוכביו, יוסי בנאי ונורית גלרון, עשו ממנו תקליט, שבו היא שרה והוא - קרא. כשבנאי הציע להקליט שיר לביצועם המשותף, נולד השיר היפהפה "תחת עץ האהבה", בלחנו של אילן וירצברג.
אגב, לא הכל היה מושלם בעקבות ספר האהוב: "אם עד הופעתו הייתה ההתייחסות כלפיי כאל משוררת מוערכת, בבת אחת כמו ניצתה אש בשדה-קוצים, כשהקהילה הספרותית לא הגיבה בגדלות-נפש על הצלחת הספר. מאז אני נתונה למתקפה של ביקורות לא אוהדות על ספרי הילדים ובייחוד על ספרי השירה שלי, מה שלא הפריע ל'ציפור הנפש' להימכר במיליוני עותקים - ובתרגומים להרבה שפות. אני כתבתי סיפור מהדמיון וכיום מצטטים אותו אפילו בבתי-משפט ברחבי העולם".
אם ההצלחה כה גדולה, מדוע אמרת לי בראיון ב-2009: "עם כל ספר שאני מפרסמת - אני חושבת שזה אולי ספרי האחרון"?
"גם היום אני חושבת כך כי תמיד נראה לי שכבר אמרתי הכל ואין לי עוד מה לחדש - ואז שוב פורץ מעגל היצירה שלי. אני מודה להוריי ולקיבוץ על שגידלו אותי עם אגו קטן. טוב לי עם מה שיש לי ועם מה שעשיתי. בניגוד לספר-פרוזה, שמתכננים אותו, כאן זה פורץ. ואיך אמר המשורר אמיר גלבוע, שהיה אהוב עליי במיוחד, יש שיר שאומר כך - 'אדם באמת אינו צריך אלא לשיר אחד בחייו'. וספר טוב כמו 'ציפור הנפש' מספיק לעולם מלא וכמה שאצליח, או לא, תמיד אשאר אותה ילדה מהקיבוץ".