אחת-עשרה שנים חלפו מאז אביב גפן הוציא אלבום, והשבוע הוא חבק את אלבום האולפן החמישה-עשר שלו, הכולל שבעה שירים שנכתבו, הולחנו, עובדו והופקו מוזיקלית על ידי גפן עצמו, אשר גם ניגן על כל הכלים באלבום. ההקלטות נערכו באולפן שבנה גפן ליד הכנרת.
אחת-עשרה שנים זה פרק זמן מאד ארוך ומשמעותי עבור יוצר, וכשמדובר בגפן זהו פרק זמן בו נפרד מאשתו לשעבר ואם ילדיו שני פרידן, הפך אבא בפעם השנייה לאליוט, התארס ונישא לשרון קאופמן ואף הפך לאב לשלושה בחודש שעבר. כמו כן במשך פרק זמן זה גפן גם עשה סוג-של סולחה עם החרדים, החל להופיע ביישובים דתיים ובהתנחלויות ואף עוכב על ידי המשטרה בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית ברחוב קפלן בתל אביב. עוד דבר משמעותי שקרה במהלך תקופה ארוכה זו הוא אובדן אביו האהוב, יהונתן גפן.
כל אלה התנקזו לכל תו, אקורד, מילה והברה באלבומו החדש, הנושא את השם "היסטוריה של תאונות", שהוא בעיניי אחד האלבומים הטובים שהוציא בשנות ה-2000, וזאת מכמה סיבות: כל אחד מהשירים מקלף קליפה אחרת בחייו, בהווייתו ובישותו של גפן, קליפה רומנטית, קליפת זיכרונות וגעגועים, קליפת שיברון לב, קליפת תקווה, קליפת עצבות, קליפה חברתית וקליפת בגרות ולראשונה גם שיח על גיל המעבר וזקנה.
הלחנים מאד מלודיים, מורכבים מה-DNA ה"גפני" המאד ידוע ומוכר, הן ברגישות, הן בתיאורים והן בביצועים; חשבון הנפש שלו באלבום זה הוא מאד כן, בוגר ומציג את מה שכבר כולנו יודעים, שבתוך האינטימיות שלו עם עצמו באולפן (או בחדר) – גפן הוא אחד מגדולי היוצרים שלנו, מחונן, שורשי ועל אף שכתיבתו אישית – היא מצליחה ליצור הזדהות קולקטיבית.
התזמורים הנהדרים של גפן ורון קליין עבור תזמורת האומנות של בודפשט מעשירה את העיבודים והעובדה כי גפן נוטה באלבום זה יותר לכיוון הקאנטרי-פולק (עם נגיעות רוק), סגנון שהוא נע בו תמיד בטבעיות ובנונשלנטיות, מאד מתאימה לכל גוון הצלילים, המילים ומה שביניהם. אני מאד אוהב את האלבום הזה, הוא הולם את רוח התקופה, את רוח הזמן ויש בו גם תיעוד תקופתי, בייחוד בשיר "ארץ הפוכה" ("האימהות קוברות עוד ילד בארץ הפוכה, ולא יהיה אף פעם שקט, רק עוד דורות של מלחמה"), המחאתי ביותר באלבום ("לא יגנבו לנו את הדגל, אבל גנבו את המדינה..") אשר גורם לי לדמוע בכל האזנה מחדש.
האהובים עליי ביותר באלבום באופן אישי הם "טאבה", אולי כי אני נוסטלגיסט חסר תקנה ומתגעגע לתקופה שלא הכרתי, זו של רפי נלסון ז"ל האגדי, "שבור ומחובר" כי פשוט אני לא מצליח להפסיק לזמזם אותו ומתחבר לטקסט, בייחוד כשאני חושב על שנות נעוריי שחלפו ביעף, ו"אנשי הגשם", ולו בשל השורה "אנחנו קצת כאלה, אנשים של גשם, שחיים בתוך הסערה" שאני מרגיש שמייצגת את כל מה שאני מרגיש בחיי פה בישראל אהובתי הנצחית.
אני מרגיש שקטונתי מלכתוב "ביקורת" על אלבומו החדש של שולי רנד "אירוע מתגלגל" שכן גם אם אתאמץ, ואני לא מהמאמצים, לא אוכל למצוא משהו פחות טוב להגיד על האלבום הזה. רנד, שמבלי להכיר אותו אני יכול להרגיש שהוא פרפקציוניסט כלפי עצמו, פיתח סגנון אישי כל כך חזק ומושרש בפסקול המקומי שהוא פוסע בו בבטחה מתמדת, גם כשיש רוחות סוערות סביבו.
האזנה לכל אחד משמונת שירי האלבום גורמת לי להיאנח מנחת, לחייך, להתפעם, להרגיש שאני בתוך הצגה תיאטרלית מוזיקלית כלשהיא, להרגיש גיבור בעלילה וגם הקהל, ולנסות לפענח כל מילה, תוך שאני גומע את הלחנים המלודיים והקליטים ומתלהב, כילד קטן, מקולו הכל כך מוכר ואהוב של רנד.
האלבום גורם לי להתמלא באופטימיות, בייחוד הודות לשיר "שבע השנים הטובות" ו"לגלגל את זה הלאה", להתרגש בשיר מחווה כל כך עוצמתי כמו "גבריאל" (לזכרו של גבריאל בלחסן ז"ל) וגם לתהות ולהיכנס לארץ הדמיון עם "המלאך שלי" בניסיון לחשוב היכן המלאך שלי נמצא. ניכרת ביצירה הרנדית ההשפעה של מאיר אריאל ז"ל, וחשוב לציין לשבח גם את המפיקים המוזיקליים של האלבום אסף תלמוד וגדי פוגטש שעושים פה עבודה נהדרת והופכים את הצליל החם – לרותח.
זה מסוג האלבומים שאפשר לשמוע שוב ושוב ושוב ולא לרוות שובע, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות עכשיו, אחרי שסיימתי לכתוב את שורות אלו שהן לא ביקורת אלא אך ורק תחושה אינדיבידואלית של מאזין, מאזין מלא הודיה לרנד על אלבום מופלא שכזה.
דניאל סאן קריאף, שאני אוהב עוד מהתקופה בה שרה בלהקת טיפקס, השיקה השבוע שיר חדש בשם "יממה" שאי אפשר באמת לתחם אותו בסגנון מוזיקלי מסוים שכן הוא כל כך ייחודי ובלתי צפוי שמשלב גם קטע בספרדית, סוחף בשירת "נה נה נה נה" ומשלב בין פופ למוזיקת עולם אתנית בקול נוגע של קריאף שתמיד הייתה יוצרת לא קונבנציונאלית שהולכת בדרכה שלה כמי שמגבשת בעצמה את ישותה האומנותית. השיר מעלה את הסקרנות לקראת אלבומה העתיד לצאת ב-18 במרץ – "לחיות".
ספיר סבן הוציאה השבוע שיר חדש בשם "דג מחוץ למים", וכזמרת בעלת קול עוצמתי מאד, אני מרגיש שהשיר פחות תפור למידותיה של סבן. סבן זמרת אדירה אבל בחירת שירים היא הדבר הכי חשוב שצריך לעמוד לנגד עיניה. בבתים היא נשמעת די עצורה, לא מממשת את מלוא הפוטנציאל הקולי שלה ועל אף שהשיר יפה ואיכותי – הוא לא מיטיב עם איכויותיה ולא מוציא ממנה את המיטב לו היא מסוגלת. זה מרגיש לי פספוס וחבל, גם כי אולי זמר או זמרת אחרים יכלו להתאים לשיר הזה יותר, וגם כי סבן הייתה יכולה יותר לפרוח עם שיר אחר שיותר מתאים לה. חבל.
קורל ביסמוט הולכת תמיד לאט ובטוח בדרך המוזיקלית שלה, לא משנה את עצמה ואת סגנונה לפי טרנדים או אופנות חולפות, ובשירה החדש "ביקשתי מהשמש לעלות", שיר פולק יפהפה שכתבה והלחינה יחד עם דניאל סעדו, היא פשוט מבקשת להיות, מבקשת מהשמש לזרוח למרות שלפעמים חשוך, ורואה בכאב שחווה (או שכל אחד מאתנו חווה מעת לפעם במשעול חייו) – הזדמנות לפריחה, ללמידה מטעויות ולצמיחה. מסוג היוצרות שכיף לחכות לכל שיר חדש מבית היוצר שלה.
