"הרבה דברים שקורים במדינה מציקים לי, ולדעתי הם לא תורמים למורל של העם", אומר בעז שרעבי בראיון מיוחד לקראת צאת אלבומו החדש בקרוב. לשרעבי יש הרבה מה לומר, כשמדובר בפוליטיקה, והוא לא מהסס לפרוש את משנתו לגבי נציגינו בכנסת. "כשאני צופה בטלוויזיה, אני נורא מתעצבן. בייחוד על בוז'י )הרצוג(. עוד לא עלית על הרכבת וכבר קבעת לך תחנה? לעומתו, אני לא מזלזל בביבי. לא נראה לי שיש כאן עוד מישהו עם כושר הנהגה כמוהו. תולים בו את האשמה על ערעור היחסים עם ארצות הברית? זה שטויות ומשחקים דיפלומטיים. אמריקה הייתה ותישאר איתנו".
 
"אני מבין את אלה הרצים לפוליטיקה", הוא מוסיף. "הרי אהבת השררה מלווה אותנו עוד מקדמת דנא והיא שדוחפת את אלה שמתנגחים בביבי. בוז'י לא ברמה של אבא שלו, הנשיא חיים הרצוג, שבלי קשר לשיוך המפלגתי שלו, הערכתי אותו. ובאשר ליאיר לפיד, כל הכבוד לו, הוא עוד לא התחיל וכבר קפץ גבוה מדי".
 
"אני לא מזלזל בכושר החשיבה של ציפי", שרעבי מעיר ושולף סיפור מפתיע. "אני זוכר אותה מילדותה הולכת ברחוב יד ביד עם אביה המנוח, איתן לבני, חבר כנסת מהליכוד. גדלנו באותו רחוב, בתל אביב. אז היא הייתה ילדה קטנה וחמודה, כיום אני מבחין אצלה בהתלהמות, כמו אצל בוז'י. לא בטוח שזה יעזור להם בקלפי, בוודאי לא הדברים שאמרה על ראש הממשלה בטלוויזיה. לא חשוב אם זה נאמר בקומדיה, בסאטירה או בפארודיה. יש גבול לכל דבר. מה שהיא אמרה על ביבי הגעיל אותי".
 

כתומך בנתניהו, האם אתה אופטימי?
"לא בטוח. אנחנו עם שעבר כמה מלחמות עם הרבה אסונות וטרגדיות. במקום להתלכד, אנחנו זורקים מקלות לגלגלים. אני ממש מקבל עצבים כשאני רואה את הדברים האלה. ומי יבוא להושיע? כחלון? עלא כיפאק. הוא עשה עבודה יפה בתקשורת ואז נסוג אחורנית כדי לקפוץ קדימה. אולי הוא בחור נחמד, אבל אין בכך כדי לומר שהוא הולך להיות מנהיג האומה. שקודם יהיה שר הכלכלה או שר השיכון. ובנט? שיהיה שר ההתיישבות. מה הוא רוצה יותר?".
 
יפה שאתה מחלק להם תיקים, אבל היכן חבריך האמנים? מדוע הם שותקים כעת?
"אני מבין אותם. הם לא רוצים להיות מעורבים. למרות זאת, במדינה דמוקרטית כשלנו מותר לי, אחד שלא משנה זוויות כל רגע, להביע את דעתי".
 
גם אם היא נחשבת לדעת מיעוט בין האמנים?
"מי קבע? יש כאלה שחושבים כמוני ולא מדברים. ממה הם פוחדים? לי אין ממה לפחד. אני חי בארץ ישראל, ארצי, מכורתי. גדלתי בבית מסורתי וציוני. כמי שאוהב את מדינתו, זכותי להביע את אשר חפצה נפשי לומר".
 
הימניות שלו, מסתבר, איננה מוקצנת. כששרעבי נשאל אם הוא בעד החזרת שטחים, הוא משיב: "אבא שלי עליו השלום אמר שאם החזרת שטחים תביא לשלום, לשלווה ולשקט של עם ישראל, הוא היה מוותר על הרבה שטחים. אני מקבל את דבריו, אבל אויבינו יוצאים יום-יום בהצהרה על השמדת מדינת ישראל".

שאלתי הבאה, אם הממשלה היוצאת עשתה מספיק למען התרבות, מקפיצה את שרעבי. "אל לנו לשכוח שיש לנו במדינה בעיה שהיא מעל לתרבות", הוא משוכנע, "זה העניין הביטחוני שדורש הרבה כסף. השכנים שלנו מראים לנו את הכתובת על הקיר. אין ברירה. אם צריך להשקיע הרבה בביטחון, מטבע הדברים זה יבוא על חשבון משהו אחר. איך אפשר לדרוש יותר תקציב לתרבות, כשנושא השמדת ישראל הפך לפזמון חוזר אצל אויבינו?
 
"מי שחושב שנגמרה מלחמת השחרור שלנו, צריך להבין שהיא הייתה בסך הכל הקדימון. אני אופטימיסט, לא אחד שרואה שחורות, אבל גם ריאליסט. נראה שנכון לנו עוד סיבוב בזמן הקרוב, והלוואי שאתבדה. הרי האויבים שלנו אוגרים כל הזמן נשק ומחכים ליום הדין שבו יצאו נגדנו. אז מה, שניקח את הכסף ונשקיע בבניית עוד 20 בתי ספר, והילדים יהיו בסכנת טילים בדרך ללימודים? צריך לזכור שהביטחון לפני הכל".
 

היורש


הביטחון של שרעבי בסדר גמור. יש לו דירת מגורים נוחה בצפון תל אביב, אבל אני פוגש אותו כשהוא ספון בדירת סטודיו לא גדולה בקיסריה, לא הרחק מהאמפיתיאטרון, שחבריו האמנים מתקוטטים מי יופיע בו יותר. הסלון קומפקטי מאוד, ומבחינת שרעבי, העיקר שיש בו מקום לפסנתר. כאן הוא יוצר ללא הפרעה, מוקף בכיפות, בשופרות ובסידורים, המעידים על קרבתו למסורת.
 
"חדר אחד כאן מיועד לבן שלי. כשאני לא רואה אותו שבוע, אני באטרף. הבאתי אותו לעולם בגיל מבוגר, 57 , ולמעשה, הוא כל חיי. בשבילו אני הרבה באילת, שם הוא גר עם אמא שלו, ולא פעם אני נוהג לשם. כבר קרה שנסעתי באותו יום הלוך וחזור, העיקר להיות איתו".

לא קשה לך?
"בכל הקשור לילד שלי, אין כל קושי. שום דבר לא מאתגר אותי יותר מהילד הזה, שכבר מנגן בפסנתר ולומד לנגן בחצוצרה. אני לא לוחץ עליו בכיוון המוזיקה. מעדיף לזרום איתו. הוא אוטודידקט. בהרבה מובנים הוא מזכיר לי אותי כשהייתי בגילו. אני יודע בדיוק לאן מופנות המחשבות שלו".
 
תעודד אותו ללכת בעקבותיך לבמה?
"אני אומר 'חנוך לנער על פי דרכו'. מבחינתי, אני נותן לו יד חופשית. ירצה מוזיקה, יקבל מוזיקה; ירצה לעבור למדעים, אני אתן לו מדעים. והכל עם חיבוק ואהבה. "האהבה היא הריגוש הכי גדול, לטוב ולרע ביותר", מצהיר שרעבי הרומנטיקן וחושף את הרקע לשיר "את לא יוצאת לי מהראש ומהלב". 



שרעבי. "אני אופטימיסט, לא אחד שרואה שחורות, אבל גם ריאליסט". צילום: יח"צ

"לאחר שיחת נפש איתי, אהוד (מנור) כתב בשיר - 'שלחתי לך מאה ורדים צחורים/ כתבתי מכתבים, ציירתי ציורים'. למעשה, הוא לא הגזים. בדיוק נפרדתי מבחורה שאהבתי, ומאוד רציתי לחזור אליה. כשהבחנתי בחנות פרחים, נכנסתי אליה ושלחתי זר ענק. לא שזה עזר לי הרבה. לפחות נתתי פרנסה לבעל החנות".
 
את בנו, עדי-שראל בן ה-10, הזכיר לא אחת בקונצרט שערך באחרונה בהיכל התרבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, לראשונה זה 45 שנות קריירה. שרעבי היה מאוד נרגש לכל אורכה של ההופעה. "אי אפשר שלא להתרגש ממופע כזה, שלא רק מלטף את האגו, אלא גם נחשב למין מעמד קלאסי כזה. זאת הייתה חוויה גם בשבילי, לא רק לקהל, למרות שלדעתי ההופעה הייתה יכולה להיות טובה יותר".
 
אבל הקהל מאוד נהנה.
"הקהל אולי נהנה, אבל בתור פרפקציוניסט אני רוצה תמיד יותר".
 
לאחר הדרן ועוד הדרן, ככל שהקהל הריע לך, לא חזרת לעוד "ביס". מדוע?
"קבעתי לעצמי הופעה של שעה ו-50 דקות גג. עם ההפסקה זה נמשך שעתיים ורבע. מספיק. מהפילהרמונית מדברים איתי על קונצרט נוסף, לאחר שנשאר טעם של עוד. תזמורת כזאת, עם המון כלי מיתר וכלי נשיפה, נותנת הרבה קביים לזמר. אני מבטיח שבפעם הבאה לא אסתכל על השעון".
 
המתנת הרבה זמן לקונצרט עם הפילהרמונית. כששיתפת פעולה לפני כ-15 שנה עם תזמורת סימפונט רעננה, אמרת לי: "זה ששמי שרעבי ולא שרשבסקי, לא אומר שלא מגיעה לי הסימפונט". הייתה אפליה?
"אגיד לך משהו. אני לא צבוע, אלא אומר את האמת ואת אשר על לבי. הייתה לי הרגשה של אפליה מסוימת לא רק כלפי, אלא גם כלפי כלל הזמרים יוצאי עדות המזרח. אני לא יודע אם האפליה נעלמה לגמרי, אבל המציאות השתנתה. עם פתיחת הרבה תחנות רדיו חדשות, נפתחו השערים לזמרים שמגדירים אותם מזרחים או ים תיכוניים. בעיני, כל הזמרים בארץ, מהכי אשכנזי עד הכי מזרחי, כולם אמנים ישראלים".
 
על אף הנינוחות שבדבריו של שרעבי, שהוא ללא ספק מגדולי היוצרים בזמר העברי, נראה שמשהו מאפליית העבר עדיין מבעבע בו. "רוב התקליטים שהוצאתי ב - 20-30 השנים האחרונות לא קיבלו כיסוי כמו אלה שהוציאו אי אלה זמרים אחרים, שלא אציין את שמותיהם", הוא אומר, "איך השיר 'לתת', שכתבתי עם חמוטל בן–זאב, הפך לשלאגר יוצא מן הכלל? זה קרה דרך ההופעות שלי, ולא דרך התקליט שבו היו גם שירים כמו 'משאלה' ו'לשיר איתך'. גם אם אני לא רוצה להלל את עצמי, אני חייב לומר שכעת אני מרגיש שכבר מכירים בכך שאני מוכשר".
 

כוכב נפל


שרעבי מוכר, בין השאר, כבשלן מעולה. אותי דווקא לא מסקרן מה מסתתר בסירים שעל השיש במטבחון אצלו. מבטי פוזל לעבר הפסנתר, שעל כנו דפי מילים בהיכון לקראת הלחנה. כאן אנחנו יכולים להיות אנשי בשורה לאוהדיו, שגדשו את היכל התרבות עד אפס מקום. אלבומו הבא יופיע בשבועות הקרובים, וכמו באלבומו "לנשום", גם הפעם הופקדו המושכות המוזיקליות בידי עמית צח, בנו של המפיק האישי שלו מאז תחילת הדרך, שלמה צח.
 
"עמית פשוט כישרון", שרעבי מדבר בשבחו של מי שהביא עמו אבנים מהירח בלהיט הענק "אם את עדיין אוהבת אותי". "נכון שהלחנתי עד כה את רוב השירים המצליחים שלי, אבל טוב לי ליצור כעת יחד עם עמית, שהוא אפ-טו-דייט כזה, מתאים לתקופה. כששמעתי אותו מנגן בגיל 14 בפסנתר, אמרתי שאיתו עוד אעבוד כשיגדל".
 
מדוע לא ראינו אותך מתארח באחת מתוכניות הריאליטי המוזיקליות?
"אני לא בנוי לשמש שופט בתוכניות האלה. לעולם לא אביך את המועמדים הצעירים. אני לא בנוי לזה וגם לא עניין אותי להתארח שם. אבל כנראה חל אצלי איזה שינוי קל לגבי הגישה שלי לנושא. לפני שנתיים נעתרתי להצעה להיפגש עם מפיקי 'כוכב נולד' במלון 'דן קיסריה', קרוב למתחם. 'איך אנחנו שמחים שסוף-סוף הסכמת', נאמר לי. 'לפעמים גם אני מתפשר', אמרתי. אחרי שבועיים-שלושה הודיעו לי שהתבטל העניין. נעלבתי. כשאני כבר מוכן, אתם מוותרים עלי? ודווקא רציתי, כי חשבתי שבכך תהיה לי פרנסה טובה. הרי יש לי ילד שעלי לפרנס אותו".
 
למענו אתה מוכן להתפשר?
"בשביל הבן שלי אני מוכן לצחצח נעליים בתחנה המרכזית".
 
אם יפנו אליך מתוכנית ריאליטי אחרת, תיענה להצעה?
"הם יצטרכו לשלם לי הרבה כסף".
 

האוניברסיטה של החיים


שרעבי נולד בכרם התימנים. בהיותו בן 10 , כשאביו עובד הבנק העביר את משפחתו הענפה אל סביבות בניין עיריית תל אביב של היום, הוא היה בעיצומו של מסע פרטי להכרת נופי המולדת. "עשיתי סטאז' בכל זרמי החינוך", שרעבי מעיד על עצמו כשמפניו ניתז חיוך שובב. "כילד, החלפתי בתי ספר כמו שאחרים מחליפים גרביים, כולל תלמוד תורה שבו חטפתי מכות מהמורים. בשנים ההן התגלגלתי בין קיבוצים, ואת העממי גמרתי בכפר הנוער מאיר שפיה. אני בוגר ח', זה הכל. טיפוס של סלף-מייד-מן, כמו שאומרים. הכל למדתי לבד.
 
"במעגן מיכאל הכיתי את אחד מבני המשק, שלא היה מבוגר ממני בהרבה. אני זוכר את עצמי יושב בספרייה שם, והוא מגיע עם שתי ילדות־חוץ בנות תימן ואומר עליהן שכאשר הן יהיו גדולות, הן יהיו עוזרות הבית שלו. למשמע הדברים האלה, סערה נפשי והכנסתי לו מה זאת פצצה, שהרי, ישתבח שמו, יש לי כאפה–כאפה, והוא, גבוה כזה, בהיר שיער, היפה של הכיתה, סמל ה'אין', לעומתי, סמל ה'אאוט', איבד על המקום את ההכרה. העונש לא איחר לבוא. 'פעקאלאך' וישר על האוטובוס הביתה.
 
"קודם לכן הייתי בבית קשת. שם, כילדון בן 11 ומשהו, הייתי רועה כבשים, רוכב על סוסים, אהבתי את הטבע, אבל ללמוד לא אהבתי. כשהתגלגלתי לימים לשפיה, ניבאה פרנצ'סקה, המורה שלנו לדרמה, שעוד ייצא ממני שחקן גדול. עם ההבטחה הזאת סיימתי את העממי וחזרתי למשפחתי. כשהתחילה שנת הלימודים, ניסו לשים אותי במגמת דפוס בבית הספר המקצועי 'עמל'. אתה רואה אותי לוקח אותיות ועושה דפוס? אחרי ארבעה חודשים ברחתי משם ויותר לא חזרתי לספסל הלימודים".
 
שרעבי הוא בוגר מדופלם של אוניברסיטת החיים. "לאחר שברחתי מהמקצועי, עשיתי היכרות עם עבודות הכפיים השונות, כגון פחחות רכב, ברזלנות בניין, צבעות, כל מלאכה שהכניסה כמה לירות לכיס ואפילו מילאתי בקבוקים בבית חרושת לאקונומיקה", הוא משחזר. "בבית כבר לא ידעו מה לעשות איתי. 'תשלח את התכשיט לאמריקה, אולי שם יירגע הילד', אמרו לאבי ששלח אותי אל אחי, נחמיה, שישב בניו יורק.
 
"לקראת ההפלגה באונייה 'ישראל', החוזרת אלי כמו חלום, אבי קנה לי ז'קט באופנת 'פרסלר' והביא אותי במכונית של הבנק שלו לנמל. הגעתי לאמריקה כשבקושי ידעתי שניים-שלושה משפטים באנגלית, כמו 'גוד ביי' ו'איי לאב יו'. אמריקה החטיפה לי נוקאאוט מאוד חיובי ופתחה לי את הראש. יצאתי מהסורגים שבהם הייתי כלוא, כביכול, בארץ.

שם ניתן ביטוי ממשי לאהבת המוזיקה שלי במועדון 'תל אביב הקטנה'". "הופעתי אז בלהקת 'כובשי הקצב' עם גרי אקשטיין, וגם הייתי בלהקה עם במאי הסרטים דהיום, יקי יושע וינקול גולדווסר. אחר כך הופעתי בלהקת כרמון, שאיתה הגעתי לפריז. גנבתי מכולם את ההצגה עם הפטנט של לנגן בבת אחת בשתי חליליות, כפי שלמדתי מאחי, נחמיה. מה שמעניין הוא שככל שהצלחתי בהופעות, עוד לא שרתי בהן, בוודאי שעדיין לא הלחנתי. בכך התנסיתי לראשונה, כשבין ההופעותהייתי תופס את הגיטרה של יגאל חרד ומאלתר מנגינות שבהן הושפעתי חזק מהביטלס".
 
בצבא לא שירת בלהקה צבאית. לטענתו, איננו מצר על כך. "מי היה צריך את השטויות האלה של שירי ההו-הה בלהקות?", הוא תוהה. שרעבי השתחרר מהצבא לידיו הטובות של צח, חברו מלהקת כרמון. הוא פרץ עם הלהיט"פמלה", שהלחין למילים באנגלית של חנה בן–ארי מקול ישראל. יפה ירקוני התלהבה מהשיר וביקשה מהזמרת זמירה חן לכתוב לו מילים עבריות. 

לפני שאימץ את הגרסה הזאת ושר באנגלית גם את "רינגולי" שכתב עם שייקה פייקוב, אני זוכר שהייתי נוכח במשרד ההפקה במהלך ההתלבטות אם שרעבי יוכל להתמודד עם הגרסה המעוברתת. כיום, לאחר כל השירים הנפלאים שביצע במרוצת השנים, צח ואני צוחקים כיצד לו, המפיק בעל החושים המחודדים, היה ספק אם הזמר שלו יוכל לשיר גם בעברית.
 
בין הלהיטים, דרכו של שרעבי לא הייתה תמיד סוגה בשושנים. "הזמן מרפא את פצעי העבר", הוא נשמע מפויס. "אלה שרואים אותי מצליח כיום, אינם יודעים שבשנות ה-70 ההן היו חודשים שבהם לא הופעתי ולא הייתה לי עבודה. למרות כל הלהיטים מאז 'פמלה', הרגשתי שאני נבעט. מול הקריאות 'בעז, אתה עלא כיפאק!', שבהן הייתי נתקל ברחוב, כשהייתי פותח רדיו, לא הייתי שומע ולו בדל של שיר שלי, בעוד זמרים אחרים, שברובם נשכחו מאז, הושמעו מבוקר ועד ערב. הרגשתי לא רצוי ובהזדמנות הראשונה נעלמתי לי לארצות הברית לשנים אחדות. 

"לא פעם אני נתקל באלה שבעבר ניסו לשים לי רגל, כולל אי אלה שדרים, ואני מחייך אליהם", הוא מוסיף. "נראה לי שהחיוך שלי מסוגל להיות לגביהם עונש יותר מאשר כל דבר. חבל לבזבז אנרגיה שלילית על טינה".
 
נקודת ציון חשובה אחרת בדרכו הארוכה של שרעבי נרשמה ב-86', כשלמרבה התדהמה, דורג במקום האחרון בקדם אירוויזיון עם השיר "הלוואי", שלו הוענקה נקודה אחת ויחידה. "בו בערב החלטתי לא להתמודד יותר בתחרויות כאלה", הוא מעיד. "השיר הזה, שאהוד מנור, חברי היקר, כתב לו את המילים על בסיס לחן שלי, דיבר אל העם ולא היה זקוק לטובות של הקדם ההוא כדי להצליח".
 
שרעבי נזכר בהיכרות המפתיעה עם המלחין המנוח. "ב-64', בעודי מופיע כנער במועדון 'צברה' בניו יורק פגשתי צעיר נחמד שעבד במלתחה ובקופה. זוגתו הייתה בין הרקדנים, והוא הצטרף אליהם לפעמים. זה היה אהוד מנור, אז סטודנט לספרות אנגלית". "עברו שבע שנים, עד שב-71 ' כתבתי עם אהוד לאילנית את 'פעם לאהוב', השיר המשותף הראשון שלנו. אהוד היה אדם שקל להתרועע איתו, בחור אינטליגנטי ורגיש, תכונות שהיוו בסיס לשירים הגדולים שכתב".
 
למעלה מ-40 שנה חלפו מאז. שרעבי ממשיך לאהוב בשירים. ברפרטואר שלו אין שירי מחאה, אבל הוא אזרח מודאג. "מארץ של חלב ודבש הפכנו לארץ של חרדל וסחוג, עם חוסר פרגון בין המחנות. אני בעד להתווכח ולהביע דעות, אבל עלינו לשמור על האחדות שלנו. אם אני תורם לכך כזמר, דייני".
 
האם מקננת אצלך חרדה שההצלחה תיפסק פתאום?
"לומר את האמת, אין לי שום חרדה בקטע הזה. ברגע שארגיש שזהו זה, גם אם אפסיק להופיע, אמשיך ליצור. מעל לכל יש לי את הבן שלי, שנותן לי את כל האנרגיות ושמחת החיים שבעולם".